כוונות קריאת שמע – פרק ב'

בס"ד

זיהינו את מקומה של קריאת שמע בתפילה כשלב ההכנה המאפשר את הייחוד שהוא תכלית התפילה. למדנו שבקריאת שמע 'מולידים' וממשיכים את המוחין שהם התנאי לקיומו של הייחוד. כעת נתפנה לסקור הבדלים ושינויים שיש בין קריאות שמע שנקראות במשך היום. שינויים אלו המושפעים מגורמים מגוונים משמשים יסוד להבנת כללים חשובים בקבלה.

על פי דרכנו הבינונו שבקריאת שמע מובאים המוחין שיאפשרו את הייחוד. כלומר, במצווה זו אנו מושכים אלינו דעת והשגת אלוקות במידה שתאפשר לייחד עלינו את שמו הגדול, להכיר בבהירות בנוכחותו המוחלטת והיחידה, ובכך לגרום אף למידות העליונות להתמזג לטובת הנבראים ולהמשכתן של נשמות חדשות והשפעות נפלאות. מובן אם כן שבסביבתה של כל קריאת שמע תימצא בהכרח נקודת ייחוד. נסביר: את הזמן ברא הקדוש ברוך הוא כדי שישמש בסיס לכינונם של חיים ארציים בזה העולם. עשרים וארבע שעות הם פרק הזמן שהוקדש לכל מחזור שכזה. העולם מתקיים על בסיס ימים שהופכים לשבועות לחודשים ולשנים. יחידת הזמן הקרויה 'יום' מגלמת את מחזור החיים השלם בזעיר אנפין. בכתובים ובמאמרי חז"ל אנו מוצאים לכך התייחסויות רבות: "היום אם בקולו תשמעו". "בני, אני היום ילדיתיך". "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". יום הוא יקום קטן, בריאה פני עצמה. ולכן אנו מוצאים את שלוש התפילות חוזרות על עצמן מדי יום. הן לא חוזרות על עצמן – העולם הוא שחוזר על עצמו.

בכל יקום-יומי שכזה חייבות להימצא 'נקודות השקה' באמצעותן תתחבר המציאות הגשמית הנפרדת אל האחדות הפשוט של הבורא, כדי לקבל תזונה וחיות חדשה. נקודות אלו הן למעשה רגעי הייחוד, אנו נכנה אותן 'נקודות ייחוד'. לאורכו של כל יום קבועות מספר נקודות ייחוד, בדרך כלל מיוסדת סביבן תפילה, כך זה בכל אחת מג' תפילות שתיקנו אבותינו הקדושים; בשחר, בשעת המנחה ובערב. נקודת ייחוד נוספת קבועה בחצות לילה, והיא אינה כרוכה בתפילה. ישנם ייחודים נוספים אך די לנו בזה לעת עתה. קריאת שמע אמורה אם כן להימצא בסמיכות לנקודות הייחוד, אך כשנתבונן נגלה שלא בכל המקרים זה כך. בתפילת מנחה למשל, איננו קוראים את שמע, מדוע? בשחרית לעומת זאת נקראת 'שמע' פעמיים, מה טעם?

ארבע עונות היום

ארבעה פעמים ביום קוראים את שמע. פעמיים בשחרית – בקורבנות ובברכת 'יוצר אור'. פעם בערבית ופעם נוספת על המיטה. בכל הפעמים הללו עניינה של מצוות קריאת שמע זהה. גם התוצאה זהה, ובכל זאת השינויים רבים כפי שנחזה. אחראים לכך מספר גורמים.

אחד הגורמים המשפיעים על כך קשור לאיזון שבין חסד לגבורה. העולם והאדם, דורשים חז"ל, מוטלים תמיד בין חסד לדין, ובתוך אותו עולם צריך אדם לראות עצמו "חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות…" (קדושין מ:). האיזון הוא בסיס הקיום וכך גם מבחינה גשמית. קיומנו מושתת על יסוד האיזון בין הכוחות השונים. ברוחניות החסד והדין מוגדרים בסימן מ"ה וב"ן. אלו שניים מתוך ארבעה מילויי שם הוי"ה ב"ה. באמצעות שם ב"ן נברא העולם בדין, ואילו שם מ"ה מגלם את שיתוף מידות הרחמים בדין. על פי פנימיות, שם ב"ן הוא העולם החרוב של שבירת הכלים, ושם מ"ה הוא עולם התיקון. עשרים וארבע שעות היום מחלקות ביניהן ארבע מזיגות שונות של מרכיבי חסד ודין. וכך יש לנו מדי יום ארבע עונות; בוקר, אחר הצהרים, ליל, ואחר חצות לילה. בבוקר העולם שרוי בחסד מוחלט, כדכתיב "יומם יצווה ה' חסדו". ההרכבה בעונה זו היא מ"ה דמ"ה, חסד שבחסד. אחר הצהרים נמזג בחסד גוון של דין וההרכבה היא ב"ן דמ"ה, כלומר הדין שבחסד. חציו הראשון של הלילה קרוי 'ליל', וזו העונה הקשה מכולן. הרכבתה היא תמצית הדין, ב"ן דב"ן. לאחר חצות נשבר הדין כאשר מרכיב של חסד נמזג בו, והוא נחשב מ"ה דב"ן. עונות אלו הן הרקע לכל מה שיתרחש במהלכן. ברור שרקעים אלו ישפיעו על איכויות הייחודים והפעולות הרוחניות שייעשו אז.

על פי עיקרון זה מתיישבת לנו כבר תמיהה אחת –  מדוע אין במנחה קריאת שמע. שחרית ומנחה חלים אמנם בשתי עונות שונות, אולם שתיהן משתייכות למשפחה אחת, משפחת מ"ה, שאופייה חסד. בבוקר החסד מוחלט ובשעת המנחה מזוג בו דין, אבל עדיין שתי העונות שייכות לממשלת היום. בקריאת שמע של שחרית אנו מביאים מוחין לא רק עבור תפילת השחר, בהזדמנות זו מובאים כל המוחין שידרשו לנו למשך היום כולו. הם ישהו על גבי הראש, ויכנסו לפעולה לכשידרשו. לפיכך אין צורך בקריאה חוזרת של שמע, המוחין של מנחה מצויים בעולמנו עוד משחרית. תפילת ערבית קבועה בעונת הלילה, ובסוף היום מסולקים כל מוחי ממשלת היום. איננו יכולים להיסמך אם כן על מה שהושג ביום, ויש לקרוא את שמע בשנית (שעה"כ – דרושי קריאת שמע, ג).

השלמת המוחין

מלבד איכות הזמן בו מתרחש הייחוד, ישפיע על מהותו גורם נוסף – המצב שקדם לו. יתכן עיתוי מעולה מצד עצמו אך חלש מפאת נקודת ההתחלה שלו. אין להשוות עבודה הנעשית מבראשית, ללא כל בסיס, לזו הנעשית על יסודות קודמים. כך למשל עבודת השחרית קבועה בעונה המעולה ביותר, בחסד השלם (מ"ה דמ"ה), מאידך היא חלה לאחר עונת הלילה וסילוק המוחין שבסופו. כשאנו מתחילים את עבודתנו בשחר אמתחתנו מרוקנת לחלוטין. המוחין דאמש מוצו והסתלקו. מוחי היום החדש טרם נבראו. העיתוי נעלה אך נקודת ההתחלה בסיסית ביותר. לעומת זאת עונתה של תפילת ערבית קשה, בחציו הראשון של הלילה הדין תקיף (ב"ן דב"ן), לעומת זאת, זה עתה יצאנו מעונת היום והמוחין המאירים. נמצא לכל אחת מן התפילות הללו יש מעלה וכנגדה חיסרון. אך הם אינם שתווים, משום שמעלת תפילת שחרית מצד עצמה, ואילו מעלתה של ערבית קשורה לעונה שקדמה לה.

נושא זה כרוך בעיקרון נוסף המשפיע על השינויים שבין קריאות שמע, נקרא לו 'השלמת המוחין'. הדברים יסייעו לנו גם בפענוח השאלה השנייה שהזכרנו – מדוע קוראים את שמע פעמיים בשחרית. מדרגות רוחניות נרכשות בזו אחר זו, בשלבים. כדי להשיג 'מוחין' במדרגה מסוימת יש להשלים קודם לכן את רכישתן של המדרגות הקודמות לה. אי אפשר 'לדלג' לקומה גבוהה יותר בטרם הושלמה השגתה של הקומה הנמוכה. לפיכך שלב חיוני בכוונות קריאת שמע מוקדש להשלמה. לדידן הכוונה להשלמת מוחי הקטנות. צִיַּנּוּ שפעולתה של מצוות קריאת שמע זהה בכל אחת מארבע הקריאות, תמיד התוצאה היא הבאת מוחין דגדלות. אולם הדרך אל היעד והצורה בה תושג התוצאה, משתנים. כאשר אנו מעוניינים להשיג או לרכוש דבר מה, עלינו לברר כמה משאבים, הון וכדומה, יש בידינו כדי להתחיל לפעול עימם להשגת המטרה. ככל שהבסיס יימצא בנקודה גבוהה ובשלה יותר, כך תידרש פחות השלמה וממילא כוחות רבים יותר יהיו פנויים למען המטרה. ככל שהעונה של קריאת שמע בשלה יותר, כך המוחין שיושגו באמצעותה יבואו ממקום נעלה יותר, ממילא אף הייחוד שהם יאפשרו יהיה שלם יותר. עיקרון זה עומד בבסיס ההבדלים שבין קריאות שמע והתפילות השונות. לפיו נוכל להבין את הצורך בקריאת שמע של קורבנות (שם, דרוש ד).

מנהג וותיקין

זמן שחרית הוא המעולה שבזמנים, אבל נקודת ההתחלה בעת הזו היא הנמוכה ביותר. בשפת קבלה ייאמר שיש אז לזעיר אנפין מוחין דקטנות פנימיים מצד אימא בלבד (על הגדרה זו ומושגים נוספים נרחיב אי"ה בפרק בפני עצמו). כדי להגיע למקום ממנו ניתן יהיה לפעול להבאתם של מוחין דגדלות, נדרשת עבודה כפולה. אי אפשר להשלים מדרגות חסרות רבות כל כך בבת אחת. לפיכך אנו קוראים את שמע פעמיים. הקריאה שבקורבנות נועדה להקדים ולהעניק בסיס כלשהו לפעולה שתיעשה בקריאה של 'יוצר אור'. נושא זה שופך אור על מנהג וותיקין. וכך מלמד האר"י: הוותיקין שהתפללו תפילתן עם הנץ החמה, לא נהגו לקרוא את שמע בקרבנות, הם הסתפקו בקריאה של 'יוצר'. זאת משום שכל הטעם לקריאה הכפולה הוא מפני שאנו מתפללים את שחרית כאשר היום בתוקפו והלילה נמוג זה מכבר. עד לפנות בוקר עדיין מאירים המוחין שהושגו אמש, אולם בעלות השחר הם מסתלקים. וותיקין שהסמיכו תפילתם לזריחה וקראו את שמע קודם הזריחה, פעלו בעולם בו ניכרים עדיין רשימו של מוחין דאמש. הם ביססו את עבודתם על סמך המוחין שאך כעת הסתלקו, לפיכך די היה להם בקריאה אחת. אולם מי שמאחר את תפילתו, אינו יכול להסתמך על אור שנגנז זה מכבר, עליו להתחיל מבראשית. דרושות לו מדרגות מוחין רבות מכדי שניתן יהיה להביאן בפעולה אחת, ויש לעשות זאת פעמיים, בשתי פעולות. כיום גם מתפללי וותיקין יקראו את שמע פעמיים, והרח"ו מעיד על מורו האר"י שגם הוא נהג כן. הוא מנמק זאת בתנאי נוסף הדרוש כדי להסתפק בקריאה יחידה. על המתפלל להיות "חסיד גמור" שכוונתו ומחשבתו יהיו מסוגלים להחזיק את המוחין המסולקים ולהשתמש באורם. אנן יתמי דיתמי רחוקים ממעלות החסידים, דרושות לנו אפוא שתי קריאות שמע, כולא האי ולוואי נזכה (שם, דרוש ג).

מ"ה וב"ן – ישנם ארבעה אופנים שונים בהם ניתן למלא את שם הוי"ה ב"ה. הם נקראים על שם הגימטרייה שהם יוצרים; ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. באופן כללי השניים האחרונים, מ"ה וב"ן, מייצגים את מימד הזמן, ואת המיזוג של חסד ודין. מ"ה הוא החסד וב"ן הוא דין. לכל אחד מהם בעצמו שני צדדים, האחד נוטה לחסד וכנגדו הדין. כך שהחסד והדין מורכבים מחסד ודין פרטיים. שילובי מ"ה וב"ן מסמלים את כל הצורות בהן משולבות מידת החסד והדין במציאות הרוחנית והגשמית.   

כוונות קריאת שמע – פרק א'

בס"ד

בדבריו המקדימים לדרושי כוונות קריאת שמע, מציין האר"י את העובדה שסוגיה זו מקיפה ונוגעת במגוון תחומים ונושאים של כוונה, לפיכך יסודות גדולים כנוסים בין דרושיה. אך אנו נקדיש את מאמרנו הבאים לליבונן של מגוון סוגיות העולות בקנה אחד, תומכות ונתמכות בסוגיית הקריאה היהודית "שמע ישראל".

במאמר זה נשתדל לברר את תפקידה ומעמדה של קריאת שמע בתוך התפילה. על פי דרכנו ראינו שהתפילה אינה רק אוסף פסוקים ותחינות, במקביל לאלו נעה התפילה על מסילת כוונות נסתרת, שתכליתה לחולל פעולות תיקון רוחניות. בתוך תכלית זו מיועד לקריאת שמע מקום מרכזי. על חשיבותה ביחס לשאר חלקי התפילה ניתן ללמוד מהעובדה שחז"ל מציינים אודות "רשב"י וחבריו" שאינם מפסיקים מלימוד תורה אפילו לתפילה משום "שתורתם אומנותם", ובכל זאת לקריאת שמע הם מקפידים להפסיק. 'חבריו' של רשב"י הוא לכאורה רבי יהודה הנשיא עליו מובא בגמרא שתוך כדי מסירת שיעור היה מעביר ידיו על עיניו ובשעה זו היה קורא פסוק ראשון של קריאת שמע ובכך יצא ידי חובתו (ברכות יג:).

מאי בעצם קריאת שמע?

בטרם נרד לעומקם של דברים, הבה נאזין לפשטות. קריאת שמע היא הקריאה היהודית השורשית והיסודית ביותר. זו כביכול הנוסחא הגנטית של האמונה. תמציתה של אותה נוסחא מרוכזת במילה המסכמת – "אחד". תכלית הכל היא גילויו של האחד. העולם מושתת על יסוד הריבוי. מה שמתפתח בהכרח מתרבה ומה שאינו מתרבה לקוי גם בהתפתחותו. הריבוי הוא גזירת הקיום אך מאידך הוא מאפיל על הדבר היקר ביותר בעולם – האחד. הרבים מסתירים את האחד. ככל שאדם נעשה מודע יותר לסביבתו ומכיר פנים רבות יותר, כך קשה עליו יותר לזהות את האחד הפשוט המצוי בתוך ומעבר לכל הנמצאים. כאן מקומה של האמונה. להאמין זה להצליח להחזיק בנקודת האחדות גם בעולם עמוס ריבויים. אל היעד הזה שואפת קריאת שמע. אי אפשר בלעדיו, הוא תכלית הכל.

המילים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ממזגות את המציאות המפוצלת בין שתי הנהגות. שם הוי"ה ושם אלוקים – חסד ודין, מתאחדים כאשר האחד ויחיד מתגלה.

ייחוד עליון

תכליתה של התפילה הוא לעורר ייחוד עליון. למעשה הייחוד הוא נקודת המרכז. אליו הכל שואף, ולקראתו נעשות כל ההכנות שממלאות את כל סדר יומנו, מרכיבות את תפילותינו, ומקיפות את רוב הפעולות שאנו עושים. 'יחוד' הוא שם כולל להתחברותן של מידות עליונות כדי להיטיב עם העולם ולהחיות את הנבראים. ישנן דרגות ומעלות שונות בייחוד והדבר נגזר ממשפיעים רבים ותלוי בנסיבות מגוונות. הייחוד עליו אנו מדברים ייעשה בתפילת שמונה-עשרה, בברכת 'שים שלום'. בשעה זו אנו עתידים לעמוד בעולם האצילות. כלומר, נשמת המתפלל והעניינים שהוא פועל בהם בתפילתו, יהיו אז בעולם האצילות. כעת אנו עדיין בעולם הבריאה. בקריאת שמע עבודתנו מתמקדת בהכנה לקראת אותו ייחוד, ובפעולות שיאפשרו לעורר אותו בבוא העת. קר"ש היא אפוא הכנה לתפילת שמונה עשרה, אך מצד המעשה בקריאת שמע אנו מעוררים פעולה רוחנית נשגבת ומעולה אף יותר מזו שבשמונה עשרה. העניין יובן לאחר הקדמה.

להתהוותו של ייחוד נדרשים תנאים, והמודגש שבהם הוא 'מוחין'. כלומר שיהיו מוחין במידה ובמדרגה המספקת לייחוד. הרעיון הזה מביא אותנו להרחיב במושג 'הסתלקות המוחין'. כידוע המציאות הרוחנית מתנהגת באופן זהה לבני אדם. וכך כל הנהגה, דהיינו "פרצוף", מורכבת מראש וגוף. ייחוד יכול להיעשות רק כאשר יש להנהגה הרוחנית די מוחין. המוחין הם שפע רוחני המשפיע על המציאות וקובע את מצבה. ייחוד ייעשה רק בזמן גדלות. כאשר המוחין בקטנות ההנהגות אינן יכולות להתאחד. הקטנות מדגישה ומבצרת את ההבדלים והפירודים, רק גדלות תאפשר מיזוג והתחברות.

חורבן הבית השפיע באופן מובהק על המציאות הרוחנית, וגרם לכך שהיום לא תיתכן נוכחותם של 'מוחין' באופן קבוע. תמיד הם מסתלקים ויש ליזום את שובם מחדש. מבחינתנו משמעות הדבר היא, שאי אפשר לפעול פעולה רוחנית "מעתה ועד עולם". מוכרחים לשוב על אותה פעולה שוב ושוב יום אחר יום. בדרך כלל המצב הוא חוסר מוחין, ומציאות זו מבוטאת היטב במילים "סוכת דוד הנופלת" – השכינה הקרויה 'סוכת דוד' נראית תמיד כאילו נופלת, משום שגם לאחר שהקמנוה במעשינו הטובים, נידרש לשוב ולרוממה מחדש. הסתלקותם של המוחין והצורך להשיב אותם מדי יום לפני תפילת שמונה עשרה, הוא הרקע היסודי להבנת תוכנן של כוונות קריאת שמע.

נקודת הייחוד

אם נחפש את נקודת השיא בתפילה, זהו ללא ספק הייחוד. אבל במידה מסוימת זו כבר תוצאה. ההכנה חשובה לעיתים אף יותר מהתוצאה. כדי לאפשר ייחוד עלינו להביא לעולם 'מוחין', ומקומם הטבעי אינו כאן. המוחין הם שפע רוחני שמקורו באין סוף. אפשר להמשיל את החיים למעין השופע מאת השם יתברך ומזין את העולם. התזונה הם המוחין שיורדים לתוחלת חייו של כל נברא. מקור החיים מצוי מעל העולמות, בתחומו של האין סוף. והחיים מופיעים בתוך העולמות לאחר שהם הופכים למוחין ויורדים אל כל אחד מהנבראים או לכל אחת מההנהגות השונות.

כעת נגענו בעיקרון יסודי. הכלל אומר שכל שפע רוחני, גם אם מקורו במדרגה רוחנית מסוימת, חייב להיות מושפע מהמקור העליון ביותר, מהאין סוף. בהמשך נזדקק לכלל הזה ביתר שאת. בכל אופן, תפקידה של קריאת שמע להביא את אותו שפע רוחני הקרוי 'מוחין' בזכותו יתאפשר קיומו של הייחוד. אלא שזו בדיוק הסיבה שבקריאת שמע – הנחשבת אמצעי למטרת הייחוד בשים שלום – אנו פועלים בנקודה גבוהה יותר מזו של 'שים שלום'. בעוד ובשים שלום אנו עתידים לעורר ייחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי שהייחוד שאנו מעוררים בקריאת שמע גבוה יותר, זהו ייחודם של "אבא ואמא". נרחיב להבהרת העניין.

האר"י מלמדנו שהעולמות מושתתים על היררכיה של אבות ובנים, עילות ועלולים. מעין מערכת צינורות שפע רוחניים, והשפע הרוחני נוזל ומשתלשל מדרגה לדרגה. כל אחת מהדרגות הללו נחשבת להנהגה בעלת מהות ומציאות משל עצמה. לכל מדרגה יש 'הורים' וגם 'צאצאים'. ההורה מאציל על הצאצא את השפע הרוחני והצאצא מעביר אותו הלאה לצאצאיו. ולכן, אין שום דרך להביא מוחין ולהגדיל את קומתה של מציאות רוחנית כלשהי מבלי לפעול זאת אצל 'ההורה'. נמצא שדווקא כאשר רצוננו לפעול במדרגות הנוגעות אלינו, אנו מוכרחים קודם להעפיל ולפעול בתחום המדרגה היותר עליונה כדי לאפשר את התגשמות הפעולה במדרגה הנמוכה יותר. בקריאת שמע אנו מעפילים לקומה עליונה יותר, ומשם מביאים שפע שיאפשר את עבודתנו במדרגות הנוגעות אלינו בתפילת שמונה עשרה.

'הורים' ו'צאצאים' בעולמות

נכתוב זאת בשפת המושגים. ההנהגה הרוחנית מתחלקת בין חמשה פרצופים והם: כתר הקרוי עתיק ואריך (לעניינינו הם ייחשבו לאחד). אבא ואימא, זעיר אנפין (להלן ז"א) ומלכות. עבודתנו מיוחסת ונוגעת לשני הפרצופים היותר נמוכים – ז"א ומלכות. זו כוונתנו בהצהרה "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה". ז"א ומלכות מיוצגים על ידי שני הביטויים היותר קוטביים, השמיים והארץ. השמיים הם מקור השפע, והארץ מקור ההולדה. מהשמיים יורד הגשם והארץ אַמוּנָה על הצמחת היבול והשפע. הייעוד הנעלה ביותר הוא לאחד בניהם, משום שבמציאות, מפרידים בין השמים והארץ כל ענייני העולם הזה. זהו משל למצב הרוחני: ענייני העולם הזה יוצרים כביכול מחיצה בין מקור ההשפעה למקור ההולדה. אדם רואה את המקום ממנו מפיקים כסף ומייצרים מזון, אבל אינו רואה מהיכן הדברים מושפעים. תכלית התפילה היא לבטל את כל ההפרעות הסביבתיות, ולהגיע אל הנקודה בה מתקפלת כל ההוויה ומצטמצמת כל המציאות בנקודת אחדותם של השמים והארץ, המשפיע והמקבל. בנקודת האמונה.

לגרום לאיחוד במציאות כה פרודה זו משימה כלל בלתי פשוטה. לשם כך דרושים "מוחין דגדלות". רק מוח גדול ורחב יכול לדלג על פני הפערים ולראות איך הכל מתמזג בנקודת האחדות. מוחין אלו יקבלו ז"א ומלכות מהפרצופים העליונים מהם, פרצופי "אבא ואמא". גם 'ההורים' לא יביאו את המוחין מעצמם, הם ידרשו להשיג זאת מההנהגה הקודמת להם וגבוהה מהם. לשם כך עליהם לעורר את רצונה של המדרגה העליונה. וכך אמורה תנועת ההתעוררות הזו להשׂתרג ולעלות מדרגה לדרגה עד נקודת ההתחלה של הבריאה ולהניע שם את הרצון העליון ביותר של האינסוף ב"ה, שיגמול לעולם בשפע חדש לגמרי, שיעשה את דרכו חזרה, מרום כל דרגין ועד המקום ממנו החלה ההתעוררות.

(על פי שעה"כ דרושי קריאת שמע).

הסתלקות המוחין –

המוח מצוי בראש והראש רוכב על הגוף. בעולם החומרי המוח מוגדר כ'אינו תדיר'. המוחין מושגים באמצעות תפילה, ובזמן בית המקדש ניתן היה לשמר את המוחין במשך כל היום כולו. לאחר החורבן הם מסתלקים מהר מאוד. זו אחת הסיבות לכך שאנו נדרשים להתפלל בכל יום מחדש. בנוגע להסתלקות המוחין מתקיים דיון בין המקובלים – האם ההסתלקות היא כפשוטו או לא. לאפשרות השנייה ההסתלקות אינה הסתלקות של ממש. המוחין שהושגו אמש לא אבדו, אלא שאנו בני האדם התקדמנו מספר צעדים ולמקום זה טרם הובאו מוחין. נראה כאילו הם הסתלקו, ולמעשה עדיין לא באו מעולם.

 

איך יוצרים 'השראת שכינה'?

אדם מסוגל רק להכין כלים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. ההכנה מורכבת מכל מה שאנו מסוגלים, ואנחנו מסוגלים להמון. הקדושה זמינה תמיד בכל מעשה קטן.

אנשים החוששים מפני כישלון נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל, אנו מסוגלים להכל. דרושה לנו רק 'הקמה'.

"השראת שכינה", מושג נשגב שמשתלב היטב בנוסחאות איחול וברכה; שהשכינה תהיה שרויה בבית, בעסק, שתזכה להשראת השכינה. מה זה השראת שכינה ואיך גורמים לזה לקרות?

הבה נראה. את רוב מה שאנו עושים ניתן לסכם בהגדרה 'הכנה'. אנחנו מכינים ומייחלים שבעקבות ההכנה תבוא השראה – השראת שכינה. האדם מסוגל רק לבנות בית, להכין כלים, מכאן ואילך הכל בידי שמים. לשלב הבא קוראים 'הקמה'. על ההכנה מופקדים כולנו על ההקמה ממונים הצדיקים, דוגמת משה רבינו. כולנו מכירים את שלב ההכנה. הוא מורכב מכל מה שיהודי מסוגל לעשות. כל מעשה טוב יכול להצטרף לשלב ההכנה, ואנו יכולים לפעול בתחומים רבים ומגוונים. אין מעשה שאינו נוגע להלכה, בכל תחום אפשר לגרום נחת רוח למעלה. המצוות זמינות תמיד והפה יכול לייצר בכל שעה מילים של קדושה. כדי להכין אין צורך בידע מוקדם, בתכנון וסדר, פשוט לאסוף מכל הבא ליד, והדברים הבאים לידינו רבים מאוד. אבל הסוגיה שמטרידה את כולנו היא – מה ייצא מזה?

*

כך זה גם בענייני עולם הזה. אדם מוכן להשקיע כוחות, להוציא הון ובלבד שידע שההשקעה לא תרד לטמיון. חשוב לנו לדעת שיגיענו לא יהיה לריק. בעבודת השם ובחיים לשלב הזה קוראים 'הקמה'. כפי שהתנהלה מלאכת הקמת המשכן. בתחילה נאספו התרומות ונערמו הפריטים, ולאחר מכן הוקם מכל אלו המשכן. אדם אוסף ואוגר מעשים טובים לרוב, הוא לומד ומתפלל ועושה חסד, בסופו של דבר עיניו נשואות לרגע ההקמה – שייצא משהו מכל העמל הזה. במילים יהודיות קוראים לזה "השראת שכינה". כאשר מעשינו רצויים שורה עליהם שכינה. כלומר, מצאנו חן והשם יתברך מעוניין לקבוע את משכנו בינינו. להופיע ולהיות נוכח בחיינו. אין דרך מושלמת יותר להעניק משמעות לחיים.

נשא את ראש

כדי לאפשר השראת שכינה דרושה הכנה, וההכנה היא נשיאת ראש. ביום הקמת המשכן הופכים כל הפריטים שנקבצו ובאו מכל קצוות מחנה ישראל למקום השראת הקדושה. כפי שהדבר קורה עם החפצים, הוא פועל גם עם האנשים. בשתי הפרשיות האחרונות עוסקת התורה במינויים ובחלוקת תפקידים בקרב משפחות בני לוי. חלק בלתי נפרד מהאצלת התפקיד הוא המִפקד, יש למנות את בני לוי כהכנה לקראת התפקיד. השם יתברך מצווה את משה לשאת את ראש בני לוי. כדי להפוך את האנשים הללו למשרתי השם יש 'לשאת' אותם, בדיוק כשם שיש 'להקים' את המשכן. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא.

לפעמים נדמה לנו שאולי לא צוידנו בכוחות הדרושים לעבודת השם ולהצלחה אמתית בחיים. הסביבה לא מתאימה ואין לנו את המשאבים. אנשים שחוששים מפני כישלון במילוי מטלה, נוהגים לטעון "אנחנו לא בנויים לזה". זו שגיאה! יש לנו הכל. אנו מצוידים בכל חומרי הגלם הדרושים להשראת שכינה. כל יהודי יכול. אלא מאי? דרושה 'הקמה'. הכל קיים ומישהו צריך ללחוץ על מתג ההפעלה. להקים את המשכן, לשאת את ראש האדם. על החלק הזה מופקדים הצדיקים, אנו נדרשים רק להביא חומרים, להביא את עצמנו, והם כבר יקימו מהכל בניינים נפלאים.

היזהרו מחלישות הדעת

בד בבד עם האמור נדרשת גם זהירות. ביום הקמת המשכן מצווים ישראל לשלח מן המחנה "כל צרוע וכל זב ועל טמא לנפש". ציווי זה, כעדות התורה, מקוים תיכף באותו היום. המפרשים מציינים ששלושת המשולחים, הצרוע הזב והטמא נפש, מסמלים את שלושת הנענשים בעקבות חטא עץ הדעת – נחש חווה ואדם. כל אחד נענש בהרחקה יתרה; המצורע משתלח מחוץ לג' מחנות. עונשו של הנחש מבטא את הצרעת "משכא דחוויא", הוא הנברא הראשון שפער פיו בלשון הרע והסתה ופגם את לבושי נפשו של אדם. עונשו להיות מסולק מכל המחנות. הזב שטומאה יוצאת עליו מגופו משולח משתי מחנות ומותר במחנה ישראל, כנגד עונשה של אם כל חי. וטמא הנפש הלא הוא אדם שנקנסה עליו מיתה, משולח רק ממחנה שכינה. לחטאו של אדם הראשון יש שורש אחד, ורבי נתן מציין זאת מספר פעמים בליקוטי הלכות: אדם נכשל בחלישות הדעת ופגם באמונת חכמים. הוא לא האמין מספיק בעצמו, בכוח נשמתו, לפיכך פעלו בו דיבורי החולשה של נחש הקדמוני.

ביום הקמת המשכן. ביום בו הופכים חפצים לבית אלוקים ואנשים נעשים למשרתי השם, עלינו לזכור את התנאי הבסיסי ביותר להשראת שכינה, והוא – אמונת חכמים. לפעמים אדם אומר לעצמו: לא נורא, אין לי כוח וזהו. כנראה אינני בנוי לקדושה. מן הסתם לא אליי התכוונו הצדיקים. זהירות בן אדם! לסברות שכאלו יש תוצאה מרה, הן מסלקות תיכף ומיד מהמחנה ומהשראת השכינה. ג' מחנות יש בעם ישראל. והסיבה היחידה שעלולה לסלק אדם מהם, היא שגיאה בחלישות הדעת וקטנות האמונה. המצורע, הזב וטמא הנפש, הינם האב-טיפוס של כל סוגי חלישות הדעת. ראו חוזקתם!

 

 

בחוקותי – שלום כבר לא חלום

(ראה אור בעלה לתרופה תשע"א)

מה שכעס ומחלוקת מסוגלים לחולל- מהומה, חורבן! ובכל זאת הנצחנות היא מציאות כמעט טבעית בכל תחום. האם יש דרך לצאת מזה?

מבט קצר סביב, ילמד אותנו שהעולם כולו רוחש נצחנות תמידית. מדת הניצחון חוגגת בל מקום, בחיי הפרט כמו בחיי הכלל. במשפחה, בין חברים, במשא ומתן וכמובן בין תופסי השררה. בני אדם כמו גלי ים, מבקשים להתגבר ולהתנשא האחד על חבירו, בדיבור, בממון, בעשייה ואפילו בעבודת הבורא. הכעס וההקפדה הם לחם חוק בעולם של מחלוקת ונצחנות. במציאות שכזו משמש כל אדם צד כלשהו במדת הנצחנות. כמנצח או כמנוצח.

ויש והקנטרנות הנצחנית פולשת גם לעולמה של תורה. כשהכוונה איננה 'לשמה' ממש. האש כבר איננה זו של נתינת התורה, המרוממת את הלומד אל מעבר לתאוות הנצחון. משהו בתבערת הלב נוטה לנצחנות וגאווה ואפילו מרירות. יש שנדמה לעובד השם שפשוט נצחו אותו. כבשו את כוחותיו, הכניעו אותו במערכת חייו. כך שוקעות המחשבות והרגשות בבליל תמידי של ספק ותהייה "הצלחתי או לא. הלך לי או לא". תחת שמחה חיות וסיפוק, הופכת עבודת הבורא למסכת עליבות שבמרכזה מנצחים ומנוצחים עייפים ומותשים. וכשלנפש אין מנוחה, מאיין יישאב אדם כוחות לשוב בתשובה, להשגיח על מעשיו ולהתחדש בעבודתו. אין ספק, הצרות והייסורים כולם הם תוצאה של מחלוקת ונצחנות.

לתווך בין שמים לארץ

עבור מה בא אדם לעולם – מגלה רבינו ומודיע (ליקו"מ סי' ע"ה) ששליחותינו כאן היא לעשות שלום. שלום בין עולם הזה לעולמות העליונים. המציאות היא, שעולם החומר מסתיר על התגלות כבוד שמים. בעולמות עליונים יותר מאיר אור השם בבהירות מוחלטת, אצלנו ההכרה במלכות שמים מטושטשת, והסיבה פשוטה. הדיבור הוא הכלי לגלות דעת ולהעביר מסר ומידע. כשמעוניינים שהזולת יבין, משתדלים לדבר במילים ברורות. שברי מילים ומשפטים מבולבלים רק יסתירו את כוונת הדברים. "בדבר השם שמים נעשו" הבריאה כולה מורכבת ועשויה מאותיות אלוקיות, דבר השם. האותיות, כשהן בעולמות הטמירים, יש להן סדר וצירוף ברור ונהיר. מהסיבה הזו עולמות העליונים מגלים כבוד השם ורצונו הנעלם בבהירות נוראה המטילה על דרי מעלה רתת ויראה עלאה. אין טשטוש במלכות שמים. רק כאן, בעולם החומר המורכב כולו משברי אותיות נעדרי צירוף וסדר, רק כאן לא מבינים את כוונת הדברים. האותיות מהן מורכב עולמינו מבולבלות, אין בהן סדר. וזו הסיבה לדעתנו העכורה והמבולבלת.

הניצוצות הנפולים והשבורים, טבעם שהם מתנצחים ביניהם, האחד סתירה לחבירו. כל יחיד מבקש להיות למעלה, לדחוק את רגלי זולתו. ההתגוששות הזו היא מציאות עולמינו, שברי כלים. כשרוצים להביא שלום לעולם, יש לעורר אהבה ואחווה בין חלקי הבריאה והנפש. את האהבה מעוררים על ידי העלאת מ"ן. כלומר, אתערותא דלתתא, והדיבור הוא הכלי לפעולה הנפלאה הזו.

"בורא ניב שפתים שלום" הדיבור מסוגל להביא שלום בעולם ובנפש. כיוון שגורמי המחלוקת והנצחנות הם אותם שברי ניצוצות, הרפואה לכך, מגלה רבינו, היא לאסוף את אותם ניצוצות אל תוך דיבורי תורה ותפלה, וכשמוציאים את התבערה הזו בדיבורי תפלה והתשוקקות בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שברי האותיות המעורבבות מקבלות צירוף נכון. וכשיש לאותיות צירוף, הכל נראה אחרת. דיבורי התורה והתפלה מסוגלים להעלות את שברי הנצוצות למעלה למעלה עד המקום בו מתעוררים הרחמים העליונים, כך הופכת חרב המחלוקת לכלי של שלום.

ונתתי שלום בארץ

בוערת בכל לב יהודי התשוקה ללכת בחוקות התורה. לקיים רצון הבורא ולזכות להתגשמות ההבטחה "ונתתי שלום בארץ". הקללה והברכה מונחים לפנינו. חיים של קללה הם נצחנות קנטור ומחלוקת. הברכה היא "שלום בארץ". כשהלב והמח פנויים מתאוות הנצחון ורגשי מרירות ועליבות, הנפש פתוחה לעבודת הבורא. רק כך יתכן לעשות שלום אמיתי בין שמים לארץ, שמציאות החומר לא תסתיר ותעיב על כבוד השם. הדרך להתגשמות ההבטחה היא דיבור.

על מעלתו של הדיבור יכולים ללמוד מהמציאות. מילים שנאמרות מסוגלות להזיז עניינים שהיו תקועים זה שנים. הדיבור דוחף קדימה. ויש לדיבור מעלה נוספת, גם כשאיננו מסוגלים לאחוז בשלמות במעלות הטובות אליהן נכספנו, אם נבטא את תשוקת הלב בפה, הלא יש לנו כבר כעת חלק ונחלה בקדושה ובטהרה. ועל זה אמרו חז"ל "ולאמר לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אל עימי, בשותפי. מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה כן". הדיבור מסוגל לברוא עולם ומציאות חדשה לגמרי.

רשב"י – מליץ יושר

הולכים אנו ומתקרבים אל היום המיוחל, יומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר. היום בו מתאחד כלל ישראל בשמחת הלב משותפת סביב התגלות אור פנימיות התורה, הזהר הקדוש ותורת הצדיקים. הטעם הראשון המורגש אצל כל מי שזכה לגעת באפס קצה תורת הצדיקים הוא שלום. ספרי הצדיקים מאירים לאדם דעת. פתאום מוסט המסך והלב מתחיל להבין ולהרגיש שהשם ית' נמצא כאן ממש, מעוניין בי ואוהב אותי. וכשמעמיקים יותר מבינים, שהעולם כולו עשוי חלקי אלוקות המשתוקקים לעלייה ותיקון. מבינים גם שהמחלוקת והנצחנות שליוו אותנו עד היום הם תוצאה של חוסר תיקון. לפתע אין לנו עסק ועניין עם בני אדם. ברור לנו ונהיר שהצער והיסורים אינם יכולים להיות תוצאה של מערכות יחסים, מריבות ועלבונות, יש כאן משהו אחר לגמרי. יש כאן כבוד שמים המצפה להכרה והתעלות. הבריאה מבקשת שמאנדהו ילמד איך לקרוא אותה, שמישהו יצרף את אותיות המציאות באופן הנכון. ואת הדרך מעניקים לנו הצדיקים בספריהם הקדושים.

כעת יש טעם חדש בתורה ובמצוות, לכל עשייה יש משמעות פנימית. לכל מצווה סגולה מיוחדת להעלות ולרומם את הנפש אל מעבר לקטנות המחלוקת והנצחנות. וזו בדיוק סגולת אורם של הצדיקים. תורת הצדיקים מכניסה בלב אש קודש. להט טהור המכלה כל אש של כעס והקפדה. אש בוערת של השראת שכינה וחיים נצחים נטולי מרירות והקפדה.

ביומא דהילולא מתאסף כלל ישראל סביב האש הזו. אש הקודש המאירה מתוך משנתם של צדיקי אמת. רשב"י, כוחו של הצדיק, הוא שעומד תמיד בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים. הוא שעומד בין שמים לארץ לעשות שלום. נוטל את תפלותינו ומעלה אותם לנחת ולרצון. לוקח כל מחשבה טובה, כל רצון ותנועה קלה אל הטוב, ומעלה עד שורש מדות הרחמים העליונות "הוא ימליץ טוב בעדינו".

פרשת בחוקותי – לגלות את שורש הבעיה

אם מופיעות בשטח בעיות, יש להן בהכרח שורש. כשנטפל בו, הכל יסתדר ממילא. אם קשה לנו לגלות את השורש, אולי אנחנו מפרשים את המציאות בצורה קצת מעוותת.

זה התחיל ברטיבות מחשידה בקיר הסלון. המשיך בסימני עובש על המרצפות. התעצם בדמותם של סדקים מאיימים, ועוד אי אלו תופעות שמחייבות בדק בית יסודי. בהתחלה, הביאו בני הבית אינסטלטור, שלא מצא כל ממצא מחשיד. לאחר מכן הזמינו מומחים נוספים בתחום. ובסופו של דבר הבהילו לזירה אדריכל של ממש. בדיקה מעמיקה גילתה את התמונה המלאה. 'המבנה נבנה באופן בעייתי. היסודות לא תוכננו נכון. המבנה שוקע'. האדריכל מסכם את חוות דעתו ומציע 'צריכים כאן טיפול יסודי, ייקח זמן, אבל רק זה מה שיפתור לכם את כל הבעיות. זה השורש'.

*

לפעמים קשה בחיים.

ואולי לא רק לפעמים. בעיות אינן נוהגות להיוועץ או להתריע קודם שהן מופיעות. ההפרעות נוחתות על שגרת חיינו ללא התרעה, ולאו דווקא בעיתוי נוח. וככה דברים מסתבכים. פה מתעורר קושי, שם צץ לו לפתע סיפור לא צפוי, ועוד כהנה וכהנה כיד המציאות הטובה.

אדם, שואל את עצמו הרבה פעמים, 'למה'. למה לא הולך, מדוע כל כך קשה, איך זה שהכל מסתבך, ועד מתי זה כך יתמשך. מאחורי כל השאלות הללו מסתתרת שאלת השאלות, 'מה בעצם רוצים ממני, מה'?

את התשובה לשאלות הללו ניתן לחפש כל החיים ולא להגיע לשום מקום גם אחרי מאה שנות שאלות ותהיות. משום שסיבות לבעיות יש לאין מספר. אשמים וגורמים, השערות ורעיונות, אינם חסרים כאן בעולם. ומי שמנסה לפתור כך פלונטרים, עוסק בלהניח רטיות חד-פעמיות על פצעים, תוך התעלמות מוחלטת ממקור הבעיה. אם יש לנו בעיות, השורש שלהן קבור בהכרח במקום כלשהו. אם נזהה את השורש, נוכל בסיעתא דשמיא להעלות ארוכה לבעיה האמיתית, כל השאר יסתדר כבר ממילא.

ומדוע איננו מצליחים לחשוף את שורש הבעיות? משום שקשה לנו לקבל את האמת. ומדוע קשה כל כך לקבל את האמת כפי שהיא. אולי בגלל שאיננו מבינים אותה באור הנכון.

פרשנות נכונה

התורה הקדושה מודיעה וגם מספרת שהעולם הזה איננו הפקר. כלומר, יש בו דין וגם דיין. כל מעשה ואפילו דיבור ומחשבה פועלים, לטוב ולמוטב. אם פעלנו כהוגן, התוצאה היא התקרבות להשם. ואם חלילה מעדנו, הרי שהתרחקנו חלילה מאת השם. ולכן, מתוך רחמיו העצומים יתברך, הוא פשוט לא מרשה לנו לשקוע בשלוות הטעות, על כל סטיה באה תגובה, מעוררים אותנו!

הבעיה היא, שאת המציאות הזו ניתן ללמוד באופן נכון, ישר ומאיר. אך גם באופן עקום, מעוות, מר ומריר. אדם, עלול לראות את החיים כאיום אחד, ארוך ומתמשך. את היהדות כמסכת קשה ומפרכת של תביעות, הזהרות ואצבע מאיימת. ואת עצמו כקרבן עלוב, מטרה לחיצים. ואז באה גם התרעומת 'מה בכלל רוצים ממני…'

ויש גם תמונה אחרת. אם הכל בידיו יתברך, ואם הכל בהשגחה. הרי שכל מה שקורה לי ועימי, אינו קשור באף אדם ובשום כח בעולם. אף אחד לא מעוניין להזיק לי, אף אחד אינו יכול להצר לי. יש כאן אך ורק בורא עולם, וכל כולי, גורלי, מצבי ותחושותי, הכל בידיו יתברך. הוא לבדו הכתובת והוא ברחמיו יכול ברגע אחד להסיר ממני כל קושי וכל מחסום. לעת עתה מה שעובר עלי נועד רק לקרב אותי. אך ורק לטובתי הנצחית. ואם יש לי יסורים, פשוט לגמרי שהוא רוצה ממני משהו שיעשה לי עוד יותר טוב. ואם כך אני מאוד מעוניין לדעת מה רוצים ממני. ולשם כך אני מוכן גם להיכנע, לקבל את המצב בשמחה ואמונה, ויש לי כבר המון דיבורים של תפילה.

מתי נבין את המסר

זהו גם הפשר למצבו של כלל ישראל. יצאנו ממצרים, זכינו לכאורה לגאולה. אך לא, תקופת מה לאחר מכן אנחנו שרויים שוב בגלות ארוכה וחשוכה. הגלות מתארכת ומתארכת, היכן הקץ?

התורה מודיעה לנו "אם בחוקותי תלכו". הגלות אמורה להשיג מטרה כלשהי. אין צער לחינם. מבקשים מאיתנו רק דבר אחד, תנסו להבין מה רוצים ממכם! כלום לא מעבר לכך. אין לבורא עולם שום רצון לצער את בניו האהובים, אבל יש לו כן רצון נורא שהם יסכימו כבר להבין. שיבינו כבר שיש לכל תחלואי הגלות שורש, ושאפשר לתקן את הכל בקלות, ושלא תובעים מהם שום דבר שהם אינם מסוגלים לעמוד בו. רק להתחיל לשמוע את חוקות השם.

מבט שכזה, מגלה לנו שאין בעצם שום בעיה בעולם, יש רק דבר אחד, להתקרב להשם. וכל מה שקורה לנו וסביבנו אמור לגרום לנו לעשות דבר אחד בלבד, לצעוד עוד צעד לכיוונו של אבא! ולכן, הצעד הראשון כשנתקלים בקושי וצער הוא, הכנעה. אני מקבל באהבה ומטה אוזן לשמוע מה רוצה ממני השם. כך נכנסים לעבודה של חשבון נפש, כך מתחילים להיות קשובים, ערניים. ואל דאגה, דרך שכזו משכיחה מהר מאוד את היסורים, משום שכשאין להם סיבה להיות, הם נעלמים.

הדרך הזו ידועה, בדוקה ומנוסה, למי שהתנסה בה. וכל יהודי מוזמן להאמין לצדיקים ולאנשים כשרים ולהתחיל ללכת אותה בעצמו, קדימה.

הימים הללו מקרבים אותנו לקראת שבועות ומתן תורה. קבלת התורה אמורה לשנות לנו את החיים. לגרום לנו לראות שאין בעולם מאומה מעבר להתקרבות להשם. ולהביא אותנו למצב בו אין שום דאגה, משום שהכל ממש בידי השם והכל רק לטובה. חיים שכאלו הם 'מעין עולם הבא'. הדרך לקבלת תורה שכזו היא, ספירת העומר. אנחנו סופרים כל יום וכל צעד בלי קשר להרגשות, ובלי קשר לתוצאות. עובדים ומתקדמים בלי לשאול שאלות. רק כך מגיעים בסופו של דבר לחיי תורה. חיים של השגחה ושל 'הכל לטובה'.

 

 

 

 

 

בחוקותי – חזק וברוך!

אנשים מפחדים מקללות ומצפים לברכות. אנו חוששים שיקלקלו לנו ומשתוקקים שיפרגנו לנו. אבל הקללות והברכות לא באות מבחוץ. הם אצלנו בפנים.

השכר שהתורה מבטיחה עבור קיום המצוות מתמקד בעניינים חומריים, אבל התוכן הפנימי שלו הוא רוחני. אין שובע ואין סיפוק בלי הארת הרצון.

שני דברים אינם משאירים אף אדם אדיש, ברכה או קללה. כל אחד מעוניין שברכה תשרה במעונו, ואף אחד אינו מאחל לעצמו קללות נמרצות. הברכה והקללה נדמים לנו כאינם בידינו, כמו גזירת גורל. יש אנשים מבורכים ויש כאלו שהקללה רודפת אותם. גם נראה לנו שהקללה והברכה באות אלינו מבחוץ. אנו מפחדים מפני אנשים שלא יקללו אותנו שלא לא יקלקלו לנו, ותולים יהבנו בהם שירעיפו עלינו מברכתם ויפרגנו לנו. בפרשת השבוע מסדרת התורה הקדושה את הברכות והקללות, לומר לך: גורלך אינו נותן בידי מקללים ומברכים. בתוכך פנימה יש את שניהם, הברכה והקללה. הכל תלוי אך ורק באם בחקותי תלך..

 

*

הידיעה הזו יקרה מכל הון. רוב ההפסדים נובעים מאי הבנה נכונה של המציאות. בתחילת חייו אדם כמו ילד קטן, סופג מהלומות ולטיפות ואינו יודע לקשר בין המעשים לתוצאות. הוא סבור שסתירת הלחי נחתה עליו מאותו מקור מזדמן שהרעיף על לחיו ליטוף של חיבה. תפיסה ילדותית זו עלולה ללוות את האדם משך שנים. אם לא יפקח עיניים, גם כאיש בוגר הוא ימשיך להאמין שעל גורלו – כמבורך או מקולל – משפיעים אנשים. הוא ימשיך לחשוש מקללותיהם ולייחל לברכותיהם. את הטעות הזו מבקשת התורה הקדושה לחסוך מאיתנו. ולכן היא מציבה בצורה הברורה ביותר את הברכה והקללה. לומר לך: הכל מתחיל ומסתיים בשאלה האם בחוקותיי תלך אם לאו. כלומר, זה בידיך. מדויק יותר, במוחך.

ברכה או קללה

הקללה והברכה שוכנות זו לצד זו במוחו של אדם. יחדיו הן משלימות תמונה מלאה. אין במציאות היום מצבים מקוללים לגמרי ואין דברים מבורכים לחלוטין, בכל דבר יש ויש. אבל לא לנצח זה יימשך כך, וגם לא מאז ומעולם היו אלה פני המציאות. הקללה באה לעולם בתאריך מסוים, וגם אמורה לעזוב במועד שהוכן לה. לראשונה מוזכרת הקללה לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. למעשה הקללה שהושתה על העולם נובעת ישירות מהעובדה שהדעת החלה להכיר ברע. כתוצאה מאכילת עץ הדעת נעשה אדם יודע טוב ורע. וכשאתה יודע מהרע, הינך מפעיל אותו, כלומר מאפשר לו להתקיים בעולמך. זו הקללה. התורה הקדושה מציבה בפנינו את הברכה והקללה משום שהיום, לאחר החטא, אי אפשר יותר לעבור את העולם בשלום בלי לדעת להבחין בין טוב לרע, ובין קללה לברכה. ולכן חסד עושה עימנו התורה בפרשת השבוע כאשר היא מאירה את המציאות באור בהיר שחושף את שני הצדדים של המטבע האחת, ואתה אמור להכיר מחדש את העולם המורכב מדו פרצופין – טוב ורע. לבחור כמובן בטוב, להיות מבורך.

כשמתבוננים בברכות המובטחות אי אפשר להתעלם מהעובדה התמוהה לכאורה שהתורה הקדושה מתמקדת בחומריות. הברכות המובטחות לנו עבור שמירת התורה נוגעות כמעט כולן בתחומים ארציים, בעיקר תופסים שם הגשמים מקום נכבד. וכאן נשאלת השאלה: וכי אפשר לסכם את כל ייעודי התורה הקדושה ומצוותיה בכמות מי הגשמים שירדו משמים? ובכלל, הייתכן שהתמורה לקיום התורה הרוחנית והנצחית תסתכם בהשפעות גשמיות?

ברכת הארת הרצון

אלא כאן מונח יסוד. למען האמת התורה משלבת ובוללת יחד גשם ורוח. בנשימה אחת היא מבשרת "ואכלתם ישן נושן" ומיד מבטיחה "ונתתי משכני בתוככם". הבטחה על מזון מבורך יחד עם יעוד רוחני של קרבת השם. אכן זוהי ברכת השם – גשמיות שכל מהותה רוחניות. אין כל משמעות לברכת השובע אילולא שיש במאכלים שובע רוחני וסיפוק פנימי. וכי מה בצע לאדם בשפע מזון אם קיבתו ממשיכה לרעוב ולהזדקק למותרות נוספות? הברכה חייבת להקיף את החומר יחד עם מזונו הרוחני, את השפע עם תוכנו הפנימי. כשמתבוננים בברכות הרי שהפרט המודגש ביותר תמיד הוא הגשם – הגשם היורד בעיתו. גשם מצמיח ומגדל את כל סוגי השפע. זהו למעשה הערוץ הישיר ביותר מההשגחה האלוקית אל המציאות הארצית. הגשם אינו בידי האדם, אף שהוא אחראי על כל מה שמטופח בידי אדם. גשמים הם קו הגבול בין כוחו ועוצם ידו של האדם לבין מה שמעבר לכוחותיו. הברכה מגיעה מהאזור שמחוץ להישג יד אדם, מהמקום ממנו יורד הגשם. ולכן עיקרן של ברכות תלוי בגשם. כאשר האדם זוכה לברכת השם, יורד עליו גשם. שופעת עליו ברכה. אף שהשפע יצמח מכאן ויבוא בכל מיני צינורות ואופנים, הרי מקור אחד לו – גשם משמים. כאשר הגשם יורד על האדמה היא מצמיחה את תבואתה, וכאשר הברכה אלוקית יורדת על ראשו של אדם השובע מפרנס את בני מעיו. רבינו הקדוש מלמד שהברכה הגדולה ביותר שיכולה להזין אדם בזה העולם היא "הארת הרצון". פלא הוא שהעיתוי המסוגל ביותר להארה חל בשעת האכילה. הברכה הנחשקת היא שנזכה להיות שבעים משפע רוחני. שבתוך אכילתנו תאיר 'הארת הרצון'. שנחוש בתוך המשכורת החודשית חיוך אלוקי, ונזהה בתוך כל ההזדמנויות וההרחבות את הארת פניו של השם יתברך.

חזיונות במירון תשע"ה

שבוע שעבר עם ישראל עלה מירונה, אל רשב"י. גם במשך כל ימות השנה, שבתותיה וערבי חודשיה, עם ישראל עולה לשם. במירון שם ביתו של רבי שמעון ובזוהר הקדוש כתובה תורתו. בדרך כלל כמוסה תורתו במילים ארמיות, ביומא דהילולא היא יוצאת ומפזזת בניחותא אפילו בחוצות, ואז מי שמניח לעיניו לראות יחזה בה. האותיות הופכות במירון של ל"ג בעומר לאנשים, והאנשים לפעמים נדמים לאותיות. אלו ואלו כותבים כמה גווילים בספר הזוהר בין כביש 6 לתחנת  yellow חניוני השאטלים ודרך מהדרין. וכך חזיתי גם אני בכמה מאותם פרקים רבי-שמעוניים זוהרים.

ראיתי איש נכה אחד על כסא גלגלים, לופת באצבעות ריקות מדם את גלגלי הכסא ומגלגל את עצמו במאמץ עילאי במרומי ההר, מהמרגלות שבכניסה לכפר ועד פתח המערה. לבדו התעקש להניע את הכסא, כששתי זרועותיו בגפּן נושאות את מלא משקל גופו לאורך המסלול התלול שאפילו כלי רכב משתנקים על שיפועו. הקהל ליווה אותו בתדהמה ובהצעות מתחננות לעזרה אך הוא סירב. אולי בהשראת האור החיים הקדוש היורד מעל גבי החמור ועושה את דרכו אל רבי שמעון בזחילה, על ידיו ורגליו. מי יודע.

וראיתי ריבי ריבואות אנשים מכל סוג וזרם, חוג חצר ופלך, שבאו שוב אל ההילולא קדישא. כל אחד נטש מאחוריו עיסוקים. כל אחד מהם היטלטל אי אלו שעות בדרכים. כל אחד נטל על כתפיו את הסיכון שהתחזיות המאיימות תתממשנה והוא יוותר תקוע בחניון כלשהו, בכרמיאל חצור או צפת. והיו גם המשפחות שבאו לשם על טפיהן ומטלטליהן, זקניהן וצעיריהן. וכמו בשירו של רבי יוסף שפירא "מי לכם פה ומה לכם פה". באמת מי מלבד רבי שמעון בעצמו מביא את כל האנשים האלה עד למרומי הגליל? ומה יש לכל ההמונים הללו לחפש שם, אם לא את רבי שמעון ותו לא?

גם ראיתי כמויות אסטרונומיות של מזון מחולקות חינם אין כסף, וח"י אלפים רוטלים ניגרים ללא הרף מעשרות ברזים שופעי נוזלים ומתנדבים שולפי בקבוקים וארגזי שתייה כדת, לא תשבע העין אף כי הגרון רווה זה מכבר. וראיתי את אוהלי הכנסות האורחים הנטועים למרגלות ההר ובמרומו, מחבקים את באי שעריהם בחום מירוני מסורתי. ואת מאות הסדרנים והמתנדבים, איש-איש בתפקידו, בסרבלו, סינורו או אפודו.

גם זאת ראיתי תחת השמש הקופחת. אל אחד החדרים שעל מרפסת הציון שעטה חבורת אברכים מפזזת, במרכזה – כחתן בין חתנים – הובהל אחר כבוד בחור מגודל, עטור שיער גולש מקודקודו ועד מותניו, אולי מקטמנדו נחת הנה. את ראשו הגולש נתן בידיו האמונות של הספר, שיעביר התער על ראסטותיו. מכונת התספורת פילסה לה דרך ויצרה שביל ממצחו ועד עורפו, והנה חסיד נולד. פאותיו עבותות ועיניו טובעות בדמעות. בלהט הריקוד, שׂחו לי מאוחר יותר, נעו בליבו פנימה אמות הסיפים. אולי החסידים שחיבקוהו, אולי הריקודים שהקפיצוהו, ובטח רוחו הגדולה של רבי שמעון גמלו בו את ההחלטה לסלק את ה'קליפות' מהראש. איי, כמה קל אצל רבי שמעון לחצות את הקווים שבין טמא לטהור. "יהי חסיד!" יאמר רשב"י להִיפִי השׂעיר, ויהי חסיד.

באותו החדר שעל מרפסת הציון הקדוש ראיתי את צי הספרים המתנדבים. ניצבים על משמרתם, מציודים במיטב כליהם וחגורים במלא אביזריהם שהובאו עימהם במיוחד. מקצוענים ועמוסי קליינטים בעליל. עומדים על רגליהם משך שעות ומעבירים תער על ראשי חתני החלאק'ה הנרגשים. מפייסים את המבועתים בפקלאות ומיני מגדים, ומתאזרים סבלנות כלפי ההורה הטרחן והגיס המתזז במצלמתו עד להכעיס. אה, אשרי העם.

*

הדבר הכי מובן במירון הוא ששום דבר לא אמור להיות מובן. "גם גולת כותרת על עיש" משוררים המוני המרקדים, ומי מבין בכלל את המליצה? במירון הלב מתרונן למשמע "שדה תפוחים" ו"קו ירוק" שמחדש חודשים. טוב לכולם עם האבני שיש והאריה ליש, ומי מחפש הסברים. הנסתר אינו בוש להיות גלוי לעין וההיגיון לא חש להתייצב כפרקליטה של הפליאה. השכל מניח לאמונה לשאת אותו על כתפיים ושניהם מרקדין ברוב חן.

מה שיפה שם הוא בדיוק הדבר שאינו מובן. תשאל אנשים מדוע באתם לכאן? הם יפטירו כמובן מאליו: "רבֶּ-שימֶעֶן". אין עילה אחרת. לא סיום מסכת, אפילו לא סיום עולמי של ספר הזוהר. לא חנוכת הבית ולא הנחת אבן פינה. גם אין אפוטרופוסים לל"ג בעומר. הוא לא שייך לאף אחד ואין בו 'מזרח' מפואר. רק רבי שמעון והאנשים שלו. כנראה שלא לחינם נשתל ל"ג בעומר בעיצומם של ימי הספירה ועל רקע פטירת תלמידי רבי עקיבא. רואים בחוש איך אהבת החינם שנמזגת שם בכמויות מבקשת לכפר על מגיפת שנאת החינם. ולוואי תיקח רשימו כלשהו מההר האוהב הזה לעדן בה את שגרת המרפקים הנלאית.

בשולי הדברים. השנה כנראה אפשר סוף-סוף לומר מילה טובה על התארגנות כוחות השיטור סביב האירוע. שפשפנו עינינו בתימהון, אכן? אפשר להגיע למירון מבלי גל הסיוטים המסורתי? אפשר למצוא בנקל את התחנה הנכונה לחניון המתאים מבלי להיזרק מסדרן זועף לשוטר קצר רוח? אז כנראה שאפשר. בסך הכל תוסיפו קצת צבע לפרויקט, קצת דגלים, כחול צהוב ככה. אתם תטרחו לציין במילים ברורות וגדולות לאן עלינו ללכת, ואנו לא נהיה אספסוף מבולגן שמערך התחבורה קורס למרגלותיו. לגזור ולשמור.

כוונות ספירת העומר

כוונות ספירת העומר מיוסדות על כמה אפיקים, אנו נתייחס לשניים היותר בולטים – 'הבאת מוחין' ו'התפשטות החסדים'. להבנת הדברים אלינו לשוב למצרים, משם הלא החל מסע הספירה לעומר. הגלות, כפי שכבר הספקנו להבחין במאמרים קודמים, מושפעת בעיקר מגלות פנימית. משמעותה, חוסר בפרנסה רוחנית לנשמה. הפרנסה האמורה נובעת מהמוח, שם משכנה של החיות. ובמוח שרויים המוחין. והמוחין הם שלושה – חכמה בינה ודעת. ישנם שני סוגים של פרנסות, הווי אומר: שני נושאים שונים שהופכים את החיים לבעלי תוכן חי. האחד מוגדר 'התפשטות המוחין' והשני 'התפשטות החסדים והגבורות'. בגלות נפגעה קומתנו הרוחנית בכמה מישורים; נמנעו מאיתנו המוחין, וגם חדלו להתפשט בנו החסדים והגבורות (הסבר להלן). רק נציין שההגדרה 'מוחין' מתייחסת למצב הרוחניות, או בתרגום פשוט, לרמתנו הרוחנית המושפעת מדרגת המוחין המופיעים בנו. וכאן עלינו להציג את סדר דרגות המוחין.

במוחין ישנם שני מצבים – גדלות וקטנות. זו הגדרה כללית משום שכל אחד מהמצבים מורכב מפרטים רבים. שני מערכות אלו קיימות בשני דרגות א' וב'. ואם כן יש 'קטנות וגדלות ראשון', ו'קטנות וגדלות שני'. מעין בית ועליה על גבי בית ועליה. החלוקה הכפולה הזו קשורה למקום המוצא של המוחין, ובקצירת האומר נזכיר שכל מוח מגיע ממקור מסוים בדרכו למקום מסוים. הקטנות והגדלות מגיעים מפרצופי 'אבא ואמא', כאשר המדרגה הראשונה מקורה ממדרגה נמוכה יותר ואילו השנייה מגיעה ממדרגה גבוהה ממנה.

המקום אליו אנו ממשיכים את המוחין הוא 'זעיר אנפין', זהו הפרצוף אליו אנו מיוחסים. באמצעות פרצוף זה מנהיג האין סוף ב"ה את העולם הזה. אלו כביכול פנים קטנות המשקפות את הפנים הגדולות. משום שהעולם הזה מצומצם ומכיל בצמצומו את רצון השם הגדול לאין שיעור. לא לחינם קרויים החכמה והבינה 'אבא ואימא' הם משמשים מעין 'הורים' לזעיר אנפין ולשכינה הקדושה. ההגדרה 'הורים' בדרך קבלה, מבטאת את צורת הקשר והיחס השורר בין הנהגות שונות. מדרגה העליונה מחברתה נחשבת סיבה המולידה מתוכה הנהגה נמוכה יותר. למעשה לא רק מולידה, אף מזינה וממשיכה לה תמיד את החיות הרוחנית הנצרכת. ולכן את המוחין והשפע קודש תקבל הנהגת 'זעיר אנפין' מאבא ואימא.

ארבעה שלבים של בגרות רוחנית

הזכרנו ארבע מדרגות מוחין – קטנות וגדלות א' וקטנות וגדלות ב'. הבהרנו גם מהיכן הם באים ואנה הם הולכים. זו השעה להרחיב מעט אודות המושגים עצמם.

אדם מתבגר בשלבים המוצאים ביטוי באיבריו וחומר גופו, וכמובן גם במוחו ושכלו. בתהליך הגדילה ישנן שתי תופעות: צמיחה מקטנות לגדלות, ונסיגה. בכל תהליך גדילה אמיתי נוטלות חלקן גם  'הנפילות'. לדוגמה, ילד נכנס לגן הוא גדל ומתקדם עד לגיל בו יוכנס לתלמוד תורה. כעת הוא שוב קטן, בכיתה א'. בהמשך יעפיל מכיתה לכיתה עד שישלים את חוק לימודיו ויעבור לישיבה, כעת הוא שוב בתחילת דרכו.. הגדילה ברוחניות נמדדת במדרגות המוחין המואצלות על האדם. אנו עושים שימוש רב במונחים כמו "הגדלת פרצוף", והכוונה היא להנהגה הרוחנית המסוימת שהתעלתה וקיבלה מוחין גדולים יותר. חיוני לציין שההגדלה הזו מתרחשת במקביל; למעלה בהנהגות העליונות המושפעות ממעשינו, ולמטה כאן. כתגמול על הגדלת ההנהגה הרוחנית גם נפש האדם גדלה מקטנות לגדלות. תהליך זה כאמור, מורכב גם ממה שנדמה כנסיגות לאחור. וכך אנו מוצאים את סולם הצמיחה הרוחנית בנוי מקטנות ראשונה ולאחריה גדלות ראשון, ושוב קטנות שני ולאחריה גדלות שני.

נציין רק הבדל אחד בין קטנות ראשונה לשניה. הקטנות הראשונה כשמה כן היא, קטנות. משמעותה בעבודת הבורא – עשיית המצוות כקטן, ללא הבנה והרגשה פנימית. הקטן מסוגל לקלוט ולחקות פעולות. בפעולות יש כמובן גם מוח, אבל אין זה מוח עצמאי, כלומר הרגשה אישית, הנובעת מעצמו וקושרתו בעבותות אישיותו אל המעשה. קטנות שניה אף היא 'קטנות', אלא שבאה לאחר גדלות. זו קטנות מתוך ידיעה של 'אינני יודע'. ישנן שתי אי-ידיעות; הקטן אינו יודע באמת כלל וכלל, עד שאינו יודע שיש משהו לדעת. הגדול שהוא קטן, יודע שיש מה לדעת אך הוא אינו יודע. זו קטנות ממותקת.

התפשטות החסדים

העניין השני בתיקונו אנו עסוקים בספירת העומר הוא  'התפשטות החסדים'. המוח השלישי – 'דעת' – מורכב מחסדים וגבורות. מייחדת אותו העובדה שהוא מקשר בין ראש לגוף. בדרך כלל כוחות ההשכלה שבראש אינם בהכרח מקושרים עם מידות הלב. וכך קורה שאנו חשים את המציאות ופועלים בה באמצעות המידות, אך מבינים אותה עם המוח. הדעת היא כוח ההשכלה שמקיים 'דיבור' ממשי עם המידות. כדכתיב "ובדעת חדרים ימלאו", באילו חדרים מדובר? חדרי הדעת הם המידות. בדרך הרמיזה נציין שהמילה חד"ר היא ר"ת חסד, דין ורחמים. שש המידות מתחלקות כידוע בין שלוש האפשרויות, החסד הדין והרחמים.

הדעת שרויה במוח אך אמורה להתפשט ולהזין את המידות שבגוף. ניתן להמשיל התפשטות זו לחלוקת חומרי המזון בתאי הגוף – החי או הצומח. כידוע קיומו של גוף חי תלוי באיזון הנכון בין חום לקור, ובהשוואה לענייני הנהגה רוחנית, את האיזון יוצרת התפשטות החסדים והגבורות. בגלות, מסיבות שהתבארו במקומן, נמנעה התפשטות זו, המעין כביכול יבש ואל הגוף ירדו רק 'לבושי' החסדים והגבורות. כעת בימי הספירה אנו פועלים להשבת התפשטות מימי הדעת במידות. בכתבים מבואר שמספרם של החסדים והגבורות שבמוח הוא חמש – חמישה חסדים וחמישה גבורות. לאמתו של עניין אלו שבעה: חמישה, ועוד שניים. אחד כולל ואחד כללותו של הכולל. ובאופן פשוט יותר: מכיוון ששורשם של שבע הספירות חג"ת נהי"ם במוח הדעת, יימצאו גם בה כנגדם שבעה חסדים וגבורות. לכל אורך שבעה שבועות הספירה עושה הדעת את דרכה, ממקורה שבמוח אל חדרי המידות. מ"ט ימי העומר משקפים אפוא את מסעו של מוח הדעת מהראש אל המידות שבגוף. מסע זה מצוין בסידורים בשילובי המידות המופיעות בסמוך לספירה של כל יום, "חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכהנה. מה בעצם מציינת הגדרה זו?

נרחיב קמעא. אמרנו שבדעת ישנם חסדים וגבורות, הרחבנו שמספרם שבע, "שבעה ושבעה מוצקות" – שבעה חסדים ושבע גבורות. זה המקום לציין שלמעשה ישנם שבע מערכות של חסדים וגבורות שכל אחת מהן מונה שבעה פרטים. המערכת הראשונה היא 'חסד' שבחסדים, והיא מורכבת משבעה חסדים פרטיים (חג"ת נהי"ם), השנייה היא 'גבורה' שבחסדים, אף היא מורכבת מכל שבעת הפרטים. וכן הלאה. תקופת העומר משקפת את המבנה הזה בעצם: שבעה שבועות ובכל אחד מהם שבעה ימים. אנו נתייחס אם כן לשבועות ולימים כאל שתי מערכות המשולבות זו בזו. כאשר בכל שבוע מופיעים כל שבעת השבועות בזעיר אנפין. למשל: שבוע א' הוא חסד, יום א' הוא חסד שבחסד, יום ב' גבורה שבחסד, וכן הלאה.

"חסד שבחסד" או "מלכות שבחסד"?

מכיוון שהחסדים נובעים ממוח הדעת השוכן מעל המידות, מובן שכאשר תתחדש השפעת החסדים הם יופיעו מלמעלה – מכיוון הראש. ואם כך הרי שהחסד הראשון שינבע ביום הראשון של ספירת העומר מהמוח אל המידות אמור להיות השביעי והנמוך שבכולם – 'מלכות שבחסד'. מדוע אם כן הספירה של יום א' היא "חסד שבחסד"?

להבנת העניין נקדיש כמה מילים לתיאור סדר התפשטות החסדים. בשבוע הראשון כאמור נכנס החסד הראשון משבעה החסדים, בכל יום חלק אחד ממנו, ממטה למעלה. כלומר, אם הבנו שהחסד הראשון שבחסדי הדעת מונה שבעה חלקים כנגד חג"ת נהי"ם, אזי נבין שביום ראשון של שבוע ראשון אנו עסוקים בחלק ה'מלכות' של 'חסד'. ביום שני ב'יסוד', בשלישי ב'הוד' ובשביעי ב'חסד' שהוא החלק הראשון מהשבעת חלקי החסד. כל זה מבחינת זהותו של החסד הנכנס. אולם אם נשים לב למקום אליו הוא נכנס ולצורת ההתפשטות שלו, הרי נבחין שהחסד שנכנס ביום הראשון של השבוע בספירת החסד, יגיע לייעדו רק ביום השביעי. משום שהיעד הוא להוריד כל אחד משבעה חסדי הדעת אל הספירה המקבילה שלו בגוף. וכך 'מלכות שבחסד' שנכנסה ביום א' בספירת חסד, תנדוד ביום ב' לגבורה, וביום ג' לתפארת, רק ביום השביעי כאשר ייכנס 'חסד שבחסד' – תנוח 'מלכות שבחסד' במקומה שבספירת המלכות. נמצא שההגדרה "חסד שבחסד" או "גבורה שבחסד" מציינת את מסעו של החסד הראשון שנכנס בתחילת השבוע, ההולך ונדחה מיום ליום, מחדר לחדר עד הגיעו אל מקומו. ביום הראשון נכנס החסד התחתון שבין חסדי מערכת 'חסד' לספירת 'חסד', ולכן זהו "חסד שבחסד". ביום השני ימשיך החסד הזה את מסעו וירד לשכון בספירת הגבורה, ובינתיים ייכנס חלק נוסף של מערכת 'חסד' לספירת חסד, אבל אנחנו נציין את המקום אליו נדחה כעת החסד של אמש, דהיינו "גבורה שבחסד" – ספירת גבורה מקבלת כעת את אור החסד. ביום השלישי ייכנס חלק שלישי של מערכת חסד בצינורות הגוף, אולם אנו נציין את החדר אליו הוכנס החסד הראשון הנ"ל כלומר "תפארת שבחסד" – ספירת התפארת מכילה כעת את אור החסד. יש בצורת ההגדרה הזו לימוד חשוב: עיקר העבודה היא להספיג את האור בפנימיות, ולא רק להביא אורות חדשים פנימה. ולמעלה מזה, עיקר הפעולה של הבאת אורות חדשים נועדה 'לדחות' ולהפנים יותר ויותר את האורות הוותיקים.

(ע"פ שעה"כ דרושי פסח, פרע"ח  – ספירת העומר)

התפשטות החסדים – מוח הדעת מכיל 'חסדים וגבורות'. אלו שני כוחות יסודיים בבריאה – כמשל הקור והחום, ההשפעה והצמצום. החסדים מתפשטים ויוצאים ממוח הדעת אל הגוף, כלומר מזינים את המידות ומביאים אותן למזג השווה ולאיזון. בגלות, כאשר השפע הרוחני מסתלק, גם נמנעת מהגוף השפעת החסדים. כחלק מכוונות ספירת העומר אנו פועלים להשבתם של החסדים להתפשט ולהאיר בגוף ובמידות.

פרשת בהר – שמיטת הדאגות וכל הבעיות

למה נסמכה שמיטה להר סיני? מפני שבשני הנושאים הללו יש בשורה של חירות, חופש אמתי ממאסר זוהמת הנחש.

השנה השביעית היא שמיטה, ובנפשו של אדם יכולה לחול תמיד 'שמיטה פרטית'. כאשר אתה מגיע אל המקום הפנימי, המאמין הזה.

העולם משתנה ללא הרף, והמגמה הזו רק הולכת וגדלה. שינויים שהתחוללו בעבר במשך עשרות שנים, מתבצעים היום בימים ספורים. תהליכים שהתמתחו על פני שבועות הופכים לעניין של שעות. מי שאינו מתעדכן פשוט אינו חי כאן, ושמא עדיף כך. הכל דוהר קדימה, לאן? השם יודע. הרבה לפני השאלה אנה מוביל המרוץ, אמורה להטריד אותנו השאלה מה עושה לנו הריצה הזו. היא לא בהכרח עושה טוב.

*

אחד הסימנים המעידים על גוף חי אלו השינויים הפוקדים אותו. החי בהכרח משתנה, זז, נע ונד. גם אי אפשר ליצור בלי לשנות. דא עקא שכל הצרות מתחילות בשינויים. אדם משנה מעט, והמציאות משתנה כנגדו בכפלים. הנחש שינה מעט מציווי השם יתברך על אכילת עץ הדעת, כתוצאה מכך אכל אדם מהעץ, נענש, וקולל "ארורה האדמה עבורך". לאחר החטא אדם זורע חיטה והארץ מעלה לו קוץ ודרדר. עד היום ביסוד הווייתו יש לאדם נטייה לשנות, לשקר, לשגות. הוא מוכרח לטעות, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב לא יחטא". השגיאות והמשוגות גוררות שינוי וקלקול הטבע, חולי ועוני. ואין לדבר סוף.

אדם מועד לעולם

באמת זה הניסיון העתיק והמטריד ביותר מאז ימות עולם. "אדם מועד לעולם", תמיד נוטה לטעות, וכדברי קהלת (פרק ז) "האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". מאת השם יוצא אור ישר, אבל האדם יכול לקלקל. את האדם הזה, המועד לעולם ושוגג מיומו הראשון עלי אדמות, הניח השם יתברך בגן עדן לעובדה ולשומרה. משכשל במשרתו גורש מגן עדן אך נשתל כאן, בעולם הזה, כדי להוביל אותו לייעודו. וכאן הבן שואל: ביד מי נמסרו המפתחות הרגישות כל כך? בידי מי הופקד גורל העולם?

אכן, ההגדרה המדויקת ביותר לאדם היא 'משתנה', תמיד הוא משתנה. אף פעם אינו מדויק. השינויים הללו ממלאים את חייו בניסיונות. פעם הוא חש בטוב ובפעם להיפך, התמורות מבלבלות אותו ומחרידות את שלוותו. אי אפשר להנציח מצבים מוצלחים ואין דרך להבטיח שלא יופיעו מצבים קשים. ההשתנות התמידית עושה אותנו בני אדם ולא מלאכים. ואכן, דווקא לאור העובדה הזו ועל רקע הטבע הזה, התורה הקדושה הופכת למציאות הישרה היחידה בכל העולם כולו. התורה היא אור ישר, אדם ישר. זהו קו המידה על פי יישק כל דבר. את התורה הוריד השם יתברך לעולם הזה בכוונה תחילה, מלאכים אינם זקוקים לה, בני אדם נצרכים לה נואשות. בתוך עולם כה מבולבל ומשתנה אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת בלי חוט השדרה של יישוב הדעת הגנוז בתורה הקדושה. אמור מעתה: המפתחות של העולם הזה הופקדו בידי האדם רק לאחר שהוא נשען על ישרות התורה הקדושה.

שמיטה וסיני

את התורה קיבלנו מסיני, ובפרשת השבוע נסמכים זה לזה שני העניינים – מתן תורה ומצוות שמיטה, ולא בכדי. שניהם מסמנים יחד נקודה חשובה וחיונית מאין כמותה. בדברי רבותינו מובא שלמרגלות הר סיני פסקה הזוהמה מבני ישראל, והכוונה לזוהמת הנחש. טינוף וזוהמה הם דברים שמצטברים על הגוף מבחוץ. אלו מותרות חיצוניות. הנחש הוא הנברא הראשון שהביא לעולם את המיותר הפסולת והזוהמה. הקליפה הזו עוקבת אחרי האנושות ומסיתה אותה תמיד לסטות מדרך הישר, להתמסר להבל ולבזבז את הזמן על כל מה שמיותר. זה בעצם עניין אחד לגמרי עם קללת "בזיעת אפיך תאכל לחם". הזיעה היא פסולת הגוף והיא מבטאת היטב את העיסוק הנלאה עם כל המיותר והמוגזם. כאשר אדם טרוד יתר על המידה בדאגות פרנסה ומרדף אחרי נכסי העולם החולף, הוא נעשה שטוף בזיעת המותרות, מזכרת עוון מהסטת הנחש הקדמוני.

כולנו מתמודדים עם הזיעה הזו. כולנו מדשדשים, איש כמעלליו, באותה ביצה. שאלה אחת לנו – איך זוכים להיות נקי ופטור מכל זה? התשובה מצויה בחיבור בין שמיטה להר סיני. כשעמדנו למרגלות ההר וקיבלנו תורה, פסקה מאיתנו זוהמה. לומר לך, אף אם מצד מציאותך הינך משועבד לקללת היגיעה והטרדה, הרי שבשעה שרגליך מוליכות אותך אל בית המדרש, ללימודיך הפרטיים, לעבודת הבורא ולכל דבר שבקדושה – באותה שעה נעשית פטור מקללת הנחש. יהודי שמשעבד את עצמו, אפילו לפי שעה, לצד הקדושה, נעשה בן חורין מהצד האחר. וזו גם עניינה של השמיטה. בשנת השמיטה מוכרזת חירות כללית בעולם. האדמה יוצאת לחירות בשמיטה, העולם זוכה לחירות בשבת, גם עבדים לאחר שש שנות עבדות קונים את חירותם בשנה השביעית. הספרה שבע היא האמונה הטהורה, וכשיש ליהודי אמונה מיד הוא בן חורין. השנה השביעית היא שמיטה, אבל בנפשו של כל אדם יכולה לחול תמיד 'שמיטה פרטית'. כאשר אתה מגיע אל המקום הפנימי, המאמין הזה, ואתה מוכן עבורו לשמוט ולהניח מידיך את כל הכלים וההשתדלויות ולהתמסר לאמונה, באותו הרגע חלה בנפשך שמיטה. ושם פוסקת הזוהמה. ושם מקבלים תורה.

 

ל"ג בעומר – על סודה של ההילולא הגדולה במירון

"עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי" בסודה של התקשרות נשמות משה רבינו, רבי עקיבא ורשב"י

שמחת ל"ג בעומר שוברת רצף של אבלות וזו לבדה סוגיה בפני עצמה. ימי העומר שרויים בצילו של האבל על פטירתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, ואילו בל"ג בעומר אנו חוגגים את מה שקרוי בלשון הזוהר הקדוש "שמחת רשב"י", הנמנה כידוע על חמשת בחירי תלמידי רבי עקיבא. ביום המופלא הזה מסתתר קשר סתים וטמיר בין רבי עקיבא – הרב שההקשר שלו לתקופת העומר אפוף צער ואבל, לבין רבי שמעון – התלמיד שבעיצומה של תקופת העומר חל יום שמחתו. אכן, ספרי הפנימיות מלמדים אותנו על תיקון מופלא שעושה רבי שמעון לעניינו של רבי עקיבא, תיקון שאת השפעתו אנו חוגגים מדי שנה ביום ל"ג בעומר. להבנת העניין עלינו לפענח קמעא את סודן של שלוש נשמות הקשורות למסירת התורה. משה רבינו, רבי עקיבא, ורשב"י.

*

משה רבינו הוא מוסר התורה הראשון. ייחוסו לספירת הדעת כה מובהק עד שעל שמו קרוי כל דורו 'דור דעה'. שורש נשמת משה בספירת הדעת (מצד שורש הבל). הדעת מורכבת משתי בחינות – חסדים וגבורות. כנגדן הוריד לנו משה תורה בשני לוחות אבן, כנגד שני חלקי הדעת. שורש נשמת רבי עקיבא בצד הגבורות שבדעת (גבורת הוד), ובחינה זו משתקפת היטב במסעות חייו אפופי ביטויי ההתגברות מתוך דינים וגבורות. רבי שמעון מושרש בצד החסד, והוא משלים ומרעיף נוחם ורחמים.

את רבי עקיבא ותורתו פוגש משה רבינו בצפייה אל העתיד, בשעה שהוא עולה למרום לקבל תורה.  תורת רבי עקיבא היא תורת הקוצין והתגין, וכאשר משה – הרבי של כל ישראל – רואה אותה ומבין את עניינה הנדיר, הוא מתקנא ברבי עקיבא וחולשת דעתו. וכך מספרים חז"ל:

"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט:).

תורת משה היא תורת האותיות. האות היא כלי רוחני, ותורת משה יצוקה בתוך כלים. זו תורה של מ"ט שערים. בגבולות מ"ט השערים מתקיימת עדיין מידה ומדידה. כשעם ישראל נופל במצרים עד שער מ"ט של טומאה, ממהר השם יתברך להחיש להם פדות וגאולה שלא יבואו חלילה בתחום שער החמישים. משום שבשער החמישים מתכלות המדרגות, אין למטה מזה. גם בקדושה שער החמישים מבטא את מה שאינו נכנס בגבול ומידה. זו תורת הכתרים. במחזה, נראה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים – תגין, על האותיות. ומשה רבינו תמה מדוע זה יש להתעכב על תגי האותיות. התגים אינם מגוף האות, וחסרונם לא יפסול את ספר התורה. על פי דרך הקבלה רואים את התג כדבר השורה מעל האות, נוגע ואינו נוגע. אלו הם אורות עליונים שאינם יכולים להסתפק בכלי האות, מקומם למעלה ובנגיעה בעלמא הם מתייחסים אל הכלים והאותיות. כמענה מספר לו הקב"ה על הוגה מופלא  "שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו", הוא יעמוד על סודו של שער החמישים, וילמד תורה לא מתוך האותיות, אלא ממה שעל גביהן, מהתגים. מאורות הכתר.

"אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו כיוון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני" (שם).

כאשר משה רבינו מבקש לחזות במתן שכרו ורואה את צורת מיתתו הנוראה, הוא שואל "זו תורה וזו שכרה?!" ונענה באותו סגנון "שתוק, כך עלה במחשבה". תורת רבי עקיבא גבוהה ונשגבה. אך היא שייכת למה שעלה במחשבה תחילה – 'תחילה' דייקא. כדרשת חז"ל: "בתחילה ביקש לברוא את העולם במידת הדין" (בר"ר יב, טו), לאחר שראה שאין העולם מתקיים "עמד ושיתף עימה את מידת הרחמים". המחשבה הראשונה, כמבואר רבות, נשגבת מהמיזוג עם מידת הרחמים. משום שמידת הדין מבטאת את ה'לכתחילה'. צדיקים דוגמת רבי עקיבא התמודדו עם תוקף הדין ויכלו לו. מתוך כבשן הדין, מתוך אותה מחשבה ראשונה שאין אדם יכול לעמוד בה ולרדת לעומק סודה, משם המשיך רבי עקיבא את אותם תילי-תילין של הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ. ההגדרה 'קוץ' בנוגע לצורת האותיות, מתייחסת למה שאינו מגוף האות. רק בולט ויוצא ממנה ומעלה, כמו "קוצא דאות יוד" המובא בלשון הזוהר. גופה של אות י' מתייחס לחכמה, הקוץ העליון מצביע כביכול כלפי מעלה ורומז בספירת הכתר. 'קוץ' בלשון קבלה, מיוחס גם למילה 'קוצין' שמשמעותה קווצות שערות. מבחינה זו הקוץ משתייך למידת הצמצום והדין שזה עניינן של השערות (שעה"כ – דרושי הציצית, ב').

תורה של קוצין ותגין

רבי עקיבא מוריד לעולם את תורת הקוצין הנוראה, הוא ותלמידיו הקדושים שייכים מצד שורש נשמתם לצד הגבורות שבדעת. בשם 'עקיבא' בולט הרמז ל'עקב' – עקביים. עק"ב בגימטרייה פעמים שם אלוקים (בגי' פ"ו). מספרם של התלמידים המתים מצביע על שורשם במידת הגבורה. שם אלוקים יוצר כידוע מאה עשרים צירופים שונים, כאשר כל אחת מחמש אותיותיו יוצרת עשרים וארבעה צירופים. כ"ד אלף התלמידים מושרשים בעשרים וארבע אפשרויות הצירוף המתחילות באות אל"ף וזו הסיבה שהם היו כ"ד אלף – אַלֶף (האות) ואֶלֶף (המספר) מתחלפים כידוע. אולם דווקא בשל שייכותם המובהקת לגבורות ודינים, לא מצליחה תורת ר"ע להתגלות בתקופה זו כראוי, וממשיכיה נספים במגיפה. חז"ל מנמקים את פטירת כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". מציקה תמיד התמיהה: הייתכן? להשית עונש נורא כל כך על ענקי תורה ועל כל עולם התורה של הימים ההם רק עבור חטאים שבין אדם לחבירו?! על פי דרכנו נבין. ענייני בין אדם לחבירו חמורים ללא ספק, אך הן הפכו לאסון רוחני וגשמי כשמדובר היה במי שאמורים להמשיך לעולם את תורת הכתרים והתגין של רבי עקיבא. תורה נשגבה זו ששורשה במידת הגבורה, זקוקה לאור עצום של אחדות שימתק את דיניה ויאפשר את הופעתה בעולם. משלא נהגו כבוד זה בזה, התעוררה מידת הדין של שורש נשמותיהם, של תורתם – וכילתה אותם. מאורעות אלו אירעו במשך מספר שנים לאורך תקופת העומר. התקופה גורמת, וימי העומר המוקדשים לתיקון הגבורות והקטנות, עוררו את אש הגבורה ביתר שאת. ל"ג בעומר מסמן את נקודת התיקון התלוי ברשב"י, בנשמתו ובתורתו שאורה מבהיק בזה היום.

היה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא

התרחשויות נסתרות אלו נובעות כמובן מאירועים שבנגלה. לאחר פטירת עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא נעשה העולם לשממה רוחנית. אבל אז חוזר רבי עקיבא ומקומם אותו בשנית באמצעות חמשת תלמידיו הנותרים – רבי מאיר, רבי יהודה בן אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע (יבמות סב, ע"ב). כ"ד אלף התלמידים היו תלמידיו של רבי עקיבא בבחרותו. למוח הדעת ישנם שני מצבים – קטנות וגדלות. בזמן גדלות החסדים והגבורות שבדעת מאוחדים והחסד ממתיק את הדין. בקטנות המוח אינו מסוגל להתאחד והחסדים אינם ממתיקים את הגבורות. תלמידיו של ימי בחרותו השתייכו למצב הקטנות של הדעת ולפיכך לא היו מסוגלים למתק את תוקף הדין ומתו במגיפה. חמשת התלמידים שנותרו לרבי עקיבא בזקנותו משתייכים לצד הגבורות שבדעת של זמן הגדלות, כאשר ר"ע עצמו מושרש בגבורות שבמוח הדעת ואילו תלמידיו מושרשים בגבורות המתפשטות מהדעת אל הגוף. ולכן ניתן היה באמצעותם לשקם את גילוי התורה עבור הדורות הבאים (פרע"ח – ספירת העומר, ז).

מבין חמשת התלמידים בולטת דמותו של רשב"י. רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו מסמלים את היפוכם של רבי עקיבא ותלמידיו, ובכך גם משלימים אותם. החבריא של רשב"י משתיתים את חברותם על האמירה "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח.), והזוהר הקדוש מעיד (ח"ג עט.) כי בימי רבי שמעון היה אדם אומר לחבירו "פתח פיך ויאירו דבריך", אפשרות שפסקה לאחר פטירתו, לאחריה היה אדם מזהיר את חבירו "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת, ה). ללמדך להיכן מסוגלת מידת האהבה והאחווה להביא את בני דורו של רשב"י  – שגילויי תורה וסודות עליונים פורצים מפיותיהם. וכפי שניתן לראות בצורת חיבורו של ספר הזוהר שכולו דרשות הנובעות תוך כדי הילוך ושיחה, מפגש עם אנשים פשוטים ופלאיים, נשמות צדיקים בני העולם העליון ובני תמותה פשוטים, המצטרפים יחד למסכת גילוייה של תורת הנסתר. כי אכן תורת הסוד של רבי שמעון רחבה מארץ מידה, הכלים המאפשרים את גילויה הם תלמידיו המקושרים בקטרי אהבה, וכלל הנשמות והאישיויות הנוטלות חלק בדורו של רשב"י. בכמה וכמה מקומות בזוהר אנו מוצאים את החברים משבחים לא רק את רבי שמעון – אף גם את בני דורו, שכן כל דורו זכאי מתוקף האחדות והחירות. בעוד שורש נשמת רבי עקיבא במידת הגבורה, הרי שתלמידי רבי שמעון מושרשים בחסדים שבדעת, ובכך משלימים את החסר.

"עד הג"ל הזה"

סגוליותו של יום ל"ג בעומר נעוצה בהחלט גם במהותו ובתוכנו. כידוע כל אחד מימי העומר מוקדש להמשכתה של מדרגה רוחנית מסוימת (הרחבה על כך בשבוע הבא אי"ה). ביום ל"ג בעומר מאיר בעולם השם א.כ.ד.ט.ם, שם זה הוא חילופו המומתק של שם אלוקים, והוא הקרוי "אלוקים חיים". ישנן שתי אפשרויות בחילוף שמות – חילוף לפנים וחילוף לאחור. כאשר מוחלפות אותיות השם באותיות הקודמות להן, מתקבל שם ממותק יותר. כאשר הן מתחלפות באותיות המאוחרות מתקבל שם בעל משמעות של דין חזק יותר. שם אלוקים מתחלף בשמו הממותק באופן זה: האות הראשונה והאחרונה שבשם אינן מתחלפות. הראשונה – א' מפני שאין לפניה אות. האחרונה – ם' מפני שגם לאחר שתוחלף תישאר מ' פתוחה. את שלוש האותיות האמצעיות לה"י אנו מחליפים באותיות הקודמות להן. האות ל' באות כ'. האות ה' באות ד'. האות י' באות ט'.  כאשר נחשב את הגימטרייה של האותיות המוחלפות כד"ט נגלה את המספר ל"ג. ואם נצרף לו את שתי האותיות, הפותחת והמסיימת – א' ם', יתקבל הצירוף א"ם ג"ל. פעולה זו נחשבת "חילוף החילוף" ומשמעותה המתקה כפולה. ביום ל"ג בעומר מופיעה בעולם קטנות המוחין אך אין זו קטנות רגילה, זו 'קטנות שנייה', ממותקת. משמעותה בהתאמה לתפיסת שכלנו היא – ביטחון. את מידת הביטחון אפשר להגדיר כ'קטנות שנייה'. הקטנות היא זמן הפחד, החשש, והירידה אל בעיות הזמן והמקום. הגדלות מרוממת אותנו למעלה, מעבר לכל הפרטים הקטנים ודאגותיהם. אך יש מידה נוספת – ביטחון. הבוטח מודע למתחולל סביבו, לצרכיו, לבעיותיו, אך הוא בוטח. זו קטנות בעלת תודעה עמוקה בנוכחותה המוחלטת של ההשגחה. וזהו התרגום הפשטני לשם אכד"ט, שמה של מידת הגבורה כאשר ממירים את משמעותה בביטחון עז ותקיף. הרמז בפסוק "בטחו בה' עדי עד", ע"ד היא הגימטרייה של שם אכד"ט (פרע"ח שער חג המצות, פ"א).

"בטחו בה' עדי עד"

התגלותו של שם זה ביום ל"ג בעומר מבטאת את המרת הפחד והדין בו נספו תלמידי רבי עקיבא הראשונים, בביטחון המופלא המאפיין כל כך את התגלות תורתו של רשב"י – הבוטח הגדול התולה יהבו בהשם ומגלה לעם ישראל כל רזי עולם.

רמיזה נוספת. המספר ל"ג בהיפוך סדר האותיות נעשה גל – מלשון התגלות, "גל עיני ואביטה". ויש כאן רמז נפלא על התגלות אור פנימיות התורה בל"ג בעומר: המילה 'טוב' מופיעה לראשונה בתורה לאחר ל"ב מילים מהמילה 'בראשית'. כשנצרף יחד את המילה 'טוב' עם ל"ב האותיות הקודמות לו, ייצא לנו 'לב טוב'  – גימטרייה מדויקת של מספר ימי הספירה, מ"ט. לומר לך שלאחר שלושים ושתיים האותיות הראשונות בתורה מתגלה הטו"ב הגנוז. במקביל גם בתקופת הספירה, לאחר שלושים ושניים ימי העומר היותר קשים, ביום הל"ג מתגלה האור כי טוב. אור פנימיות התורה. ל"ג בעומר חל בדיוק טו"ב ימים קודם חג השבועות. זו טובת העין שנהגו בנו – לגלות לנו בעיצומה של הדרך אל הר סיני את אור פנימיות התורה שתאפשר לנו להתחזק ולצעוד אל ההר (ע"פ בני יששכר – מאמרי אייר).

נפטיר ונסיים בזאת.

שלוש הנשמות – נשמת משה רבינו, רבי עקיבא ורבי שמעון, בחד קטירא מתקשרות ומתאחדות. קשר טמיר זה מופיע במוחש בהיכל רשב"י. נושא פטירתם של משה רבינו ורבי עקיבא לוט בערפל ההסתרה. משה, משום שלא ידע איש את מקום קבורתו. ורבי עקיבא מפני שנהרג במיתה משונה ואין ראוי לחגוג את יום פטירתו. שתי הילולות חסרות אלו מושלמות במירון. את יום פטירת משה בז' באדר מציינים וחוגגים על פי המנהג אצל רבי שמעון, במירון. ואילו הילולת רבי עקיבא נחגגת באיתכסיא ומוטמעת בשמחת רשב"י בל"ג בעומר במירון (ע"פ רבי צדוק הכהן).

 

חילוף (בשמות הקודש) – כאשר מחליפים את האותיות בשמות הקודש באותיות הקודמות או המאוחרות להן, מתקבל שם קדוש מקביל בעל משמעות ממותקת או להפך. חילוף לאותיות קודמות מבטא היפוך לרחמים, כאשר מחליפים את האותיות במאוחרות להן, המשמעות היא דין. שם אלוקים יכול להיות מוחלף באותיות המוקדמות – א.כ.ד.ט.ם וזהו שם מומתק יותר. או להתחלף באותיות מאוחרות ב.מ.ו.כ.ן שמשמעותו דין יותר משם אלוקים (פרע"ח שער המצות א'). חילופים אלו קיימים גם בשאר שמות הקודש באותו האופן.