שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

מפתח הפרנסה (כוונות 'פותח את ידיך')

"החותך חיים לכל חי"

מפתח הפרנסה וסוד הגבהת הידיים

מזמור 'תהילה לדוד' – 'אשרי' הוא במדרגת כתר וסגולותיו רבות. אמרו חז"ל (ברכות, ד) שכל האומרו ג' פעמים ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אחד משני הטעמים של חכמינו למעלתו של המזמור זו העובדה שמוזכר בו עניין הפרנסה. כפי שגילו לנו חכמי הסוד, במרכז המזמור גנוז בכוונות מיוחדות מפתח הפרנסה.

המפתח מוצפן בראשי ובסופי התיבות "פותח את ידיך" –פא"י, זהו שם קדוש, אחד משבעים ושניים שמות קודש המרכיבים את שם ע"ב (הוא השם היוצא משלושת הפסוקים "ויסע", "ויבוא", "ויט" (שמות יד, יט, כא) הקודמים לשירת הים. מפסוקים אלו יוצאים שבעים ושניים צירופים שונים, כל אחד של שלוש אותיות. עניינו המשכה של שפע חסד). נשים לב לגימטרייה של פא"י – תשעים ואחת, צ"א. זהו הערך המספרי המשותף לשני השמות, הוי"ה ואדנות. שילובם מבטא תמיד ייחוד. התקשרות משפיע ומקבל. שם הוי"ה מייצג את המשפיע, אדנות הוא הצד המקבל. לפיכך המספר צ"א מסמל ייחוד.

את חלקו השני של מפתח הפרנסה משלימים סופי התיבות של "פותח את ידיך". אף הם יוצרים את אותה גימטרייה, צ"א, באופן זה: חת"ך הוא שמו של המלאך הממונה על פרנסה. כאשר נמיר את אותיות חת"ך בא"ת-ב"ש נקבל את הצירוף סא"ל, זהו שם נוסף משבעים ושניים שמות של ע"ב. הגימטרייה של שם זה אף היא תשעים ואחת. הגימטרייה המיוחדת הזו הנרמזת כאן פעם שנייה, מובילה אותנו לעסוק בשילוב השכיח יותר בין שמות קודש, שילוב הוי"ה ואדנות. בסידורי נוסח עדות המזרח הוא מצוין במפורש בכל אחת מהאזכרות. בסידורים אחרים הוא רק נרמז באותיות י"י. לשילוב זה, במיוחד לשני היודי"ם שבקצוות, קשר מיוחד להבאת שפע פרנסה. להלן נראה.

להוציא מכוח לפועל

הוי"ה ואדנות נחשבים שם העצם ושם הכינוי. הם מורים על ייחוד הקב"ה והשכינה. השילוב הזה ככלל מסמל את מושג הייחוד. מובא מצדיקים שייחוד הוי"ה ואדנות מבטא בכלליות את כל צורות הייחוד למדרגותיהם. בכל אחד מהשמות הללו ארבעה אותיות. שם הוי"ה מורה על עצמותו יתברך ועל המציאות כאשר עודנה בכוח, טרם צאתה לפועל. נמצא ששם זה מתייחס למחשבה– שם גנוזים הדברים קודם בואם לכלל מציאות בפועל. שם הכינוי מסמל את המציאות שיצאה זה מכבר מכוח לפועל. ארבע האותיות שבכל אחד מהשמות מסמלות בחינות שונות שיש בכוח ובפועל. שילוב שמות נעשה באופן של 'השחלה', משלבים את שם אדנות בתוך אותיותיו של שם הוי"ה או להיפך, כך – יאקדונקי. בשילוב הוי"ה ואדנות ישנם שמונה אותיות, יוד בראש ויוד בסוף ובתווך שש אותיות נוספות. אלו שש מדרגות, שלוש במחשבה ושלוש במעשה, המוציאות כל דבר מכוח לפועל.

נבין באמצעות משל: אדם משתוקק לבנות בית. תחילה הוא מתכנן את ביתו במחשבה, ולאחר מכן נדרש לבנותו במציאות. שני השלבים ההכרחיים הללו הם הכוח והפועל. כל מה שקיים בפועל היה קודם לכן בכוח, כלומר באפשרות המופשטת. בעוד היצירה במוח היוצר הרי היא מתוחמת בגבול עולם המחשבה. יתכן שתלבש צורה ממשית ותכיל פרטי פרטים, עדיין כל קיומה אך ורק במחשבה. על מנת להפוך מחשבה למציאות, יש להוציאה מכוח אל הפועל. זוהי בעצם המשימה החשובה ביותר בעולם. אדם עשוי להיות עשיר במחשבה ומוצלח בתוכנית, גאון על פי כישוריו ומיועד לגדולות ונצורות. אם לא יטרח להוציא אותם מהכוח אל הפועל, יוותרו התארים רעיון רוח ותו לא. הכוח והפועל מיוצגים בשם העצם ושם הכינוי. הוי"ה מורה על המציאות כאשר עודנה בכוח, אדנות על המציאות בפועל.

כל דבר בעולם, במציאות ואף בדמיון, מוכרח להיאחז בשלוש נקודות עגינה: מקום, זמן, וציור. לכל דבר יש מקום, גם זמן, בוודאי צורה. האיש המתכנן את ביתו, מן הסתם נדרש להחליט היכן יקים אותו. אימתי יחל לבנותו. עד מתי. כמה זמן יקדיש לבנייתו. הוא נדרש בהחלט לחשוב על צורתו, גודלו, מספר קומותיו, עיצובו האדריכלי הפנימי והחיצוני, וכולי. לאחר מכן יאלץ לשוב ולנטוע את ביתו במציאות בכל שלוש הנקודות הללו. במקום, בזמן, ובצורה המסוימת. ההוצאה מהכוח אל הפועל דרך שש הנקודות – מקום זמן וציור במחשבה ובמעשה, מבוטאת בשילובם של שם העצם ושם הכינוי, באופן זה:

שם הוי"ה מתחיל באות י', שם אדנות מסתיים באות י'. על כך נאמר "פותח את ידיך" ודרשו בזוהר ובתיקונים "אל תקרי ידיך אל –יודיך". הכוונה לשני היודי"ם, זו שבראש שם העצם וזו שבסוף שם הכינוי. כדי להביא לעולם השפעה חדשה וליצור מציאות יש להפריד בין הדבקים, לפתוח, להרחיק. משמעות הדברים היא, שבשורשם הכוח והפועל קשורים זה בזה כשלהבת בגחלת. היוד שבמחשבה תחילה והיוד שבסוף המעשה מחוברים יחד. הדבר דומה לשלב בו אדם משתוקק לעשות דבר מה. טרם חשב איך לעשותו, עדיין לא צייר לעצמו איך ייראה הדבר. עוד לא שאל את עצמו היכן, איך, מתי. בשלב זה הכוח והפועל מאוחדים לגמרי בתוכיותו. ההוצאה מכוח אל הפועל דורשת הרחקה – להרחיק את סוף המעשה מתחילת המחשבה על ידי ירידה לשלבים.לצמצום. כאשר המחשבה מציירת את הרצון לבנות בית במושגים של מקום זמן וצורה, היא מתרחקת אט-אט מנוקדת ההתחלה, ומתקדמת לקראת המעשה. התרחקות זו מבוטאת בשש האותיות המפרידות בין שני היודי"ם של שילוב הוי"ה ואדנות. שלוש האותיות האחרונות שבשם העצם -הו"ה, מסמלות את המקום הזמן והציור שבמחשבה. שלוש האותיות הראשונות, אד"נ, הקודמות לאות יוד שבשם הכינוי מרמזות על המקום הזמן והציור שבמעשה.

הרחקה כסיבת ההשפעה

הידיים הם מקור השפע, באמצעותם עושה השפע את דרכו מרשות המשפיע לתחום המקבל. אך למעשה קיימת אף זיקה עמוקה יותר בין ידיים לשפע, והיא קשורה דווקא להפרדתן זו מזו. יד ימין מסמלת חסד והשפעה, שמאל גבורה וצמצום. החסד והגבורה מייצגים שני כוחות בסיסיים ביותר בבריאה – השפעה וקבלה. שפע יכול להתהוות רק מהתוועדותם של שני אלו. יתרה מזו, שפע מופק רק משום שהשניים הללו מנוגדים בטבעם באופיים ובמהותם, זה מזה. החילוק המהותי שבין החסדים לגבורות ובין המשפיע למקבל, הוא שמחולל מבין שניהם בריאה. דבר חידוש. ההפרדה אפוא, היא הבסיס לייחוד (העניין קשור גם למושג 'נסירה' לו כבר ייחדנו פרק בפני עצמו). עניין זה נרמז בסופי התיבות של "פותח את ידיך" חת"ך. חתך זה מוזכר בגמרא בהקשר לנסירת הצלע מאדם "לא נצרכה אלא למקום החתך", זהו החתך המפריד בין המשפיע למקבל. זוהי היפרדותו של הפועל מהכוח, דהיינו הוצאת הדבר מהכוח אל הפועל. חת"ך הוא גם גימטרייה כפולה של המילה 'רוח', כלומר שתי רוחות. הכוונה לרוחות הצפונית והדרומית המסמלות את צד החסד והגבורה. פרנסה היא המתקה של הגבורות באמצעות חסדים (קהילות יעקב – ערך פרנסה).

דיברנו על שילובם של שני השמות הוי"ה ואדנות, שמנו ליבנו לעובדה שבין שני היודי"ם מפרידות ששה אותיות. שש היא האות ו' צורתה מזכירה את הניקוד פתח -. פתח מלשון פתיחה, "פותח את ידיך". העשייה תלויה בידיים שפעולתן מתאפשרת בזכות אודות להפרדתן זו מזו. הידיים מבטאות את מה שביכולת האדם לעשות כמו "יש לאל ידי לעשות" (בראשית לא, כט), באמצעותן מוציא אדם את חפצו מהכוח אל הפועל. בנקודה בה נפרדות הידיים זו מזו, מתאפשרת למעשה ההוצאה מהכוח אל הפועל. לפיכך זהו שלב משמעותי ביותר. הידיים לפני התפצלותן הם הרגע שלפני העשייה. כביכול לפני שנמסרה הבחירה לאדם. כאשר הידיים כבר נפרדות, הבחירה ניתנה לפעול ולעשות. כשיש עשייה יש גם טוב ורע. העולם אומרים: מי שאינו עושה – אינו טועה. במקום בו מתאפשרת הוצאה מהכוח אל הפועל, תתכן גם מעידה ושגיאה. האדם המבקש לשוב בתשובה שואף בעצם אל המקום הזה, אל הנקודה בה נפרדות הידיים. הוא מבקש לשוב אל הנקודה בה ניתנה לו הבחירה לעשות כך או כך, ולתקן שם.

נבין כעת. באמירת "פותח את ידיך" אנו נוגעים במקום פתיחת הידיים להורקת השפע. זה הזמן והמקום לשאת ידיים כלפי מעלה. הידיים הם כוח העשייה, הבחירה. אם אדם עלול לשגות בכוחי ועוצם ידי הרי ששגיאתו תיתפס בידיים. הרמת הידיים הופכת אותנו למקבלי שפע. אנו מבטלים את יכולותינו ומכירים במקור האחד והיחיד לכל שפע וברכה. מוכנים ומזומנים לקבל את שפעו הטוב.

שילוב שמות – ייחודים נרמזים באמצעות שילובם של שני שמות קדושים. כל שם מסמל הנהגה אלוקית מסוימת, הייחוד הוא התקשרותן של שתי הנהגות או בחינות. שילוב השמות זה בזה נעשה לסירוגים, אות אחת משם זה ולאחריה אות משם שני וחוזר חלילה. אופן השילוב יכול ללמד על מהות הייחוד, האם הוא חיצוני או פנימי, לפי השם ממנו נלקחת האות הראשונה בשילוב. למשל, אם נקדים את האות י' לאות א' או להיפך בשילובם של הוי"ה ואדנות.   

 

 

סודות ורמזים בפסוקי 'יהי כבוד'

הקומה האנושית ומקבילתה קומתה של הבריאה, נסמכת על עמוד שדרה. שמונה עשרה חוליות בשדרה, הם מקנים לא רק את זקיפות הקומה גם החיות זורמת בעדם. החיים שרויים במוח, ומשם הם שופעים אל הגוף באמצעות חוט השדרה העובר בין י"ח החוליות. לפיכך החיים קשורים בשדרה, ולא לחינם נחתם שם במספר החוליות – ח"י.

בשלב זה של התפילה רצוננו לשבח להודות ולהלל לצור כל העולמים, איך משבחים? אדם משתבח מתוך פעולותיו ומלבושיו הנאים. העולם הוא  לבושו של יוצר בראשית. לשם כך עלינו להעמיד את העולם להעניק לו קומה זקופה, למען נוכל להכיר ממנו את מי שאמר והיה העולם. מזמורי יהי כבוד מעמידים את המציאות וסומכים אתה על י"ח חוליותיה כהכנה לשבחי פסוקי דזמרה.

ח"י ברכות

כוונותיו של יהי כבוד משייכות אותו לפרצוף זעיר אנפין של עולם היצירה. הכוונות הללו מוצפנות בכמה וכמה מקומות בפסוקי יהי כבוד. המזמור כשלעצמו מורכב משמונה עשר פסוקים מלוקטים, כאשר בכל אחד מהם מופיעה אזכרה אחת לפחות. סודו של המזמור צפון בראשי התיבות, מספר המילים, מספרם של הפסוקים, ובסופי התיבות. הכוונות הללו נוגעות בכמה עניינים החוברים לכדי מקשה אחת: הם מתארות שפע, אמצעי המשכת השפע, והמקום אליו יורד השפע.

המשפיע הוא זעיר אנפין, המושפעת זו השכינה הקדושה. השפע אלו שמות הקודש. צינור השפע זו מידת היסוד. בנוסח התחינה שלאחר 'אזמר בשבחין' של ליל שבת, אנו מבקשים "דְּיִתְמְשֵּׁךְ טַלָּא עִלָּאָה מִנֵּהּ לְמַלָּיָא רֵישֵׁהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין וּלְהָטִיל בַּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין". זהו האופן בו יורד השפע הרוחני מדרגה לדרגה. הוא מגיע מאילנא דחיי, יורד וממלא את המידות הקדושות הקרויות 'זעיר אנפין', ומשם נוטף ושופע אל ספירת המלכות, היא השכינה הקדושה. את המסע הזה מתארים כוונותיו של מזמור יהי כבוד: י"ח האזכרות שבו כנגד ח"י ברכות. וסימנך "חי חי הוא יודך" (ישעיהו, לח). תכליתה של ברכת החיות להגיע אל היעד, היא מידת המלכות. האמונה. הלב. הדרך לשם עוברת באמצעות מידת היסוד ששמה שד"י.

הקדוש ברוך הוא קרוי שד"י על שם שאמר לעולמו די. האמירה 'די' מבטאת שובע. היא מיוחסת גם לבורא עולם בהקשר לבלימת התפתחות הבריאה, וקביעת גבולותיה. ומוזכרת גם ביחס לבני האדם שיבלו שפתותיהם לעתיד לבוא מלומר די, לנוכח ריבוי השפע. השביעה קשורה כמובן להשפעה, אך איננה מחויבת כתוצאה טבעית מהשפע. יש לך אדם עתיר נכסים ומלא בשפע, ועודנו רעב. חסר. עני. שביעה היא תכונה משלימה לשפע. רק מי שמסוגל לשבוע יכול לאגור שפע, שאם לא כן דומה הוא לבור בלי תחתית. את תחושת השובע יוצרת מידה מסוימת, זו מידת היסוד. לפיכך שביעה ויכולת השפעה קשורים זה בזה. שימו לב לכך שהקמצן שאינו מסוגל לחלץ מכיסו צדקה לעניים, גם בינו לבין עצמו אינו שבע. תמיד רעב ותאב וחצי תאוותו איננה בידו. מי שמסוגל לשבוע – מסוגל גם להשביע.

מידת השביעה

מידת היסוד כשהיא מתוקנת, מעניקה שובע, סיפוק. מכאן גם ההקשר בין ספירת היסוד לשם שד"י, וכדרשת חז"ל "שיש די באלוקותי לכל בריה ובריה". אלוקות משביעה, אלא שכאשר מידת היסוד שבנפש לקויה, אין הבריות מסוגלות לשבוע מטובה. אדם נותר ברעבונו. בכוונות 'יהי כבוד' מופיעה לצד כל פסקה אות אחת משלוש אותיות ש' ד' י', יחדיו הן יוצרות את הצירוף שד"י בששה אופנים שונים. שלוש אותיות תצורנה ששה צירופים, ומבין כולם תצאנה שמונה עשר אותיות כמניין פסוקי 'יהי כבוד'. לומר לך שהמזמור הזה עוסק במידת ההשפעה והשובע דקדושה.

מהיכן שפע זה בא?

מקורו של כל שפע בשמו של הקדוש ברוך הוא. ידועים לנו על פי הקבלה שבעה שמות הנחשבים כמקור השפע – ארבעת המילויים הבסיסיים של שם הוי"ה, ושלושת המילויים של שם אהי"ה. הגימטרייה של שלושתם גם יחד היא פור"ת, "בן פורת יוסף". יוסף זו ספירת היסוד, והיא מבורכת וטעונה באורות והשפעות כמניין תרפ"ו – פורת. המספר הזה בדיוק מוצפן בראשי התיבות של מזמורי 'יהי כבוד'. סך כל תיבות המזמור הם מאה שלושים ושבע, עם הכולל הם יעלו למניין חק"ל. זהו כינוייה של המלכות הנקראת 'חקל תפוחין'.

בנוסף, סופי התיבות של פסוקי יהי כבוד, יוצרים את הגימטרייה כת"ר. לומר לך שמידת היסוד הרמוזה בכל צירופי שם שד"י, משפיעה שפע שמקורו בשבע השמות הרמוזים בר"ת של המזמור, למידת המלכות הקרויה חק"ל ורמוזה במניין התיבות. כתוצאה מכך ניתן כתר בראש המלכות, כנרמז בסופי התיבות.

אנו מבחינים בסגוליותו של המספר י"ח. הוא מקודש ברמזים והקשרים נשגבים שונים. בזוהר הקדוש מוזכר לעיתים השפע הרוחני בתואר 'חי ברכות' (חי ברכאן). המספר הזה רומז לחיות וחיוניות. זו באמת תמציתה של ברכה – להחיות. ברכה דרכה שהיא מגיעה מהגדול אל הקטן, הגדול מאציל את ברכתו על ראש הקטן. ברכה נועדה להגדיל את קומת המתברך, להוסיף בו חיים. לפיכך היא מגיעה מלמעלה ושואפת כלפי מטה. זו הסיבה לכך שהתואר 'חי' קשור למידת היסוד הקרוי 'חי עלמין', לצדיק הנקרא אף במותו חי, לקדושה שסימנה חיים והיפוכה מוות. מידתו של הצדיק היא ספירת היסוד, תיקונה של ספירה זו הינה יעד עליון עבור כל יהודי בעולם. כאשר מידה זו מתוקנת כראוי היא יוצרת את החיים, מפרנסת את החיים, מברכת, מגדילה, מחייה מתים ברחמים רבים.

המילה חי מורכבת מגימטרייה של אות ט' כפולה. הכפל הזה מורה על שתי בחינות או תנועות שיש במידת היסוד. כידוע, ספירת היסוד היא היחידה שבכוחה לעלות למעלה ממקומה ולרדת למטה ממנו. החיים האמתיים הם תנועה תמידית בין ירידה לעליה. עליה כדי להביא את השפע, ירידה כדי להביא אותו אל המקום הנכון.

שד"י – זהו שמה של ספירת היסוד. משמעותו של השם הוא "שיש די באלוקותו לכל בריה" – כלומר תחושת שובע. בששה צירופים ניתן לצרף את השם שד"י, יחדיו הם מונים שמונה עשרה אותיות, כמניין ח"י. החיים תלויים בספירת היסוד המשפיעה שפע וחיות לעולם. בפרצוף זעיר אנפין ישנם כל הששה צירופים של שם שד"י.

 

 

'קדושים' – אתה קרוב, עוד תגיע רחוק!

מצוות ספירת העומר מתייחסת לימים שחלפו, למרות שהציפייה נתונה לימים שיבואו, מדוע?

'קדושים תהיו' זו דרישת שלימות מוחלטת. אך יש לזכור: השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים. כדי להשיגה יש לאגור כל תזוזה טובה, כל התחלה חדשה. לספור לעומר.

יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות.

אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

*

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הייה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.

(אחרי מות – קדושים) כל יום, יום כיפור

אנשים אינם מכונות מהונדסות. כל אדם שוגה, וכל אחד טועה. היש דרך לתקן את אשר עוללנו לעצמינו?! כל יום, גם היום?!

אילולא היכולת לוותר, מה היינו עושים. איך היינו מתקיימים ללא האפשרות לבקש לעיתים בפשטות, סלח לי?!

מטבעו, אדם אינו מכונה הפועלת לפי דפוסי עבודה מקובעים ומדוייקים. כל אדם עשוי לעיתים לטעות ולשגות: עובד מועסק במשרה חשובה. מפקידים בידיו אחריות רצינית. ויהי היום ובחוסר שימת לב, שגה, ובטעות אנוש יצר תקלה שגרמה הפסד לעסק. לכאורה, נחתם גורלו. הוא יפוטר על אתר ויאבד את פת לחמו. הוא נואש ומחפש דרך לתקן, היש סיכוי? בהחלט! גש אל הבוס, דבר על ליבו, השתדל לפייס אותו ולהתנצל. מן הסתם כשיראה את רצינותך ואת הבעת החרטה, יסכים גם הוא לבוא לקראתך וליישר הדורים.

היכולת לסלוח

העולם עומד על היכולת לסלוח ולהתפשר. בין אדם לחבריו. האדם בביתו. שותפים. בכל מקום עלולות להתרחש תקלות, ועשויים להתגלע חילוקי דעות. אך כל בר דעת מבין, שאי אפשר לקיים חיים מתוקנים מבלי להיות מסוגלים להתפשר. החובה הזו מוטלת על כל אחד מהצדדים. לבוא זה לקראת זה, לוותר, להתנצל וגם לסלוח. תמיד ניתן להתפשר ולאחות קרעים. אך לשם כך נדרשת רצינות והיא מוכרחת להתגלות באמצעות דיבורים. ככל שיושקע מאמץ בדיבורים והסברה, כך תושג התפייסות עמוקה יותר. כל מקרה לגופו; לעיתים נדרשת שיחת הבהרה פשוטה, ולפעמים זקוקים הצדדים ליותר מכך. הכלל פשוט: כל קרע ניתן לאיחוי, אך יש להשקיע בכך, בעיקר בדיבור.

הדברים נכונים גם ובעיקר לקשר שבין אדם לבוראו ותכליתו עלי אדמות. ההתקשרות שלנו עם השי"ת ועם תורתו הקדושה – נצחית היא. אולם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן, על מה עולם עומד? על הסליחה והמחילה. כי לא לחינם נקרא השי"ת נושא עוון ופשע, רחום וחנון.

זו האמת. מאחורי הקלעים, בפנימיות, ממתינה עבור כל אדם – גם החוטא והשוגה ביותר – סליחתו הרחמנית של השי"ת. זוהי הסיבה לקיום החיים וזהו עצם המציאות. אך האמת הזו כמובן, איננה מוצגת כלפי חוץ. משום שלא יתכן לקיים עולם רק על מדת הוותרנות. ניקח לדוגמה את מנהל העבודה. גם אם ליבו רך כחמאה, אף פעם לא יוכל להרשות לעצמו להציג בפני עובדיו פני וותרן. שאם כן, אף אחד לא יבצע את המוטל עליו כראוי. הנהגה דורשת תוקף ותובענות מסוימת. ואת הפנים הללו מציגה כלפינו ההנהגה הרגילה של המציאות היומיומית. ואז מגיע יום כיפור ופעם אחת בשנה, מתגלה לעיני כל האמת. כהן גדול נכנס לפני ולפנים, ופועל סליחה ישועה ורחמים, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.." כולם אז מבינים שאבינו הוא אב הרחמן, המבקש לעשות כל נשמה יהודית זכה וצחה, נקייה ומטהורת מכל רבב. לאמיתו של דבר, הרצון הזה והרחמנות, מצויה שם תמיד. שאילולא היא, לא יכולנו לשרוד ולו יום אחד ממעמסות הקלקולים. אולם יום אחד בשנה, ביום הכיפורים, היא מאירה בשלמותה לכל אחד ואחד.

מכאן מתחילים

הסליחה היא למעשה יסוד האמונה ושורש קרבת השם. משום שכל מידת ההתעוררות להתעלות בקודש, ללמוד, להתפלל ולהיטהר, עומדת על יסוד אחד – עד כמה הינך חש רצוי אצל השם וקרוב אליו. אילו תתגנב חלילה אל הלב מחשבה של החמצה וייאוש, תחושת ריחוק ואובדן, מהיכן נוכל לשאוב כוח לעבודת הבורא? רק במצב בו העבר ומשוגותיו אינו משפיע על המציאות ועל ההווה, יתכן להתרומם ולהתקדש. על כוחה העצום של התשובה בכל עת, מובא בתנא דבי אליהו (פרק ה'): "… אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה… וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים, וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות, הקב"ה מעבירן הימנו…"

האמונה והידיעה הזו, היא איפה התנאי לקיום מצוות "קדושים תהיו". משום שאילולא זאת, המחשבות שקועות כל כולן בעבר, ובייאוש מפני העתיד לבוא. רק ביטחון מוחלט ברחמי השם ומוכנותו לקבל את בקשת הסליחה שלנו, יביאו אותו לפרשת קדושים.

פועלים עבורך

האמת הכמוסה של הסליחה והכפרה, כרוכה בתורה עם עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים. רבי נתן מלמד מתוך דרשת חז"ל המפורסמת על "יקרה היא מפנינים" – יותר מזה שנכנס לפני ולפנים. עד כמה מעלתו של תלמיד חכם נשגבה אף יותר משל כהן גדול. משום שמעלת הצדיקים המופלגים הוא כעניין מדרגות הקודש בהם עוסק כהן גדול ביום כיפור. שהם עולים ופועלים סליחה ורחמים רבים, ועוד יותר גדול כוחם, שהם פועלים זאת תמיד, בכל זמן בו אדם מקדיש את עצמו לעיסוק בתשובה ומפרש שיחתו לפני השם יתברך באמת, הם מעוררים עליו את רחמי היום הקדוש, ואת הסליחה האינסופית.

בכוחו של רבינו הקדוש, יכול כל אדם להשיג מחילה והתחדשות בכל זמן. לשם כך אנו נדרשים בסך הכל לגשת אל השי"ת ובפשטות לבקש סליחה. אך המעוניינים להשיג קרבה של ממש, להיות בכלל "קדושים תהיו", נדרשים כמובן להקדיש לכך זמן באופן קבוע מדי יום. לעסוק בתורה הקדושה, בספרי הצדיקים, ולהקצות זמן קבוע להתבודד, להתפלל ולפייס. לבקש ולהתחנן לזכות להכניס את כל מידות הנפש אל הקודש פנימה, לרסן, לתקן, לשפר, בדיוק כמו שאמור לעשות מי שמעוניין להשיג קרבה.

זהו הכלל החשוב ביותר לימי הספירה. מהעבר ומאורעותיו אין להתבלבל כלל! רק לבקש את הטהרה, ולספור את הימים בציפייה ואמונה שנתקבל בוודאי באהבה וברצון.

 

 

גיבוי רוחני לתוכנת המוח האלוקי

מאז שהוא זוכר את עצמו, ראה אותם ניצבים זקופים וערניים, הם נדמו לו לפסלי נחושת. הוא היה ילד והם מבוגרים, ושאלה אחת מילאה את כל עולמו, איך הם עושים זאת. מהיכן הכוח, לעמוד כך שעות, לרכוב על סוסים אבירים, לצעוד הלוך ושוב, להתרוצץ, להתאמן. וכי לעולם אין הם מתעייפים. דומה כאילו הדירו חבלי השינה רגלם מארובות עיניהם.

הוא גדל והיה לנער, והשאלה גם היא צמחה, לבשה פנים חדשות, והעמיקה שורשים. כעת הוא גם הבין, שאין להם בעצם, לאנשים הללו, מאומה בעולמם, לא משפחה ולא חברים. החיים שלהם רוחשים סביב נקודה אחת, זו המכונה בפיהם 'הוד מלכותו'. נער משרתים הוא, לא שר ולא חייל, האנשים החזקים הללו נשגבים מבינתו, אז מה…

אבל יום אחד קרה הדבר, הוא הבין. לא ידוע איך מצאו רגליו את עצמן על סף אותו חדר מהודר. בכל אופן הוא היה שם, והדלת אף היא הסבירה לו פנים, חריץ קטן בין המשקוף לדלת חשף בפניו את הסוד. המחזה ערך רק מספר רגעים, עד שהדלת נסגרה, אבל לו זה הספיק כבר לכל החיים, לעולם הוא לא יישכח את המבט הזה שעמד בעיניים שלהם, של האנשים החזקים והזקופים. את פניו של המלך לא ראה, אבל את פניהם ראה גם ראה, ומה שהיה שם בעיניים הבורקות, לא הופיע מעולם באף אחד מאלפי זוגות העיניים בהם פגש במשך השנים.

התעלומה כבר לא מציקה לו יותר, אם יש כזה דבר, אם ארובות העיניים שלו יכילו פעם את אותו משהו שבא מעולם אחר, גם בהם לא תוכל השינה למצוא את מקומה, אין לו בכך שום ספק.

*

איך באמצע הקיץ הלוהט, בעיצומם של ימי הספירה, כשרק כעת ניתקו הרגליים מחודש האביב והוצבו על אם הדרך העולה בואכה חג השבועות, נופל לנו לתוך קריאת התורה – יום הכיפורים. די מפתיע, למצוא פתאום את היום הקדוש בשנה, ששה חודשים לאחר שעזבנו אותו שם בסביבות ראש השנה וסוכות.

ואם כבר התחלנו עם תקופות ותאריכים, הרי שתמיד, משום מה, קוראים את פרשת אחרי מות – קדושים, היכן-שהו באזור ל"ג בעומר והילולת רשב"י. מן הסתם דברים בגו…

כולנו – כך סביר להניח, סופרים כל לילה ספירת העומר, הספירה איננה רק ברכה ומשפט קצר שנאמר כנספח לתפילת ערבית, היא תופסת מקום חשוב, אפילו עיקרי, עד כדי כך, שגם הימים הללו שינו את שמם, והתאגדו תחת הכותרת 'ימי הספירה', לאמור – ימים שחיותם נשאבת מתוך מצוות ספירת העומר. מה אומרים שם ב'ריבונו של עולם' שכל בחור ואברך בעל לב יודע לצעוק בכל כוחו, 'ואטהר ואתקדש', כן, אנחנו מבקשים בפשטות להיטהר ולהתקדש.

כשהיינו צעירים צעקנו גם כן, היום – אולי בהתחלה, באזור של יום אחד, שני ימים, כשזה מטפס ל'שהם שבוע אחד' דועכים הרבה קולות, נו באמת, כמה אפשר כבר. ובינינו, למה לצעוק כל כך, מה חסר לנו בחיים כמות שהם, על מה רעשה ארץ, על מה נעו אמות הסיפים. משהו קרה בפסח שיש צורך דחוף להיטהר כעת. מה, לא היינו בסדר עד היום. מה שהיה הוא שהווה, חיים יהודיים נפלאים, אין ספק שיש הרבה מה לתקן, אבל מה הדחיפות הגדולה, למה זה מוכרח להיות דווקא בסדר גודל של 'בקדושה של מעלה', אי אפשר להסתפק ביהדות טובה, זורמת, נו.. כמו שהיה עד היום.

נכון, שמענו על אנשים גדולים שחיים באטמוספרה אחרת, ראינו אותם אפילו בהזדמנויות שונות. עקבנו אז אחריהם בעיניים לטושות, ומשאלה שקטה החלה לצרוב עמוק בלב. איי… זה מה שהייתי רוצה, לעבוד ככה את השם בכל החושים, להזיע, לבעור. זה נפלא לחיות צמוד למשהו חי ונושם, להכניס את כל כוחות הנפש במישהו שאני מוכן להקריב הכל עבורו. לגשת לתפלה ולא לחשוב על מה אעשה אחרי 'עושה שלום', לצלול לתוך המילים ולשכוח מכל היקום. ואז, עצרנו, אמרנו 'אופס, אל תיסחף, חזור אחורה, אתה לא בנוי לזה'. מאז, האנשים הקדושים נשארו בתוך מסגרת מוזהבת על הקיר, גם בלב יש להם מקום של כבוד, אנחנו מכבדים אותם ואת דרכם, אולי בגלגול הבא ננסה גם…

התחושה ההיא חוזרת שוב כשהמשפט הראשון בפרשת 'קדושים', צף ועולה מתוך קריאת התורה, עם הפירוש של רש"י מסתדרים, אבל עם זה של הרמב"ן על 'במותר לך' מסתבכים קצת העניינים. איך אפשר בכלל, אני לא מונח בזה, יש לי בית, משפחה, עבודה, חיים. להתנתק, להיות קדוש ופרוש, איך נכנסים לנעליים הללו.

טוב, רגע, מישהו כבר דיבר על זה, קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, נכון, זה מהזוהר הקדוש. הוא צעק והבטיח 'כי לא תשכח מפי זרעו', ספר הזהר הוא הערובה לכך. ומכלל הן אנו שומעים לאו, רבי שמעון אמר משהו חדש, משהו שאחרים לא היו מסוגלים לומר, והם לא היו 'קטלי קניא' הם היו תנאים קדושים. וכך מספרת הגמרא (שבת קלח) על חכמים שישבו בכרם ביבנה, עשו הערכת מצב, והגיעו למסקנא, שבמציאות שכזו בה אין בית מקדש, תוך כמה דורות, התורה הקדושה פשוט תישכח. רבי שמעון היה אז בכלל צעיר מאוד, הוא היה רק 'תלמיד אחד'. אבל מספר שנים לאחר מכן, בהזדמנות שונה לגמרי הוא אמר, אילולי הגילוי שלי, הרי שהתורה באמת עתידה להשתכח, אבל אחרי שיש זוהר הקדוש בעולם, זה כבר לא יקרה – 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

ובעצם, מדוע לנבא עתיד שחור כל כך, למה התנאים שם ביבנה היו כל כך מודאגים, מה אנחנו, ילדים קטנים, לא מסוגלים להסתדר לבד, באמת. תראו מה הצלחנו לעשות, באיזה דור היו כל כך הרבה ספרי קודש בהוצאות כל כך מהודרות, מתי לאחרונה בהיסטוריה, היו בכלל ישראל ידענים רבים כל כך בתורה. היום כל ילד יודע לשאת דרשה מרשימה. יש אפילו תוכנות מחשב להאצת למידה תורנית, היתר הוראה ניתן לעשות בהתכתבות, מה כל כך גרוע. זה בסדר, הסתדרנו אפשר להיות רגועים.

כן כן, אל דאגה, עם התחום הזה לא היתה לאף אחד בעיה, התנאים הקדושים ידעו גם ידעו כמה אנחנו עתידים להיות חכמים ומפוקחים, הם לא דאגו שנשכח או נאבד מידע, מקסימום יש היום 'גיבוי'. הם חששו ממצב הרבה יותר מסוכן, בו ספר התורה מזמן נעלם ורק המעיל היפה נותר חבוק בידיים. הם ניבאו את המציאות הזו, בה ניתן לדרוש ולפלפל בהלכות שבת, ולשכוח בכלל בלב ש'שבת' היום.

הם חששו מיהדות שכזו, שניתנת להסברה מדעית ושכלית, ונעדרת אמונה בוערת. הם חששו גם מאתרוג מהודר שעלה טבין ותקלין ובעל האתרוג ליבו קר ומוחו גזול. כי הם ידעו שמה שמסוגל להכניס את הנשמה לתוך הגוף היהודי הוא רק בית המקדש, משם, מהמקום בו שרתה שכינה בתוך בית אבנים, נשלחו עורקים חיים ללב של כל יהודי, הם שהחזיקו בליבו ובמוחו את הזיכרון החי והנושם של התורה. ואם בית המקדש איננו, זיכרון מניין.

רשב"י בקדושתו וכוח נשמתו העצום, ידע עוד משהו, הוא ידע שיש צדיק גדול כזה, שבית המקדש בעצמו שואב את קדושתו ממנו (ליקו"ת סי' ס"ז) וצדיק שכזה מסוגל להבטיח שאכן, לא תשתכח התורה. כי הוא הכין כבר רפואה למכה, הוא בנה תיבה, קוראים לה 'זוהר', כל מי שרק יגע בו, ייזכר מיד.

זה מה שעושה לנו גם קריאת התורה, לא לחינם שלחו לנו, לתוך הקיץ הלוהט, משב רוח טהור של יום הכיפורים. כשהנפש סופגת אל קירבה ריח של קדושה וטהרה, כשאדם מוצא את עצמו, אפילו למספר רגעים בהיכל המלך, כשהוא רואה, חש, וטועם טעמה של סליחה וכפרה, טעמו של חיוך שכולו קירבה ואהבה מאת המלך, או אז הוא מתחיל להבין איך נכנסים לחיים של קדושה. כי מי שרואה את פני המלך אפילו אחת בשנה מסוגל לתפקד בשאר ימי השנה בלי לאות ועייפות, לשאת בעול מלכות שמים, ולהחזיק תמיד באמונה הקדושה.

אנחנו סופרים בכל לילה את הימים ונזכרים שגם אני יצאתי ממצרים. אינני סתם יהודי של חולין אני שייך למקום אחר לגמרי. אנחנו נזכרים גם שהמצוות כן פועלות עלינו, התורה מקדשת אותנו, זה לא דבר מת, זה חי לגמרי.

ואז, בעיצומם של ימי העומר, עולים יחד למירון, אל המקום ממנו מתפשט הזיכרון לכל מקום על פני הגלובוס. ההילולא הזו שדוחה אפילו את מנהגי האבלות החמורים, מזכירה לנו שהיהדות מתרחשת סביב לצדיקים חיים, זה מזכיר לנו שגם בתוך עולם של שכחה ובלבול יש בית מקדש – צדיק אמת שתורתו נמצאת בינינו, צריך רק לפתוח ליקוטי מוהר"ן, 'לעבור' על ליקוטי הלכות, ולדבר עם חברים טובים שמבקשים יחד למצוא עצת אמת. וכשטועמים אפילו כפית קטנה מהדבר הזה, כבר מבינים, מבינים איך יש כאלו שהמלך הוא כל החיים שלהם, ושגם אנו נהיה כאלו, בתוך החיים שלנו הפשוטים והשקטים, גם שם נוכל לחיות את המלך בכל רגע ממש.

סופרים, נזכרים, מתקשרים

הדרך ארוכה ומייגעת, הנוף מכחיש כל שייכות לעבר או עתיד מרומם ומבטיח. איך צולחים את ספירת העומר בלי לשכוח שהיה פעם פסח?

ושוב נשקף אותו הנוף מחלונות הביקתה. כבשים ועיזים, נערים רועים, וצלילים גסים של חליל לא מהוקצע. הכפר הנידח ויושביו הנבערים. הוא איננו מסוגל לשאת את האווירה. האנשים שפעם היו לו לחברים, רחוקים כל כך מכל מה שהכיר בשבועות האחרונים. מה שנחשב בעיניהם לחשוב ומרתק, משעמם אותו עד אימה. יותר מכל מחרידה אותו המחשבה שרוח הבערות הכפרית תשתלט שוב על עשתנותיו. בתוך ימים ספורים הוא עלול להיות שוב רועה נבער גס תחושות. את המחשבה הזו לא יכל לשאת.

את חייו הוא מחלק לשניים. לפני מספר חודשים כשנחתה על עולמו הידיעה שקרבה משפחתית ממדרגה ראשונה מקשרת את משפחתו לחצר המלוכה, לא התרגש. המכתב המלכותי שזימן אותו אל עיר הבירה גרם לו רק למשוך כתף. כשנטלו אותו אנשי החצר כמעט על כורחו אל הביקור המלכותי לא ידע את נפשו. בחודשים הבאים לימדו אותו אורחות החיים בארמון שיש למושג 'אדם' פנים נוספות. לראשונה בחייו פגש את החיים בצורתם המלאה.

ההפתעה הגדולה יותר נחתה כעבור שבוע, כשהמלך דרש ממנו לשוב לאלתר אל הכפר. לשהות שם תקופה ולהמתין. 'תוכל להתשקע כאן למגורי קבע רק בעוד תקופה, בינתיים תמתין בביתך'. כשנדמה היה לו שהכל לא היה אלא חלום, החליט לעשות מעשה. על לוח גדול החל מונה את הימים שחלפו. מהיום כל רגע שיחלוף יקרב אותו שוב אל החיים הללו שהיו שם, במקום המופלא.

בימים הבאים לא היה רועה בסביבה שלא שמע על עיר המלוכה. 'אם דיבורים מסוגלים להשפיע עד כדי בערות' חשב לעצמו באחד הימים 'דיבורי שלי גם הם ישפיעו, אשגע כאן את כולם, אדבר ואדבר בלי סוף. כשמדברים טוב לא שומעים רע'. הבערות והכסילות הכפרית החלו נכנעים לתיאורי המופת מחצר המלכות.

*

פסח על שלל אורותיו, השגותיו, רוממות הרגשיו ותפארת יופיו והדרו, מצוי מאחור. יצאנו זה מכבר מאווירת הקודש אל ימות החולין. בשבוע האחרון לא צעדנו על גבי קרקע. ההשגחה העליונה סללה לנו דרך מופלאה של ניסים, אותות ומופתים. בין לילה הפכנו לעם הנעלה בתבל. השי"ת משה אותנו ממעמקי קליפת מצרים, עשה אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש. שבעה ימים נטולי חמץ, מח נקי, לב טהור, אפילו הגוף נהנה ממאכל שכל כולו אלוקות.

ברגע אחד מצאנו את עצמנו בחוץ. שוב פעם ימי חול, חמץ, כל מה שהיה מוכר פעם, בטרם רוממנו לבחינת גוי קדוש. השבוע, יחד עם היציאה מגבולות קדושת יום טוב, מלווה אותנו הציווי האלוקי "קדושים תהיו כי קדוש אני". לא לשכוח, טעמתם אי פעם קדושה, התרוממות, קרבת אלוקים, אהבה רבה, ואהבת עולם. אל נא תשקעו בדמדומי השכחה בסיאוב עיצבון והבלי תאוות. זכרו נא בצל מי חסיתם בשבוע האחרון "כי קדוש אני".

השאלה הגדולה שעוד מצפה למענה היא, איך עושים זאת?

בעוד כברת דרך ממתינה לנו קבלת התורה. נאמר לנו שאז, בסיומם של ארבעים ותשעה יום נזכה לטהרה, נקבל תורה. לעת עתה הסביבה הקרובה רחוקה משתי הקצוות. הגאולה הפלאית יחד עם קריעת הים מצויים אי שם מאחור. ההר העשן וקול השופר שרויים באופק אי שם לפנים. ונשמות ישראל, כלומר אנו, אמורים לצלוח את המסע הזה מבלי לשכוח מאיין באנו ואנה אנו הולכים.

קשה לשמר טהרה וקדושה במחוזות בהן רואים הרבה את ההפך. קשה להתמיד בחיי התרוממות כשימי החול מזמנים ניסיונות והתמודדות חולית ומיגעת. אווירת הפלאים ורוח הטהרה שנישבה בנו באכילת מצה וד' כוסות עלולה בקלות להפזר ברוח הימים הלחוצים. יש למצוא עצה.

העצה הגדולה שבפה

העצה מצוייה בפינו ממש. את הדרך מפסח של יציאת מצרים ועד קדושת שבועות אנו מצווים לעשות יחד עם ספירה. לספור את הימים. היום חלפו כך וכך ימים מההתגלות הנוראה ההיא. ולמחרת כשהשכחה תבקש לפזר ערפילים נוספים על נשמתינו הערה, נכריז בהתעוררות מחודשת 'איננו שוכחים, היום חלפו כך וכך ימים מהרגעים הנפלאים בהם התוודענו להיותנו בנים בכורים אהובים ויחידים למקום ברוך הוא'. הספירה איננה מניחה לאבק השכחה להצטבר ולשכנע אותנו שלא היה דבר. הספירה מתעקשת ומזכירה שוב ושוב 'כן היית שם'. היינו שם לגמרי, בגוף ונפש, שמענו באוזנינו, הרגשנו בחושינו, טעמנו בכל פה טעם של חירות. לא נשכח מי אנו.

ספירת העומר היא התגלות הכיסופים והרצונות הטמירים בפה. זהו המשך בוער של פסח פה – סח. כשיש חשש מפני שכחה, הדרך הטובה ביותר לעורר את הרצון, הוא הדיבור. לומר ולבטא בפה ממש את הרצונות והכיסופים. לדבר על זה, לצעוק את זה, להתגעגע. וזה מה שכלל ישראל עושה בימי הספירה הקדושים. הספירה כשלעצמה מסוגלת להמשכת הזכרון ולהתקשרות ערה עם קדושת פסח ושבועות. התפילות והמזמורים שלאחר מכן, ההתבודדות והתפילה הפרטית של כל נפש משתוקקת בזמן המסוגל של 'הספירה' ובימי העומר בכלל, מסוגלים מאוד לעורר בלב את הזכרון, שלא נשכח היכן היינו ולהיכן אנו שייכים.

הקדושים והקדוש

הדרך הארוכה בין פסח לעצרת מלווה בציווי "קדושים תהיו". זה מכבר יצאנו מחופת ההוד של ימי הגאולה והטהרה הנפלאים, והציווי הזה מהדהד בנו ומעורר שלא לנטוש את המקום הנעלה בו היינו. הדיבור "קדושים תהיו" כרוך בכריכה אחת עם "כי קדוש אני". זו איננה רק נתינת טעם, זהו בעצם מקור הכח. נוכל לנצור את קדושת יהדותנו רק כשנזכור מי הוא זה אשר קידשנו. כשלא נשכח שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו בעצמו מגילולי מצריים. הוא זה שקבע לנו קדושה ורומם אותנו אל מדרגת "בנים אתם להשם".

ימים אלו ימי מבחן הם. ימים בהם חוזרת הנפש היהודית ונפגשת עם כל המחוזות הרחוקים לכאורה מקדושה והתעלות. ודווקא שם בימי החולין מצפה מאיתנו השי"ת שלא נשכח כי קודשנו ומי קידשנו. כשמבקשים אחרי הספירה "קדשנו, טהרנו" אין זו מליצה בעלמא, הצעקה הזו המבטאת את געגעי הנפש אל המקום בו היינו בפסח, אל המדרגה בה ראינו עצמנו כבנים ממש המקודשים בקדושה של מעלה. זוהי תקוותנו בדרך אל קבלת התורה.

זה הזמן להתחדשות בעבודת ההתבודדות, באמירת תהילים ובהרחבת הפה בשיחה ותפלה, הודיה וסיפור נפלאות השם, חסדיו העצומים. הדיבור יחזיר לנו את הלב והזכרון.

(ראה אור בעלון עלה לתרופה – תשע"א)

חמש דקות על פרשת השבוע – 'אחרי מות' 'קדושים' (אודיו)

פרשה בחמש דקות – אחרי קדושים

השבוע מתאחדות להן שתי פרשיות – אחרי מות וקדושים, יחד הן יוצרות משמעות מיוחדת.

הציווי הראשון בפרשת אחרי מות הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הציווי הראשון בפרשת קדושים הוא "קדושים תהיו". אם נניח את שני הציוויים זה לצד זה, הם ישלימו משפט מוזר למדיי – קדושים תהיו – משמע התנזרות, על ההר, גבוה. כביכול "עזוב את הכל ועוף לשמים". לעומת זאת "ואל יבוא בכל עת" – משדר מסר מרסן. אל תהיה שם למעלה כל הזמן.

אז איך בעצם ראוי להתנהג: להתמסר לקדושה ופרישות, או לרסן את הלהט?

כדי לענות על כך עלינו להבין את תפקידו של היהודי בעולם, נלמד עליו מציווי שמופיע בשלהי פרשת אחרי מות, "וחי בהם". חז"ל דרשו על כך את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. בהקשר לכך כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על מהות תפקידו של האדם בעולם.

תפקיד היהודי בעולם הוא – לצייר את האור העליון. זו הגדרה של רבי נחמן מברסלב – "לצייר את האור לטובה". הווי אומר: האור האלוקי הוא עניין מופשט, נעדר תחומים וגבולות. כדי להיות ניזון ממנו, וכדי להתפרנס מאורו – חייבים לצייר את האור. הציור מושתת על צמצום. כשאתה מצייר – אתה תוחם בגבול. צורה ועוד צורה, צבע וגוון, משיכות מכחול והדגשים. הציור מצמצם, והצמצום מצייר. אדם בעולם דומה למכחול בידי השם. המצוות והמעשים נועדו לצייר על פני העולם את רצון השם. זו הסיבה שהמצוות 'מוגדרות' כל כך, לפעמים כאילו… שבלוניות. הסיבה היא מפני שרצון השם גדול כל כך, ענק ועצום ומקיף את הכל. אי אפשר להכיל אותו ואי אפשר להכיר אותו. כדי לגלות אותו, צריך לצמצם את תוכנו לאותיות ומשפטים. אנחנו משמשים קולמוסים והעולם גווילים, הסופר הוא בורא עולם.

יהודי מתהלך בעולם בין גוונים וצבעים. לפעמים הוא טובל בלבן בוהק, ולעיתים  – כדי להדגיש וליצור משחקי אור וצל – הוא שוקע מעט בשחור. יש גם כחול של געגועים, ירוק של בוסריות, צהוב מתלבט, וכתום מזדעק. ואתה האדם הטובל פה ושם, בסופו של דבר צריך להניח את עצמך על הגוויל. כלומר לעשות משהו למעשה. לעבוד עם הצבעים. לגעת בקרקע. ולהביא את כל הצבעים שמלווים אותך אל החיים הממשיים. הפעולה הזו קרויה בשפת רבי נחמן "ציור האור לטובה", תן ציור לאור האלוקי!

זה נקרא לחיות.

חטא מלשון החטאה. סילוף. החמצה. החטאים גורמים לנו לקלקל את הציור ותחתיו יוצא לנו על הנייר החלק, קשקוש.

*

בני אהרון מתו משום שהקריבו אש זרה. הם לא התאמצו מספיק כדי לחבר את האורות למציאות, וזה עולה בקנה אחד עם הפירוש של חז"ל על המילים "אש זרה" – "שלא התחתנו". הם לא הסכימו לרדת ולחבר את האש שבלב אל המציאות היומיומית, אל הבית, אל הפשטות. ולכן האש אפילו שקדושה היתה – זרה היתה.

כאן התשובה לשאלה בה פתחנו. מהי קדושה והאם יש סתירה בין הציווי להתקדש לבין הציווי על ריסון הגישה אל הקודש?

למעשה, לא רק שהציוויים אינם סותרים – הם אפילו משלימים זה את זה.

קדושה היא לגמרי לא התנזרות. קדושה היא הזמנה. כמו שאומרים תחת החופה "הרי את מקודשת לי" – מיוחדת ומזומנת לי. קדושה יכולה לחול רק לאחר שהזמינו אותה. בספרי החסידות זה נקרא "הכנה", הכנה למצווה. ההכנה מתחילה תמיד מתוך צמצום, הבלגה, ריסון. אם הקודש יהיה זמין מדי, הוא לא יהיה זמין בכלל. קדושה אמיתית קשורה לריכוז ולהתמקדות. ולכן אסור לנו לבוא בכל עת אל הקודש. אדרבה, עלינו להתגעגע אל הקודש ושוב להתגעגע, ואז להמשיך ממנו קו דק, מדויק. לצייר אותו בתוך החיים שלנו.

להתקדש זה לצייר אלוקות. לגרום לאור להפוך למציאות, להתגבש. להיות חיים, חיים מלאים וטובים.

ולכן מפרשים "קדושים תהיו" "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם". את המשפט הזה אפשר לקרוא בשתי צורות: קדושתי למעלה – מקדושתכם. כלומר הקדושה שלי שלמעלה נובעת מקדושתכם. אפשר גם בפשטות: "קדושתי, למעלה מקדושתכם". הירגעו, הקדושה שלי גבוהה מהקדושה שלכם. מסר אחד מעורר והשני מרסן. זה בדיוק העניין. למעלה בשמים לא חסרה קדושה, חסר רק מישהו שיטבול בה מכחול ויצייר אותה, יוריד אותה, יברא ממנה חיים, עולם, אדם.

התפקיד הזה מוטל עלינו, ולשם כך צווונו "ואל יבוא בכל עת" שלא תפסיד את הנדירות, את ההכנה,

דע לך שקדושת השם יתברך למעלה מקדושתך, אך גם דע לך שכל הקדושה שלמעלה נובעת מקדושתך שלך.

התורה מלמדת אותנו לחיות בין שתי הקצוות הללו. להשתוקק למעלה כדי לקדש את מה שלמטה.

 

רשמים וחוויות ממפגש ראשון של 'נהר-דעה'

חוויות, הבזקים ואורות בכלים – רשמים ממפגש 'לימוד ושירה' בליל שישי האחרון, בבית המדרש נהר-דעה.

בלילי שישי האחרון (כ"ח ניסן) התאספנו יחד בירושלים לשעות מתוקות-מופלאות של לימוד, שירה, ושיחת חברים. היה זה מפגש ראשון במסגרת בית המדרש 'נהר דעה'.

פגשנו שם מכרים מכל מיני תקופות. צעירים ומבוגרים יותר. חדשים וותיקים. זר לו נקלע למקום לא היה מצליח לחבר את הפאזל. מי שהיה באומן, יודע.

היה מדהים!

היה מתוק!

היה עדין!

היה כל כך נדרש וחיוני, פלא איך לא עשינו את זה עד היום!

היו דיבורים. היה סיפורי מעשיות בטעם של שבת בבוקר. היה ליקוטי הלכות בטעם של חצות. היה חליל צד עם תווים של בין הערביים, והיתה גיטרה עם נימים כשל כינור. היו חברים ששרו, היו גם אורחים בלתי צפויים. היתה שיחת חברים מרתקת. והיתה סגירת מעגלים שנראתה כמעט מבוימת.

קפצנו למים. התחלנו את מה שעומד להיות אי"ה 'הדבר הבא' של ציבור המחפשים והמשתוקקים. במפגש הבא נהייה שם שוב, וגם אתם עם כל החברים שתאספו על הדרך…

להתראות (באמת)!

המפגשים מתקיימים בימי חמישי (ליל שישי) מהשעה 20:00 ועד חצות. על מיקום בית המדרש עקבו אחר ההודעות.

 

'אחרי מות' 'קדושים' – ההפרעות נבראו לטובתך

אף אחד אינו אוהב לבלום בעיצומה התקדמות, ודווקא שם צצות ההפרעות והמניעות. כשמתקרבים אל הנחשק

ספירת העומר סופר כל אחד לעצמו, מול עצמו לא מול חבריו המצליחים. לא סופרים את אמש, אלא את היום. בעבודת השם הכל מתרחש היום.

כולנו מכירים את התחושה הזו – משתוקקים להשיג דבר מה, חולמים עליו ומייחלים להגשמתו והנה לפתע נראה כאילו הוא כאן, כמעט. כל החושים נדרכים אז ונלפתים סביב הנחשק, שלא ייעלם כלעומת שבא. שיתגשם כבר. אם יבוא אז אי מי ויגנוז את החלום, ידחה אותו, ידחה אותנו – איך נרגיש? איום ונורא. יהיה לנו קשה מאוד להכיל את הדיחוי, מי שימנע מאתנו את התגשמות החלום ייחשב בעינינו לאויב, לאחד שאינו חפץ בטובתנו.

החשק אוצר בחובו כוחות אדירים. כשהוא נאחז בדבר מה, קשה מאוד להפריד ולהרפות. החיים מלאי ציפיות, תמיד יש חלומות שממתינים להגשמה. לפעמים נוצר חלון הזדמנות ונדמה כאילו הכל בהישג יד, ואז השמש שוקעת. ההבטחות נסוגות ואנחנו שואלים אז את עצמנו, בשביל מה?! למה כיזבו לנו? מדוע הבטיחו? זו שאלה קרובה לכפירה. הלב מתמלא טרוניה ומשהו בתוכו מזמזם בשקט "אתה רואה, רוצים ברעתך…" ברגעים הללו אדם עלול לשכוח את החסדים הנפלאים המקיפים את עולמו, את הישועות שליווהו עד הלום, את הרחמים שניחמוהו על כל צעד ושעל. ברגע זה יש לו שאלה, יש לו טענה – מדוע מפריעים לי להשיג את האושר!

*

זה מה שמתחולל בעם ישראל בתקופה הזו. יצאנו ממצרים באותות ומופתים הכל התנהל כשורה. שמש ההשגחה זרחה לנו, טיפסנו מעלה-מעלה, הכי מתבקש לכאורה שהתנועה הזו רק תתעצם. באותו חיפזון ובאותה זריזות נעפיל גם על הר סיני, נקבל תורה, נהיה מושלמים. אבל לא, לפתע בלימה. "תספרו חמישים יום", התנועה נעצרת קרוב מאוד להר סיני, מכאן והלאה תספרו, יום אחר יום. כל כך השתוקקנו לתורה ולטהרה, הנה אנו קרובים, מדוע מונעים מאיתנו את הגישה אל הנחשק למשך חמישים יום?

הכנה למתנה

השאלות הללו מהדהדות בנו כאמור, בכל פעם שנוצר עיכוב בדרך אל האושר ואל הכיסופים. והסיבה לטרוניה היא חוסר הבנה שלנו בטיב מושא הכיסופים. כלומר, איננו מבינים באמת למה אנו מצפים. שאילו הבינונו, לא היינו רוטנים. אילו הבנו היינו מסכימים שהעיכובים והמניעות לא נוצרו לרעתנו – אדרבה עבורנו הם נבראו. בלעדיהם לא נוכל להשיג את מבוקשנו. הדבר שאנו נחשקים אליו, החלום אליו אנו מתגעגעים, דורש אחריות כבירה. אין זו סתם מתנה בעלמא. אנחנו משתוקקים לקבל את הנכס המשמעותי ביותר בתבל, את תורת השם. החזקתו של נכס שכזה ברשות היחיד דורשת אחריות מיוחדת במינה. ולפני שיגישו לנו את המתנה בוחנים אותנו האם בכוחנו להחזיק מעמד בגודל האחריות. אנו מתעתדים לקבל לידיים את היכולת הנשגבה ביותר – המסוגלות להתחבר ולהתקשר ישירות אל השם. להיות עימו בקשר של קיימא, לעובדו בלבב שלם. אלו הם סודות מדינה ואוצרות רוזנים. הנכסים הנדירים הללו חייבים להימצא בידיים אחראיות, והשם יתברך לפני שיעניק את המתנה, מוכרח כביכול לבחון אותנו האם נתאים לגודל המשימה.

המבחן מתמקד בנו דווקא בעת שכזו, ברגעים מעוכבים ודחויים. כשנדמה כאילו קצו כל הקיצין. מדוע? משום שהתורה הקדושה חייבת להינתן על גבי קרקע יציבה. יהדות חייבת להתבסס על יסודות יצוקים שלא יזועו לעולם. גם אם יעבור עלי מה, אני על משמרתי אעמודה, אתייצבה. יסוד הנפש של יהודי צריך לינוק מההחלטה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אדע בוודאי שהשם יתברך איתי עמי ואצלי. ההחלטה האיתנה הזו תייצב את קומתנו בכל מצב אליו ניקלע, ותגרום לנו לקבל את התורה הקדושה עם זוג ידיים אחראיות. ידיים של אמונה, של קביעות, של עקשנות טובה לחפש ולמצוא בכל מצב את רצון השם.

ספירה – המתנה

ממתינים. באופק מתקרבת קבלת התורה. כולנו מייחלים לזכות לתורה חדשה, תורתו של משיח. תורה של עבודת השם ויראת שמים. תורה שמתחדשת ומחדשת את כל סביבתה בכל עת ורגע. את התורה הזו אנו אמורים לזכות ולקבל כבר השנה. אך לשם כך עלינו לשאת בשמחה ובדומיה את תקופת הציפייה. בימים הללו אנחנו סופרים לעומר. הספירה הזו החולשת על פני ארבעים ותשעה יום, מורכבת ממספר נקודות חשובות: קודם כל הכנעה וביטול, בבחינת "מאכל בהמה". לאחר מכן, ספירה והתמקדות בפרטים הקטנים. סגולה נפלאה להינצל ממשברים וייסורי נפש – להחליט שלא איכפת לי כלל. לא מגיע לי כלום. כל מה שאני מקבל מגיע מאוצר מתנת חינם. כל אשר מוטל עלי הוא לדבר, לפתוח פה, לספור את היום הזה ועוד יום.

הספירה אמורה להתמקד 'בכם', כדכתיב "וספרתם לכם" – לכם ולא לאחרים. כל כך מפתה להתבונן במעשיהם של אחרים, לקנא ולהתעניין בהצלחותיו של הזולת וכישלונותיו. עבודת ספירת העומר היא לחיות עם הנקודה הפרטית המאירה בי. לחפש את האלוקות שבקרבי. לאסוף ולספור כל דבר טוב שאירע עימי ואצלי. ספירת העומר צועדת מיום ליום. היום כך וכך ומחר כך וכך. אין יום דומה לחבירו ואין שעה זהה לרעותה. עליך לזכור שכל רגע יצירה בפני עצמה. כל יום הוא ספירה מיוחדת.