האם אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר?

אמונה נתפסת כניגודו של השכל ומזוהה בטעות עם דימויים כמו: פתי מאמין לכל דבר ונאיביות. השכל זוכה להקשרים מחמיאים יותר. אולם בהבנה פנימית האמונה והשכל הינם שני כוחות בנפש המעוגנים בשתי הנהגות רוחניות – השכל הוא משפיע, האמונה מקבלת ומכילה.

למעשה אלו שתי אספקלריות המשלימות זו את זו. על תמונת המציאות האמיתית ניתן להשקיף רק בהתבוננות משולבת מבעד לשתי העדשות. נסביר: לאמונה יש לכאורה חולשה – אנו מאמינים באמת ויודעים שזו האמת, אך כך טוענים גם הטועים המאמינים בשקר ורואים בו אמת. הפתי יעשה באמונה שימוש אווילי ויאמין לכל דבר. אך האם השכל חף מחולשות? הבה נראה: שכל הוא סוג של כישרון. השכל המבריק ביותר מוגבל עדיין. נמצא שההולך אחר שכלו אף הוא מאמין – מאמין לעצמו, על שלל ההשלכות הכרוכות בכך.

היהדות מבחינה בכך ומבססת את גישתה על שכל ואמונה יחדיו. שילוב זה קרוי בלשון הספרים הקדושים 'חיבור אמת ואמונה'. האמת הוא השכל. לא שכלי שלי, משום שמי יערוב לי שהוא אמיתי. הכוונה לחכמת התורה שאדם קונה באמצעות שכלו. אמונה ראויה היא זו שנסמכת על אמת, דהיינו על חכמת התורה שמקבלים מחכמי התורה.

על פי דרכנו אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר, לא מפני שהיא סותרת לשכל, אלא משום שמרחב המחייה שלה מתחיל מעבר לשכל. אפילו שכל תורני טוב עד מקום מסוים. באותו מקום, שם מתחילה האמונה לצמוח, כמו עלי הכותרת העולים מהגבעול שיוצא ועולה מתוך האגרטל.

היכן המקום בו נגמר השכל? רבי נחמן מלמד שאחרי כל ההשגות וההבנות, כאשר יהודי ניגש לקיום מצווה למעשה, עליו להשיל את השכל ולאמץ אמונה, דהיינו: לבצע את יהדותו הלכה למעשה לאור השכל – אך בחוויה והוויה של אמונה. בתמימות, בפשיטות, בנאמנות, מתוך שלימות פנימית של ילד המבקש לעשות רצון אביו.

(פורסם העלון השבת 'קרוב אליך')

ניצחנו, כעת נכריז מלחמה

למי יש כוח להילחם ללא הרף? מלחמות הן עניין מעייף ומתיש. אי אפשר לשרוד אותן לאורך זמן. עבודת השם זו מלחמה תמידית, היא אינה מתישה אם אין בלבך קושיה.

בפרשת 'פרה' אצור כוח עצום של טהרה. קריאתה מסוגלת להתחדשות, זה הזמן לשוב באמת אל האמונה ולהפוך את סיפור המגילה, לסיפור אישי.

מלחמות הן עניין מתיש, למי יש כוח וסבלנות להימצא תמיד באזור מלחמה? עמים מוכנים להילחם למען חירותם רק מפני שבאופק מצפה רגיעה, נחלה בלי מיצרים. מאבקים אינם מזג אוויר הגון לכינון חיים. מי שמצוי במלחמה מתמדת – נשחק. כאשר החושים דרוכים ללא הרף, העצבים מתרופפים. המוח נחלש. יכולת ההישרדות נפגעת ועוד הרבה קודם לכן נמוגה לה שמחת החיים. מי מוכן להקים את ביתו בשטח אש, מי מסוגל? בסופו של מאבק כל בני אנוש מייחלים לשלווה, אף כי מלחמות מלוות את כל גלגולי ההיסטוריה, אין אדם שמוצא בהן את תכלית קיומו.

*

לאור הדברים האמורים מתעצמת השאלה הבאה: איזו מין מלחמה היא מלחמת עמלק. בתורתנו הקדושה נאמר כי השם יתברך בכבודו ובעצמו הכריז עליו מלחמה מדור-דור. כלומר תמיד. כל הנכנס בשערי עבודת השם מבין את תרגום המונח 'עמלק' כשלל המעיקים על הנפש היהודית. כולם יודעים מתי מלחמה זו החלה – בגיל שלוש עשרה – עת נכנס בגוף יצר לב האדם הרע מנעוריו, אך אין איש יודע אימתי תסתיים, והאם יש לה, למלחמת עמלק זו תאריך סיום באופק כלשהו. כעת אמרו נא: הייתכן לנהל כך חיים?!

מלחמה לה'

במלחמתו עם עמלק נאמר על יהושע "ויחלוש יהושע את עמלק" ופירש רש"י שחתך ראשי גיבוריו. כלומר, מלחמה זו לא הוכרעה. את עמלק לא כילו ולא השמידו, רק החלישו. המשמעות מבוארת בדברי מוהר"ת פעמים אין מספר ומשם עולה שאכן את עמלק אי אפשר להשמיד – זו מלחמה להשם. עלינו מוטלת חובת המלחמה. לאחוז בחרב ולחתוך שוב ושוב את ראשי גיבוריו. להחליש את האויב המר. להכות בו. השאלה עימה פתחנו, שאלת תכלית המלחמה, נשאלת שוב ושוב. הנה חלף עבר הפורים. משמעותו מפורסמת: ביום זה לחמנו בעמלק ומיגרנוהו. לכאורה אין אנו צפויים לראותו יותר עד עולם, שהלא מחינו את זכרו. אבל אין זה כך. המלחמה עודנה בעיצומה. אם כן למה זה אנחנו? הבה נבין יסוד נפלא:

מה כל כך בלתי אפשרי במלחמה תמידית? החולשה מן הסתם. אין כוח, כמה אפשר. זו בדיוק הנקודה. האם יודעים אנו מאין נובעת תשות הכוח, החולשה, השחיקה? העייפות הזו נובעת ממקום אחד – חוסר טהרה. היכן שיש טהרה יש כוח, הטומאה מחלישה. טומאה זה קושיות, שאלות, תמיהות. הקושיות מתישות. מצד עצמו מסוגל יהודי לאחוז בחרב המלחמה לאורך כל ימיו עלי אדמות. אדרבה, המלחמה היא תוחלת החיים האמתיים. יהודי אמתי מצוי תמיד בבירור, ליבון, חיפוש וערגה, לדבר הזה קוראים מלחמה. התשישות תופסת אותו בשעות חולשה, לפתע מתנחלת אל הלב קושיה: מדוע עובר עלי? מפני מה איני מצליח? מי אמר שאי פעם אשתנה לטובה? הספקות הללו מכרסמות תחת יסודות הנפש והחולשה ניכרת מיד. תחת עובד השם נלהב הינך מגלה לפתע איש מסוכסך בתוך תוכו, אכול חששות, מיואש מרוב התקוות. מסכים עם חולשותיו. כנוע. מניף דגל לבן.

לפיכך שער הכניסה לעבודת הבורא היא הטהרה. לתחום בית המקדש אין להיכנס מבלי טהרת אפר פרה, מדוע? מפני שבמקום הזה מתנהלים החיים במלא עוזם, כל משב רוח של קושי וכבדות מזיק. אי אפשר לסבול כאן סרך של קושיה, ספק, בלבול, חשש. בבית הזה עובדים את השם ללא לאות. אין מכירים כאן במושג עייפות. אין תשות ואין חלישות. כולם זריזים שמחים יודעים את תכליתם, אינם מתעכבים על שום דבר. רצונך לבוא בשערי המקדש, להיכנס לעבודת הבורא? היטהר נא. הזה על עצמך אפר פרה. מה הסגולה? הרעיון נפלא:

המתקת הדינים

הפרה היא תשובה להתגברות הדינים. מהותם של הדינים צפון במספר פ"ר. כאשר מוסיפים עליו את האות ה' – שורש הדין, נעשית המתקה. זה עתה יצאנו את ימי הפורים הקדושים. גם בפורים התעסקנו בתיקונם של הדינים. פורים מלשון פירורים, וזו בדיוק הדרך בה ריפאונו מאחיזת הדינים. בבחינת "אתה פוררת בעוזך ים", בפורים פוררנו את תוקף הדין, עמלק כבר אינו הגיבור הגדול הלופת בצווארנו. פוררנוהו. אפילו אם הוא קיים, החלשנוהו. כעת הגיעה השעה לצעד הבא. "אחר פורים" מגלה רבינו "קורין פרשת פרה". מפורים נעשית פרה. רוח טהרה מנשבת בעולם, פרשת פרה מגלה את באר הטהרה וזה הזמן וזו השעה לרכון  ולדלות מלא חופניים טהרה והתחדשות.

אנו בתקופה שבין פורים לפסח. הימים מלאי סגולה. זה עתה ראינו בחוש איך אין בעולם כלום מלבד נוכחות אלוקית מוחלטת, השגחה וניסים. המגילה גוללה את סיפור האמת. מה שנראה מלכתחילה כתהליכים מדיניים, חילופי שלטון, אישים בכירים, מקושרים ואנשי חצר, מתגבש לכדי מגילה אחת שכל הווייתה נס אלוקי. מאחורי כל הפרצופים אין אלא כוח אחד של צדיק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה. כשהגילוי הזה בצקלוננו נלך לקראת גאולתנו השלימה, גאולה שאין אחריה גלות בפסח הבא עלינו לטובה.

 

 

 

 

הקומץ והארי (בעקבות נאום מנשקי המזוזות)

נאומו המתנשא-מתנתק-הוזה של יאיר גרבוז זכה ליותר מדי שימת לב עד שאם אכתוב עליו, אגזים. עליו לא אכתוב, על עקבותיו כן. נו שוב ניתנה לעם היושב בציון ההזדמנות להציץ מבעד לחלון ולמצוא את ההזויים הוותיקים הסבורים כי מעצבים הם את העם במכחולם וקולמוסם, באחת מהתפרצויותיה של מחלת האגו. הם יושבים שם, בחדרם החשוך ועל עגלתם הריקה, ובוהים בחשיכה בבואת עצמם הצפה סביבם וממלאת את כל היקום בשכפולים כפולים ומכופלים של עצמם. רק של עצמם. יאיר ויאיר ועוד יאיר, בכפולות של גרבוז. מין הפרעה שכזו. אפשר היה לשגר את מצעד היהירים הלזה ישירות לשיקום נמרץ באיתנים או גהה, הבעיה שלא הם הבעיה, אלא קצה זנבה. עוד לפניהם אנחנו זקוקים כנראה לסוג מסוים של טיפול. מדוע סבור גרבוז שהקומץ הנבער השתלט על חייו? הלא נאומו מעיד נכוחה שהקומץ שוב אינו קומץ, כי אם חלק הארי? אלא מאי, יש ליאיר על שיסמוך. כשמדברים על רוב ומיעוט תלוי באיזה מישור מעריכים את יחסי הכוחות. בכל זירה מציאותית הרוב קובע, והרוב הוא בדיוק הרוב, הווי אומר הציבור היותר גדול. העם. ההמון. אבל כאשר בתחום המוסכמות עסקינן, העובדות אינן בהכרח מכריעות. שם שולט רוב מסוג שונה.

קוראי המדור מן הסתם אינם ממש מכירים, אבל באזור השפלה של ארצנו מתקיימת אוכלוסיה בתהליכי הכחדה, מכנים אותה 'מדינת תל-אביב'. מדובר בקומץ אנשים זערורי ביחס למרחב הציבורי, המורכב ידוענים, אמנים, אנשי בוהמה, תרבות ושלל טיפוסים. לא תראו אותם כמעט בשום מקום, הם סגורים במין גטו תל-אביבי, תעתיק אנטי-תזי של מאה שערים. חיים בקבוצות סגורות ומרגישים נוי-יורק. מדי פעם אחד מהם מפריח דעה מנותקת על חלק כלשהו בעם שאינו ערב לחיכו וחושף אגב אורחא את בורותו המופלגת במדעי העם ואפילו בגיאוגרפיה של ארצו. הם אוהבים ערבים צמאי דם אף שמעולם לא פגשו בהם. שונאים חרדים, מתנחלים ומזרחיים, למרות שמימיהם לא נגעו בהם. הם תלושים כבר אמרנו, אבל באופן מתמיה העם דווקא לא כל כך מנותק מהם. ההמון קורא מדי יום את הגיגיהם מעל דפי העיתון, צופה באומנותם בבתי התרבות ומאזין ליצירותיהם. הנה לכם צורה מאוד מוכרת של קומץ שהוא רוב. הדוגמה אינה יחידה, האנושות מנהלת משחקי קומץ ורוב בכל מדינה ובכל מבנה חברתי. לא כל כך מסובך להפוך לרוב. קשה עד מאוד לזכות בו כתואר. שינויים דמוגרפיים אינם בהכרח משפיעים על המישור המקובע השוכן בחלקיה האחוריים של התודעה הקולקטיבית.

הקומץ הדעתן בארצנו רק מסמל את התופעה. מה שמעניין, שההמון הוא המזין את חוסר הצדק שנעשה עימו. בסופו של דבר מי שיקבע מיהו מה, זה הציבור. שימו לב: את מי כולם מנסים לשכנע? אל מי פונים הפוליטיקאים ולפני מי הם מתרפסים מזה שבועות? מי עושה את הסופר לדגול, ומי יוצר את הזמר למפורסם? על התחום המקצועי אמונים אנשי מקצוע, על השיווק אנשי שיווק. אבל על ביצוע הקניות אחראי אך ורק האזרח, ההמון. הוא מתפעל מהפרסום והוא גופו מקשה אחת של פרסום. בו, בישות ההמונית הזו, מתנהל משא יחסי ציבור. התפעלותו יוצרת את ההד, הערצתו מתאימה רקעים, שימת הלב שלו משלימה את האקוסטיקה. מבינים אתם? בסופו של דבר הארי משביע את הקומץ.

*

אי אפשר שלא למצוא בתופעה הזו מוסר השכל נפלא. ב'שיר נעים', לחן פלא של מוהר"ן המודפס בפתיחת הספר 'ליקוטי מוהר"ן', מופיעה הפסקה הזו: "חֲזַק וְנִתְחַזֵּק, וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל וְכַגָּמָל אֲפִילּוּ כְּשֶׁמָּשְׁכֵהוּ בְּחָטְמוֹ הָעַכְבָּר לא יִבְעַט בּוֹ, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכּחוֹ". הפיל הגדול לא רק הולך בעקבות העכבר – הוא גם מזין אותו בשר פילים. איפה זה קורה לנו? הנה שתי דוגמאות:

דעות קדומות. שמתם ליבכם כמה מהדברים הידועים לנו זה מכבר לקחנו על עצמנו לבדוק. לבחון. לוודא? כמעט מאום. דעה קדומה קשה לעקירה במידה כמעט בלתי אפשרית. הכרתם בילדותכם מישהו בשם ראובן, אופיו נצרב בתודעתכם לטוב ולמוטב. כשתפגשו לאורך חייכם ראובנים אחרים הם יעטו על כרחם את תבנית דמותו של ראובן מכורתכם. קשה יהיה לשכנע אתכם להיפרד מהישן ולהסתגל לחדש. דעה קדומה היא קומץ נבער, כנגדה לכל אחד מאיתנו פרקים נדיבים של דעות חדשות, עובדות מוכחות וראיות מוצקות, אבל מה כל אלו שווים בשעה שדעה קדומה אחת, עייפה וענייה, נרדמת לה בקיר המזרח של התודעה?

על היצר הרע אומרים חז"ל שהוא ממוקם בליבו של אדם הרבה קודם ליצר הטוב. בתודעה שלנו, היצרים קודמים ליוזמות הטובות, להתגברויות. העצב מובן יותר מהעליצות. הדכדוך טבעי מהתרוממות הרוח. העצלות מהזריזות. בכלל, יש לרוע גושפנקא של מתבקש מאליו. כולם סבורים שהתאוות בלתי מנוצחות. מעטים ניסו באמת לפרוץ את מסך העשן ולהעיז להתחצף לחולשתם האנושית. לוותר על נפילה צפויה מראש, ולעקוף ברגע האחרון התנגשות מתוזמנת עם מחסומי נפש. מי שניסה גילה שאין רוע בלתי מנוצח ואין טוב נטול כוחות, אבל מי ניסה? הוא אשר אמרנו: הקומץ אוחז בציציות ראש ההמון.

כדי לייצר שינוי מהותי על הארי להסכים לחדול להזין את הקומץ מתשומת ליבו, וגם לצום מדעות קדומות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

תפילה לבלתי מסוגל

אבי-אבי,

פשפשתי בכל פינות תוכיותי ולא מצאתי את שאוכל לפעול בעצמי. אין בי יכולת לנקוף אבר אילולא שאתה עמדי. אם-לא שהינך בתוכי.

ככל שאני מתוודע לחלל המקיף את קיומי, נמוג אני בחדלות אישיותי. באפס כוחי ותשות דעתי. מה כבר אני מסוגל לעשות? אפילו לחלום לא אוכל לבדי. אם חזונך לא ירוו את רעיוני הריני שב אל ימי עיבורי. הוגה בקטנות צרכי. שוגה בערבות דאגותיי, ואיני מאחל לעצמי אלא שלווה. שלוות שוטים-יגעים-נינוחים. שלוות עייפים שמוצאים נחמה בחיק קמטי זקנותם. שלוות חלכאי היקום. שלווה המונית.

ואילולא שתרעיף על עצמותיי העייפות חזון חדש. טיפה של תחייה. רצון חצוף לוהט. רגש חדש. ואם לא שתשקני מתשוקות הכמוסות – הריני שב אל עפרי אפרוריותי. ימי חולי. ארגז-חול ילדותי.

עד שאתה מופיע ככלות הקיץ הארוך והחורף הנצחי ושב ושותל בי רצון חדש, אמונה חדשה, תקווה גנוזה שחשבתיה אבודה…

ואז אני תמה עם עצמי: אם כן מי זה אנוכי? אפילו חלום אין לי…

ואולי מצאתי משהו – כשאני מזמין אותך להופיע מתוכי, לפעול מרמ"חי ושס"הי, אז אני עושה משהו שיש בו מעצמי.

אבל במחשבה שנייה, גם זאת אתה עושה, דרכי.

אהה, אבי-אבי. עצמי-עצמי.

סוד פרה אדומה

מצוות פרה אדומה נקראת חוקה, טעמה כמוס ונעלם. אף החכם באדם שרדף והשיג יותר מכל בן תמותה, נואש מהשגתה באומרו "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". וכבר מקדים השם יתברך ואומר: (מדרש רבה פי"ט, ח') "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". סודה של הפרה עלום אך מעשיה גלויים. מצוותה בשריפה, ורק לאחר שריפתה לכשתעשה גל אפר תשרה אליה סגולת הטהרה. הפרה ואפרה פותחים בפנינו צוהר לאחת הנקודות היסודיות בלימודי הפנימיות – דינים והמתקתם.

שריפה – המתקה

פרה עניינה גבורות. צבעה האדום מרמז על שייכות מובהקת לדינים, אדום – תוקף הדין. שתי שערות שחורות פוסלות בה, עד כדי כך מוחלט הוא ביטוי הדין. והנה פרה זו שכל עניינה גבורות ודינים, היא ודווקא היא, פותחת פתח טהרה בפני טמאי מתים – הטומאה הקשה ביותר. המוות התגלמות הדין, כל הנוגע בו יטמא. נמצאת אומר שרפואת חולי הדינים מסתתרת בתוקף הדין. אכן זה מכבשונה של סוגיית המתקת הדינים. מקור הדינים בעולם הבינה, עליה נאמר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ג סה א) "דינין מתערין מינה". בה עצמה אין דין, אבל ממנה הם משתלשלים. דיני הבינה יורדים ומתבטאים למטה, בספירת המלכות. נוכחותם של הדינים רמוזה במילה 'פרה'. לדינים ביטויים שונים במספרים. המספר פ"ר מגלם את אחת הגימטריות המובהקות שמשמעותן דין. פ"ר גימטרייה של מנצפ"ך. האותיות הסופיות מבטאות תחום וגבול, וזה תפקידה של מידת הגבורה. במילה פר"ה יש לנו את המספר פ"ר המבטא דין, ואת האות ה' הרומזת למקום אליו מתנקז ובו מתבטא הדין. הכוונה לספירת מלכות, ה' אחרונה שבשם הוי"ה.

שריפת הפרה מבטלת את הדינים הקשורים במהותה. כעת במקום חמש גבורות נפרדות הרמוזות באות ה' של פר"ה, הן מתאחדות באות א' והופכות לאפ"ר, זו בעצם פעולת המתקה. הגבורות מטבען מתבדלות. פירוד הוא תוצאה של ישות משום שיסוד היש מציג כל פרט לבדו. כאשר הדינים מתגברים המחיצות מתגבהות, ומכאן ההגדרה 'חמש גבורות' – כל אחת בנפרד. ההמתקה תיעשה על ידי הכנעה שתביא לביטול המחיצות. אין לך כוח מבטל ומכלה כמו שריפה, היא אוכלת את הדבר ומבטלתו מקיומו, התוצאה היא אפר. חומר זה לא יכשר למאומה, לא יזרע ולא יצמיח. מפני שהאפר הוא ביטול מוחלט של כל ד' היסודות. כעת מחמש גבורות נפרדות נותר אחד פשוט שכולו אחדות והתמזגות. לפיכך מפרה נעשית כ'פרה לישראל.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה

טעמה של מצוות פרה אדומה נותר עלום מדעת אנוש, אך יש יוצא מן הכלל – משה רבינו. הקב"ה אומר לו "לך אני מגלה טעם פרה אדומה, אבל לאחר – חוקה". נשמת משה רבינו מושרשת בספירת הדעת המאחדת ומחברת חסדים וגבורות. לפיכך מבחינתו טעמה של מצוות פרה גלוי וידוע. מפני שההסתרה היא תוצאה של דינים וגבורות, ואילו במקום הדעת חסד וגבורה שוכנים יחדיו, ממילא אין הסתרה. העדר הטעם במצוות אפר פרה מורה על מעלתה המיוחדת. היא נשגבת מבינת אנוש לפיכך יפה כוחה לטהר מטומאת מת. המיתה היא המצב הנמוך ביותר בתוחלת חיי האדם. מאידך ידעינן שבמעלות הרוחניות הירידה היא צעד ראשון ומשמעותי בעליה, וההסבר כך הוא: תוכנם האמתי של החיים היא ההתקדמות וזו נעשית על ידי עליה מדרגה לדרגה. כשאנו עולים הרי התנתקנו ממצב נמוך לטובת הגבוה ממנו. שני המצבים ביניהם אנו נעים תמיד הם עליה וירידה המקבילים לגוף ונשמה, נגלה ונסתר. היכן שאנו נמצאים  גלוי, המקום אליו טרם הגענו – נסתר הוא. עבודתו של יהודי לצאת תמיד מהגלוי ולשאוף אל הנסתר. זו תנועה מגוף לנשמה. לפיכך קדמה הירידה לעליה. זהו למעשה עניינו של המוות: כדי לזכות לעלייה השלימה ביותר – לחיי העולם הבא, מוכרח הגוף להתבלות בעפר, רק משם ניתן יהיה לקום לתחייה בעולם העתיד לבוא. המיתה היא הנהגה הכרחית במציאות, אבל כרוכה בה טומאה. הטהרה תושג באמצעות פרה, קדושתה עצומה ועליונה עד שאין איש יכול להשיגה. דווקא בשל כך כל מעשיה בחוץ, משום שאל המקום הזה של "מחוץ למחנה" שואפת מצוות פרה להאיר. לטהר את כל הנפשות השרויות מחוץ למחנה, במקום המוות והטומאה.

טהרת אפר פרה תלויה גם בביטול והכנעה. מסיבה זו ניצבת הפרה האדומה במרכז מחלוקת קרח על משה רבינו, וכדברי המדרש: "והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל". יש כאן עניין מהותי: קרח הוא לוי והלווים מצד שמאל, צד הגבורה. כדי להמתיק את הדינים הנאחזים בצד השמאל על הלווים להיות בטלים לכהנים המושרשים בימין. כשקודשו הלווים לראשונה לעבודת הקודש הצטווה משה לגלח שערותיהם, ועל כך התעוררה חמתו של קרח. אלו הם אם כן דברי המדרש: קרח לא ידע את סוד פרה אדומה, שעל מנת להיטהר מאחיזת הדינים יש לבטל את עצמך עד בחינת אפר. רק כך תוכל לקבל המתקה ולהיחלץ מטומאת הדינים.

פרה אדומה ללמד יצאה. אמנם רק לגביה נאמר "חוקה חקקתי" אך מכאן אתה למד על האופן הנכון בקיום התורה והמצוות. אם סבורים היינו שיש די בעיון שכלי ובהבנת טעמי המצוות בלא קיומם, באה חוקת פרה ומלמדת שהמעשה הוא העיקר. מפני שהטעם האמתי – טעמן של כל מצוות התורה, הרי סתום ונעלם. גם מה שגלוי וידוע מסתיר על מה שעדיין נסתר. לפיכך כדי שמעשה המצוות יפעל טהרה בנפש, יש לעשותן כחוקה. באמונה טהורה ובידיעה שבכל פרט ודקדוק מוצפנים טעמים נפלאים (אגרא דכלא – חקת).

פורים – פרה

פרשת פרה נקראת תמיד סמוך ונראה לפורים מאחוריו, ודברים בגו. הפרה קשורה מאוד לפורים ולפור. המגילה מספרת על המן המפיל פור הוא הגורל. על משמעותה הפנימית של הפלת הפור מלמד האריז"ל: המן הרשע מכשף ואסטרולוג גדול היה. באמצעות גורלו שנעשה על פי חכמת הכישוף והאסטרולוגיה הוא מנסה להפיל ולהשפיל את השפע הרוחני הרמוז באות ו' ולהגביר עליו את הדינים הרמוזים באותיות פ"ר. וזוהי משמעות הפו"ר: אות ההשפעה – ו', מוקפת בתוקף הדין של פ"ר. מלחמתו של המן מכוונת במדויק כנגד המטרה. והמטרה היא אור נעלם ונפלא הגנוז וצפון בספירת יסוד-צדיק. באור זה תלויה תקוות הגאולה. הוא מופיע ומתגלה באמצעות הצדיקים מסוד נשמת משה. מרדכי היהודי בדורו, מכיל בקדושתו את אותה התגלות פלאית. המן יודע זאת ומתכוון לשלוח יד, לא רק במרדכי, אלא בכל נשמות ישראל שחיותן תלויה בצינור הרוחני שלו. לפיכך כאשר הפור נופל בחודש אדר שמת בו משה, הוא מרוצה. נשמת משה רבינו היא-היא נשמת מרדכי היהודי, נשמות אלו קשורות לספירת היסוד ומושרשות בדעת. על מרדכי נאמר "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". במקום זה מושרשת קדושת משה שכל דורו קרוי על שמו 'דור דעה'. משה רבינו יודע טעמה של מצוות פרה, כלומר הוא קשור לספירת הדעת. ייחודיותה של הדעת שהיא מאחדת את ההפכים – חסדים וגבורות. זו הסיבה שצדיקים אלו מסוגלים להמתיק דינים, מפני שיש בידם להעלות את הדינים אל השורש שם מתאחדים הגבורות ונמתקים באמצעות חסדים. המן רואה שבחודש זה מת משה אך אינו יודע שהיכן שצדיקים אלו מתים ונסתרים מן העין – שם הם שבים ומתגלים ביתר שאת ועוז. זו טבעה של ספירת הדעת – חסד וגבורה יחדיו. גילוי מתוך העלמה. התחלה מתוך הקץ. מפיל אפוא המן את צינור השפע של נשמות ישראל לתוקף התגברות פ"ר דינים, אך הקדוש-ברוך-הוא מקדים רפואה למכה ומאיר בעולם את נשמת מרדכי היהודי, אורה של אות ו', הפועל ועושה "ונהפוך הוא" … פרשת פרה מבטאת את היפוך הגורל והמתקת הדין, כאשר דיני הפרה נשרפים ומתקלים ומפו"ר נעשה פר"ה ומפר"ה נעשה אפ"ר. אחדות גמור וביטול כל מיני דין.

פ"ר דינים – המספר פ"ר רומז על דינים, והוא גימטריה של האותיות הסופיות מנצפ"ך שמשמעותן דין, גבול, ותחום. פ"ר הופך לפר"ה כאשר מוסיפים לחשבון את חמש הגבורות השורשיות הרמוזות באות ה'. חוץ מפ"ר יש עוד מספר אחד הרומז לדינים – ש"ך. שניהם, פ"ר וש"ך, מגלמים את הדינים היסודיים בעולם, כאשר ההבדל ביניהם הוא שהמספר פ"ר מבטא את הצד הזכרי, ואילו ש"ך ניצוצות מבטאים את הצד הנוקבי.

 

 

מה זה בעצם 'להיות שמח'?

שמעתי פעם שאלה נכונה: במה חטאה תפילת מנחה של פורים שנחרץ דינה להידרס ברגלי העליצות הפורימית. אפשר להוסיף: במה חטאה מגילת אסתר שעל קריאתה אחת בשנה מעיבים הדי נפצים וקול שאגת שיכורים. ובכלל, במה חטא היום הענק הזה שרוב תוכנו עלום מן העין ההמונית. יש לרגעים הגדולים טבע חמקמק, גם בשעה שהם נוכחים אין זו גושפנקא שאתה תהיה שם נוכח. אלא אם כן תתאמץ לבוא בסודם.

 *

שעת אחר-חצות של ליל שימורים. האוויר טעון ניחוחות אפיקומן ואותיות פורחות של הלל ונרצה. לא יום ולא לילה, אלו שעות של גדלות המוחין. חללו של עולם מוטל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. אליהו הנביא מדלג מבית לבית מלווה בהדים אחרונים של שירת 'חד גדיא'. צועד אני באחת מסמטאות פרבריה של בני ברק. קו גבול שקוף עובר כאן בין קודש לחול. לעומתי צועד צמד צלליות, זוג שיכורים צולע על הכביש. מאחוריהם, מבעד למפתנה של דירת קרקע, מהדהד קול זוועות. הדי אלכוהול מבעבעים משם. למפרע אני מבין שהתקיים שם ליל הסדר, הנוסח לא נהיר. לילות סדר בסגנון אומלל שכזה מתנחלים לצערנו במקומות שמשמעות ופנימיות גלתה מהם. עצוב.

פורים ברחובות קריה, פסיפס של מחזות מכל המקומות והזמנים. יש מחוזות שמשתקפת מהם בבואה של יום כיפורים. רוממות הרוח, געגועים, השתוקקות נטולת כפפות ומסכים מבדילים. אלו פינותיו הנהדרות של היום הזה. אבל יש גם פינות אחרות, נאות פחות. יהיו שיאמרו, זהו פורים. אבל לא נכון, קשה לסבול גסות רוח, בוודאי לא ביום עצום זה. קשה במיוחד להבין את אותם בני ישיבה שהופכים את עורם הישיבתי והופכים לכמה שעות להוללי חוצות. משום מה זה נעשה מקובל. מוזר.

התרגלנו לעיוותים מעוררי חמלה של חגי ישראל ברחוב החילוני. ליל הסדר של ארבעה בקבוקיוודקה. יום כיפור על אופניים. ל"ג בעומר כחגיגת מנגל. ויש המהדרין גם לשרוף חמץ יחד, בחבורה. מבעד לעיניים ברדיטשובאיות ניתן למצוא כאן אבנים טובות ומרגליות. אך כל זאת לא סותר את הכאב והחמלה. במידה מסוימת דומה שיום הפורים זוכה לגורל מעט זהה במחוזות מסוימים, גם אצלנו. חולפת על פניך סיעת שיכורים מגהקת ומגדפת, לא לשונם ולא לבושם מעידים על שייכותם לישיבה פלונית ואלמונית. ההתנהגות, תסלחו לי, גסה ודוחה. ואתה שואל את עצמך: אם זהו הסוד שמחלץ מתוכם היין, היכן הם מפקידים את הסוד בימים כתיקונם, ליד הסטנדר והשטייגען. יש כמובן את תשובת המשקל בדמותם של שתויים המלאים זיו ומפיקים נוגה. שיכורים ששכרותם מחלצת מהם פנימיות נהדרת. אבל המחזות האחרים, מטרידים.

התרת הרסן הפורימית זוכה לכתב הגנה בלתי נהיר. אפשר לומר כל מיני דברים, סבורני שהעניין די פשוט – זו עמרציות. אם לא יודעים מהי שמחה, כשפוגשים בה לראשונה בפורים ההתנהגות בהתאם. יש אנשים שמושג השמחה מהדהד על אוזניהם בצליל זר. פורים מפגיש אותם עם עניין אודותיו אולי שמעו, אך לא באמת. לא דיברו במחוזותיהם על שמחה, לא הסבירו למה זו עושה. ידיעותיהם אודותיה שוות ערך להשגותיהם של ממנגלי החורשה בל"ג בעומר על רשב"י,בערך. מושג בלתי נהיר דרכו שמעורר מבוכה: 'מה אני אמור להיות בפורים?' תוהה הצורב הצעיר בינו לבין יינו.'מתי זה נקרא להיות שמח?" מה אמור לקרות לי?'

אם תיגש ביום סתמי לאיש מן השורה ותציע לו להיות בשמחה, איך הוא יגיב? לפניך מספר אפשרויות: הוא ייעלב עד עמקי נשמתו "אני נראה לך מדוכא?!"יבדוק אם אינך מסתיר מאחוריך טרנזיט של נ-נח.יברר בעדינות אם לא קרה אצלכם משהו במשפחה. או יסתפק במבט מבהיר של "תגיד, מה הקשר?" שמחה היא תחום בלתי נלמד מכמה סיבות: א' הרוב סבורים שהיא מצויה בכיסם הקטן זה מכבר, וזו לא רבותא. ב' הנושא לא מספיק רציני. ג' התחום קשור למצבי חולשה לנושרים ולמקבצי נדבות.

אירע לשמחה מה שקרה למושגים יהודיים רבים בעולם החילוני – באין התייחסות מספקת אומצו משמעויות זרות. גם כאן, אם לא לומדים על שמחה במשקפיים יהודיות, לומדים עליה מבחוץ. פורים והעליצות הקשורה בשמו נפלו אפוא בין הכיסאות. הוא חל מדי שנה מחדש אבל לא יודעים איך לעכל אותו. מה שלא לומדים, אומר הפתגם, לא יודעים. מסתבר שהרבה מהאווירה הגסה שהשתחלה לפורים שלנו, נובעת ממבוכה. אם נושא השמחה ומקומה המרכזי בחיי הנפש, בתורה, ובעבודת הבורא היה נלמד יותר, אף לשמחת פורים היתה עדנה.

ההוגים קמעא בסוגיה יגלו שהשמחה אינה מצב מומלץ לצרכני אקשן, זהו האקלים המדויק ביותר לחיי עבודת השם. נביאים לא השיגו את נבואתם אלא באמצעות שמחה. צדיקים יגעו וטרחו להביא עצמם לידי שמחה. זה מזג האוויר הכי יהודי. הספרים הקדושים מלמדים שהשמחה היא קומה רוחנית שלימה המגדירה את מצב הקדושה ואת מקומה של הנפש, עד כדי כך שהיא המסמלת את ההבדל בין גלות לגאולה. שמחה היא הנושא הרציני ביותר בעולמו של יהודי. הבעיה שרוב בני אדם סבורים שהשמחה זה מכבר מונחת בכיסם. וזה לך האות: שמחה אמתית ופנימית נספגת בנפש ומזינה אותה ימים רבים, שמחה מדומה מתפוגגת עם הדי היין ומותירה אחריה איש תוהה ונבוך. כדאי לנו להשקיע וללמוד מעט יותר על המושג הרציני והמהותי כל כך העונה לשם, שמחה.

עמלק לא הלך לשום מקום, הוא עדיין כאן

דורנו חולף מהר, מדי מהר. אנשים נולדים וגדלים מהר, מתפרסמים מהר ודועכים מוקדם. כביכול לקראת הקץ מדפדפת האנושות באופן נמרץ יותר בספר החיים. מי זוכר מה אירע שלשום אם אמש אירעו כל כך הרבה דברים. ולמי הפנאי לדון באשר ארע אמש בשעה שמתחוללים היום כל כך הרבה שינויים. סל המחזור מלא עד אפס מקום מחדשות השעה האחרונה, ומגרסות הנייר לועסות בכל פה גיליונות שטרם יבש עליהן הדיו. מדי שעה מהדורת חדשות ובינתיים מבזקים, כמדי שנתיים בחירות וכל חודשיים שינויים מדיניים. אנחנו חיים בקצב מטורף, ולא שיש בזה בעיה. העניין הוא שהסגנון מכתיב סוג מסוים של שכחה.

כאשר אתה הולך בקצב הצעדים, מהיום למחר, יש בך פנאי לנצור נכסים. גם מה שאינך מסוגל להבין עכשיו, תצרור בכיסך על מנת לעיין מאוחר יותר. כך יש סיכוי שתצליח להבין את חייך ולזהות את המשעול עליו הנך צועד. כשממהרים, שוכחים כמעט בוודאי צרור של מפתחות או פריט חשוב אחר. הבהילות שומטת את העיקר ומותירה בידך המון אריזות ריקות של טפל. אולי זה סימפטום משותף לרבים מבני דורנו.

אני נזכר בעובדה הזו עכשיו, ולא בכדי. אתם יודעים, טבועה בנו מידה של סלחנות, אבל לפעמים אנחנו מפריזים בה. מהר ומוקדם מדי סולחים. 'בדיל ויעבור' כזה. במה דברים אמורים? בנוגע לאויבים שלנו. כן, יש לנו אויבים, אויבי נפש. הם הרעו לנו, עשקנו אותנו, חמסו את נכסינו. הבטחנו לנקום את נקמת עצמנו ועל פי רוב שכחנו. סלחנו להם רק משום שחלפו יום או יומיים. וויתרנו להם רק מפני שדעתנו טרודה בבהלת הזמן. כאן בדיוק המקום לעצור ולומר, לא עוד!

במה דברים אמורים? מי שמאזין לאוושת ציר הזמן, שומע לקראת ימי הפורים מעין נימה שונה, ואולי צליל חדש שבוקע מבת קולה של יהדותנו. מזהים שם זעם כבוש ותשוקה לנקמה. כנסת ישראל, האישיות הכי נעימת סליחה, נוטרת איבה עתיקה לאויב מר. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח נקמה, ואנחנו מצווים לזכור לו – לעמלק הרע הזה – את מעשיו, ולהיות נכונים להזדמנות שתאפשר לכלות את זכרו מן העולם. זו לא השפה המקובלת בדרך כלל. אלא שיש כאן עניין מיוחד וחד-הזדמנותי. מסתבר שישנם ביהדותנו פרקים שדורשים התנהגות ערנית יותר. למשל כשמדובר במלחמה עם 'ראש גויים', עמלק. אז מיהו בעצם?

זהותו חשובה משום שרק ממנה נדע על זהותנו. הבה נבין, במצב הקיים איבדנו חלקים לא מעטים מהזהות שלנו. חלקם התנדפו ברוח הזמן או התפוגגו בגלויות, אחרים אבדו לנו כאן, קרוב לבית אבל רחוק כל כך מהלב. הזהות שלנו, האישית והכללית, די מטושטשת. כמה פעמים מזדמן לו ליהודי מהשכונה והקהילה לגעת בזהותו היהודית? איזו מין שאלה! ובכן, השאלה לגמרי במקומה. אנחנו מזוהים עם הרבה מאוד דברים שקשורים ליהדות, ובשלל הזהויות הללו נטמעת כמעט לחלוטין הזהות היהודית הבסיסית, זו שלפני כל התוספות והשיפוצים. היהדות כביכול שמורה במין כספת של מושכל ראשון. אני יהודי, פשיטא. על פני השטח כמעט ואין היא צפה. בפועל, כמה פעמים יצא לנו לחשוב "הי, את זה אני לא עושה מפני שיהודי אנוכי!"? מדוע בעצם זה כל כך חשוב?

זה חשוב מפני שהמלחמה האמתית מתנהלת לא היכן שכולם חושבים ולא בכיוון אליו מכוונים התותחים. את המערכה האמתית מוביל עמלק והוא בוחר לעשות זאת מכיוון בלתי צפוי. הוא לא מסתער על הגבול ולא מנסה לחדור דרך הים, גם מנהרות הוא לא חופר. עמלק זורם רק בערוצים הבטוחים והמוגנים. היכן שברור לך שאתה לגמרי בסדר. איפה שכבר אין צורך לפשפש. באזור 'פשיטא ולכתחילה'. לא לחינם זהו האויב היחיד שמעולם לא ירד מסדר יומנו. כל אלו שקדמו לו נמוגו עם זמן, רק הוא לא. מסיבה פשוטה: עמלק יעשה הכל כדי לא להיות אויב שלנו. כשאתה חושב עליו, הוא יושב לצידך. כשנדמה לך שהוא שם, פה הוא. רק לכשנצליח להניח עליו אצבע, נדע מי אנחנו. כלומר מי אנחנו אמורים להיות.

 *

אפשר לומר שההישג הגדול ביותר של גנרל עמלק זו היחצנו"ת המוצלחת שיזם למושג 'עמלק'. בדרך הידועה רק לו, הצליח לשתול את שמו על מדף ההיסטוריה, לצידם של מאות פרעונים מעלי אבק, טיטוס נבוכדנצר ואנטיוכוס למיניהם. כאילו גם הוא קבור במעבה הזמן. וזה לא נכון. עמלק הוא יצור עכשווי, פעיל וחסר מעצורים. הוא גורם לך להתעלם מנוכחותו ולארח אותו בנוף הטבעי. הוא מדבר מתוך גרוננו ומלחש על אוזננו. מי הוא זה ואיזה הוא?

עמלק הוא הדבר הזה שגורם לנו לשכוח את מה שהבטחנו לעצמנו ברגע של שפיות שלא לשכוח. הוא אחראי לכל הפעמים שרמסנו החלטה טובה רגעים לאחר שגמלנוה בליבנו. על שמו רשומות העייפויות שגרמו לנו להחליט שלא להחליט לעשות משהו משמעותי עבור נצחיותנו. הוא עומד מאחורי כל אחת מהמחשבות שקיבעו בנו במשך שנים את הסברה שאין דרך לשנות את הגורל הכתוב מראש על שמנו. הוא רע, האיש הזה. הוא ראוי לכל תיעוב ושנאה. לא מגיע לו לחיות רגע אחד יותר ובוודאי שלא להתארח על חשבוננו באזור המוח והלב. אל תניחו לו לדפדף את המחשבה הזו למועד מאוחר יותר. השליכוהו לכלבים!

(פורסם בעיתון 'בקהילה')