מה הוא רוצה בעצם? (הפילוסופיה של הבן הרשע מההגדה)

שימו לב: יתכן מאוד שהבעיה היותר גדולה שלנו היא שאנו חיים בהווה. אילו חיינו אי שם בעבר או בעתיד, הכל יכול היה להיראות אחרת.

עומדות רגלינו בתקופת סף גאולה, ברור לכל מאמין שהנה-הנה ימים באים. באחד העתידים יהיו כאן אנשים שילמדו עלינו ואולי גם יקראו את מה שאנו כותבים. הם יהיו נבונים מאיתנו. יבינו הרבה יותר טוב מה עבר עלינו ומדוע, ויצליחו לזהות בתצלומים מתקופתנו עקבות של משיח. רק דבר קטן אחד הם לא יבינו – איך את המחזה הפשוט הזה אנחנו, כלומר אבותיהם, החמצנו. איך, איך סבא של סבא לא זיהה את הקשר המובהק בין האירועים שהובילו בסופו של דבר לגאולה?! איך סבתא של סבתא חישבה להתייאש רגע לפני שהפציעה הישועה?! איך זה שהדור הגאוני שחולל את המפכה התעשייתית השנייה והשלישית נותר נאיבי כל כך בקשר לעצמו. ומדוע הם רבו שם על זוטות והחמיצו את האירועים החשובים באמת?!

גם אנחנו חכמים בכל הנוגע לדורות קודמים. קוראים לזה חכמה שלאחר מעשה. הדורות הקודמים רכשו חכמה, המשלוח התעכב כנראה והגיע לידי הדורות הבאים. שימו לב לעובדה מרתקת. שוררת כיום תמימות דעים ביחס לטיפוסים שהתורה מכנה 'ערב-רב'. אף אחד אינו סובר שאלו היו אנשים ראויים. הסכמה זהה קיימת גם בנוגע לעדת קרח, איש אינו מתבלבל. התמונה ברורה ואין שני צדדים. הקונצנזוס תקף גם בהקשר לדמויות כעובדי הבעל בימי אליהו הנביא, המתייוונים בימי מתתיהו ובניו, הקראים ודומיהם. הדמויות השליליות שבמקורותינו מוזכרות לשלילה בפי כל. אפילו בהגדות פסח חילוניות ערב-רב לא זוכים לסימפטיה. העובדה שהם סימנו את המתווה אליו החילוניות המודרנית מכוונת, אינה פוגמת ברגשי הסלידה. אח, נפלאות דרכי ההיסטוריה. כל הנ"ל מביאנו לכלל הבנה פשוטה: התמונה נהירה בעבר וגם בעתיד, רק בהווה היא מיטשטשת. יש לכך סיבה – הבחירה קיימת רק בהווה. לא בעבר ולא בעתיד. רק לאחר שהסתיימה האפשרות שלנו לקלקל ולתקן, המסך מורם והאורות נדלקים. לזאת ייקרא "חכמה שלאחר מעשה".

 

המחשבות הללו מובילות להבנה פשוטה ומטרידה: תחשבו רגע על האנשים שחיו בתקופת התנ"ך, בזמן המשנה, בימי הגמרא. המקראות סיקרו את תקופתם, אך בוודאי לא את כל הפינות. לא כל אוכלוסיית תקופת המקרא נמנית על אישי התנ"ך, ולא כל בני בבל התלמודית שובצו בין דפי הגמרא. הרבה מהם היו ליד אבל נותרו בחוץ. תחשבו עליהם, אנשים שחיו מרחק נגיעה מעדשת התנ"ך. ראו את אברהם אבינו, שמעו את יצחק, הכירו את יעקב. חשבו על הטיפוסים שראו תנאים ואמוראים חולפים על פניהם בשוק, בסרטיא ופלטיא, במבואות ובסמטאות. הם ראו את התנ"ך אוסף את גיבוריו אל גוויליו, צפו בתלמוד מתעד את אישיו, ונותרו בחוץ.

ההישארות מחוץ למסע ההיסטוריה אינה חטא, זו רק דוגמא למה שעלול לקרות לך חרף היותך קרוב מאוד. ביציאת מצרים היתה לכך משמעות מחרידה: הדרשה אודות "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים" מפורסמת. לכל הדעות בצאת ישראל ממצרים רבים נותרו מאחור לאחר שמתו במהלך מכת חושך. אפשר להניח שהם לא חשבו שכך יסתיים הסיפור. מתקבל על הדעת שהם לקו בטעות ממנה סובלים אנשים בכל דור ותקופה – המחשבה כאילו העובדה שאני חי ומתקיים בשנת תשע"ה מבטיחה את השתלבותי בגורלה הנצחי. כביכול כולנו יושבים יחד על רכבת הזמן וחולפים כדבר המובן מאליו, מההווה אל העתיד שייחקק בספרי הנצח. מסתבר שאין זה כך. לא כל מי שראה את משה ואהרון השתלב בסופו של דבר בשיירות היוצאים בליל י"ד בניסן ממצרים. רבים-רבים נותרו מאחור. מה גרם להם להישאר שם? תפיסת עולמו של הבן הרשע.

אם תשאלו אותו, הוא למשל משוכנע שאילו היה במצרים היה נגאל, אלא מה. הוא רשע, נכון. אבל המחדל לדעתו, שייך לגורלו ההיסטורי. אילו רק היה שם. מהיכן אנו יודעים על הלך מחשבותיו? מתשובתו של בעל ההגדה. כתגובה לקושיית "מה העבודה הזאת לכם", מורה לנו ההגדה: "אף אתה הקהה את שיניו… אילו היה שם לא היה נגאל". הבן הרשע מתנכר, העבודה הזאת זרה לו, יש לו שאלות אבל תחת לטיעון הקנטרני מקופלת פילוסופיה שלימה המבוססת על עיקרון 'אילו'. אילו הייתי שם, אולי. אבל עכשיו איך תבקשו ממני להאמין לסיפורים. מה העבודה הזאת בכלל – לכם, לא לי.

למעשה זו טענה מאוד פופולארית. כמה פעמים שכנענו את עצמינו שאילו היינו שם, בתקופת הישיבות הקדושות באירופה. בימי קדמונים. בבית המקדש. בזמן הבעל שם טוב. אילו… כמה נפלא זה יכול היה להיות. על טענה זו אנו משיבים לבן הרשע: דע לך שעם דפוסי חשיבה כשלך, גם אילו היית שם לא היית נגאל. מדוע? מפני שבמשקפיים שלך אי אפשר לראות יציאת מצרים. מאות אלפי אנשים כמותך היו במצרים, איש מהם לא יצא משם. הם לא ראו משה רבינו, לא שמעו את בשורת הגאולה. לדידם שום דבר מסעיר לא התרחש בתקופתם. סתם אוסף טרגדיות בסגנון נשיונל גרפיקס.

בגישת 'מה העבודה הזאת לכם', כאשר חוקרים את הדברים מבחוץ, עלולים להחמיץ את ההתרחשות גם כשהיא בעיצומה. כולנו מאמינים שמשיח יבוא ובית המקדש השלישי ייבנה. כולם מאמינים שיצאנו ממצרים וקיבלנו תורה. אבל באמצע, בין מה שהיה למה שיהיה, הראות מעורפלת. במקום הזה אגב, אנו חיים. מי שאינו מסוגל לראות כאן ועכשיו השגחה וניסים, לא היה מסוגל לראות זאת במצרים. כדאי לפקוח עיניים ולהתחיל לראות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

סיפור לפסח – 'חרוסת' (נוֹבֶלַה)

סבא, ר' זאב דב ברוכי (טרטנר לפנים) חסיד היה בכל נימי נפשו, ומסכת חייו השתרעה על פני מאה ואחת שנים, רצופות נחיצות-עשייה-לימוד-אמונה וחסד. היה בו מיזוג כמעט בלתי אפשרי של שארפער גאליציאנער איד, שכל זוויות החיים נשזרות במבטו הייחודי והופכות לווארטים מתומצתים בשתי מילים שיש בהן מוסר השכל, שנינות, ואמונה תמימה. כאשר הוא עצמו, בדרך הידועה רק לו, נותר והיה איש תם. איש אמת. עניו. ובעל חסד יוצא מן הכלל.

פסח של סבא היה מעין ראש השנה. עם החומרות החסידיות עד קוצו של יוד, אך ללא שמץ של קפידה או מתיחות. פרקים נכבדים בדברי ימיו שזורים במושבה בה קבע את משכנו בעלותו ארצה מעט בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה. במושבה זו שמייסדיה אנשי קבוצת ביל"ו החילוניים, פעלו הוא אביו ואחיו  – חסידי בואיין חדורי יראת שמים, אהבת ישראל, ואהבת הארץ. סיפור זה מאפיין קמעא את צלם דמות פועלו.  IMG_4686

*

אותו יום הקדים איקא ירקוני את בואו בצל קורת המחסן. שמא ניצוצי חמה ראשונים טרדוהו, או היה זה קול חמורו של יחיה עדני שעקר את שנתו מעליו. כך או כך השכים, ומשהשכים הלך לו אצל ברוכי, כלומר למחסן. והמחסן מצוי בגורן, היכן שאיכרי המושבה נאספים, מקום אשר זקני הבילוי"ם נהגו בימי חורפם להיוועד ולהתכנס מפני כל סיבה: אם לחגוג ואם להתדיין, לפוש או להתעמת בענייני השעה. והגורן אינו אלא בקעה קירחת ובטבורה מחסן. מה לו לאיקא בשעת שחר מוקדמת במחסן של ברוכי? ובכן, משקל-אדם שם. בכל המושבה אין מוצאים משקל ואיקא זקוק לשקול את היקיפיו ולאור התוצאות לשקול את הרגלי אכילתו. לפי שטודורס הרופא אומר שהמשקל אינו יפה לבריאות, ומכיוון שגופו של איקא גדל וכרסו הולכת לפניו, דרוש לו כלי של שקילה. היכן בכל המושבה יימצא משקל-אדם? במחסן של ברוכי.

המחסן של סבא אינו אלא מפעל זוטא להכנת תערובת – מאכל בהמה בימים ההם. מוצר זה מורכב ממיני זרעים מבוסס על דגנים וכיוצא בהם. שלל מרכיביו מאוחסנים בשקים ענקיים הגודשים את המחסן ממסדו ועד טפחו. לצורך הכנת התערובת מלקטים מכל מין ומין, שוקלים בהכרע ואומדים באומדנא: כך וכך סובין, כך כוסמין, שיבולת שועל וחיטה במפולת יד. כהנה וכהנה מיני ירוקים, כוסברה ושאר מינים העולים היום על שולחן בני אדם, אבל אז היו ידועים רק לאיכרים וחקלאים. מוסף עליהם שמן דגים והמולסה המפורסמת. במרכזה של עשייה מדויקת זו שכל כולה משקל ומידה, ניצב כמובן כחתן – המשקל. לכתחילה משתמש בו סבא לשקילת שקי החומרים המובאים מהסיטונאים אל המחסן ושקי התערובת היוצאים ממנו אל הקונים, בדיעבד הוא משמש כלי אומדן לבני אדם המוטרדים ממסת גופם. כיוון שתורת הדיאטות וסעיפיה טרם זרחה בעולם ובודאי שלא במושבה, משתמש סבא במשקל ככלי פסיכולוגי אין כמותו. כל הבא להישקל, מודאג. יש לך אדם שעודף שומנו עוכר את שלוותו. ויש להיפך, חזותו השדופה טורדתו. על פי הכרת פניהם יודע סבא את נפש מחלי פני משקלו. האיש השמן הצועד על כרסו ונאנח על משמניו, מבקש למצוא נחמה בירידה כלשהי. סבא 'יקזז' קילוגרמים אחדים ממשקלו. האדם דק-הגזרה וקמוט הצורה המהסס על המפתן משאלתו ברורה, סבא 'ינדב' לו קילוגרמים אחדים לתוספת משקל. סיכומו של דבר, אלו ואלו ירדו מרוצים מהמשקל של ברוכי.

אל משקל הפלאים נשואות אפוא עיניו של איקא, טופח הוא על כרסו באין רואים ומצמצם מבט מצועף אל המראה בפרוזדור ביתו, "צריך ללכת לברוכי…". אומר ועושה. שביל עפר מוביל מחווילתו אל הגורן שבקצה המושבה. כן, איקא הוא מן המתקדמים, מתגורר בווילה. אין כוונתנו לבית חלומות המתנשא לשני קומות וגגו עשוי רעפים אדמדמים. ווילה זו כל הווייתה אינה אלא בית חד קומתי קטן מידות, אך אם אתה משווה אותה לצריפוני העולים התימנים או בתיה הישנים של המושבה, תיאות להניח לה להיקרא 'ווילה'.

והמחסן נעול.

"איפה ברוכי?" מפשפש איקא בשלל רעיונות שיש בהם מן ההיגיון, ולא מוצא. "איפה יכול בחור חרוץ זה לבלות בשעת שחרית של יום חול?" מגרד האיכר באוזנו ואינו בא לכלל פשר.

וסבא באותה שעה ניצב כמובן על מקומו בבית הכנסת הגדול, מלפף את רצועות התפילין סביב הבתים ואוגדן בנרתיקן. שחרית של וותיקין הסתיימה זה עתה ומן החלון העגול שמעל ארון הקודש מסנוורת החמה בקרניים של שחרית. החלון העגול אמרנו? ובכן, רשומות שם המילים "בית יעקב לכו ונלכה" דגושות בראשי התיבות ביל"ו. את בית הכנסת הקימו ראשוני העולים מקבוצת הבילוי"ם ועל חלון המזרח חקקו את פסוקם "בית יעקב לכו ונלכה", שנים לאחר מכן הגיע סבא למקום, ראה את הפסוק הקטום והשלימו ביוזמת עצמו "באור ה'".

אין עיתותיהם של ברוכי ואיקא שוות. שהאחרון אין בין קימתו למלאכתו כי אם שטיפת פניו הזועפות, כוס קפה של שחרית ועיון בשירי גיליון 'על המשמר'. הראשון השכים זה מכבר כהרגלו. מארבע לפנות בוקר הוא עמל על מלאכת קונו. יום-יום. לימוד, תפילה, התעסקות בענייני גבאות וצדקה. רק לאחר מכן יבוא תורם של המחסן והסחורה, התערובת והשקילה. אל המחסן מגיע סבא ככלות סדריו וקביעת עיתותיו, שם מוצא הוא את איקא שעון על כפות המנעול, ראשו על כרסו.

כילה איקא לשקול עצמו, ומבטו נדד אל אוכלוסיית המחסן – שקי התערובת הנאגרים לאורך הכתלים כחיילים במסדר. הוא מעוניין לבדוק את טיב הסחורה. ואתם אל תקלו ראשיכם בבדיקת טיב של איקא. שלא כפי הרושם, איקא מלומד. אומרים שאת הכשרתו המקצועית רכש בטכניון של חיפה, או בסתם אוניברסיטה בגלויותיה של מזרח אירופה. איקא הוא אגרונום לפיכך מילה של כבוד לו בחוגי האיכרים ובוועדת החקלאים. דבריו מתקבלים ודעתו נחשבת. אם יאמר "סובין יפים לחלב" יוסיפו כל בעלי הרפתות סובין לארוחות הבקר. אם ירכוש מוצר פלוני מיד פלמוני, לפחות שני מנייני איכרים יעשו זאת בעקבותיו, היא הנותנת. נטל אפוא איקא מלא חופנו תערובת משובחת ומדיפה ניחוח. עשה פס ידו כמשפך וגלגל את התכולה אל השק, מדגדג באצבעותיו את הגרגירים הניגרים.

"ברוכי, זו סחורה! אח…".

הפך את השק על צידו, הסיר את משקפיו ודקדק ברשימת התכולה המופיעה על התווית המוצמדת. "כה יפה וכך נאה, תערובת משובחת לחלב משובח".

לא בפעם הראשונה ולא באחרונה בוחן איקא את הסחורה. מדי שבוע הוא עורך מבחן, מוודא שהמרכיבים לא שונו חלילה. לא חוסכים על חשבון בהמותיו ולא ממירים את הוויטמינים החיוניים באבקות תפלות וחיקויים מודרניים שאינם לטעמו. תמיד הוא יוצא מרוצה.

"פסח ברוכי, מה. אומרים אצלכם שפסח אוטוטו בא, מה".

"פסח" מחרה-ממלמל בעקבותיו סבא, "בוודאי פסח". פחות מחודש ימים מתפרס בינו לבין המועד ומי כמוהו יודע עד כמה המקום הזה מעורר בעיות פסחיות.

*

נהירים לו לסבא שבילי המושבה כפי שבקי הוא בטיב תושביה. מאחורי כל דלת מקופלת מסכת אנושית-משפחתית. כאן מתגוררת משפחת עולים מקרוב באו, דוברי גרמנית. פה מתגורר קשיש גלמוד ניצול המלחמה העולמית. ברחוב זה העולים התימניים, וברחוב הבא דלת אחר דלת רק איכרים חילוניים מהדרין מן המהדרין. יש לך קמצנים ונדיבים, נצרכים ונותנים. הבקיאות הנפלאה בדלתות עמך ישראל ובטיב בעליהן נובעת ממסעות גביית הצדקה למשפחות מעוטות יכולת ודלות אמצעים. את סיורי ההתרמה הוא עורך רגלית, בערבים, לבדו. בפעמים הראשונות שפקד את הבתים והציג את מבוקשו – צדקה, הביטו בו כמי שנפל מהלבנה. לא הבינו על מה הוא שח, מה רצונו. צדקה? קמחא דפסחא? מעות חיטים? כחלוף השנים הבינו, הפנימו, והגדילו את הנתינות. היו אפילו שהחלו להשכים מיוזמתם לפתחו, להפקיד נדבת ידם. בשעת ערב זו, מכתת סבא את רגליו בין הבתים. שלושה שבועות משתרעים לפניו עד חג הפסח. מי ידאג לקמחא דפסחא? אף אחד. כדרכו בכל עניין, גם כאן לא ימתין סבא לאחרים שיעשו עבורו. לדידו, אין דבר שראוי לעשותו – יש רק את מה שעשית אותו.

בערבים מביאה הרוח אל המושבה את ניחוח הפרדסים. מהמטעים עולה צרצורי הצרצרים, ומהכרמים נשמעת זימרת הרוחות. סבא מהרהר בפסח. כיוון שהוא מהרהר בפסח-חמץ-ומצה, נוטלים אותו רעיוניו אל המחסן ומשם אל השקים והתערובת. חמץ גמור, מה עושים? הזכירו לו צעדיו את איקא האגרונום ובדיקות הטיב הקפדניות שלו. שתי שאלות הטרידהו כעת: אלף. איך מייצרים תערובת כשרה לפסח כאשר חומרי היסוד של המוצר מבוססים על חמץ גמור? בית. הבה נאמר תימצא הנוסחא המנצחת, אבל איך מאכילים בה את האיכרים החילוניים. כלומר הבהמות תאכלנה ללא בעיות, הבעיה ברפתנים. לך תשכנע אותם להחליף את תזונת הבהמות למשך שבוע ויותר. אין סיכוי.

אצל סבא המושג אינו קיים. סיכוי יש, צריך לחפשו. הוא יחפש.

כשפעמיו הובילוהו בדרך חזור גמלו בליבו שתי החלטות: קודם כל הוא הולך לייצר תערובת כשרה לפסח. המוצר יתבסס על חרובים. שנית, החומרים הנדרשים יהיו יקרים פי כמה וכמה אבל הוא לא יעלה את המחיר.

*

"שמעת מה ברוכי הביא מגליציה?"

בשעת בין הערביים זו מסבים איכרי המושבה ברחבה מול בית העם. אסיפה ספונטאנית זו שחציה נפישה ומחציתה פטפוט, מנוצלת להחלפת מידע מקצועי בין האיכרים הכורמים והיוגבים. מגדלי הבהמות משיחים אודות שיטות גידול בקר המיובאות מחו"ל או מועתקות מעמיתיהם במושבות השכנות. החקלאים ואנשי האדמה מייעצים זה לזה בענייני גידול, סילוק מזיקים, השבחת יבול וכדומה.

יוסק'ה ראש המדברים. בשעה שהוא פותח, נעשים כולם כאילמים. תמיד יש עמדו חדשות מסעירות, ידיעות מעבר לים, ודברים שיש בהם משום חידוש.

"שמעתם מה הביא ברוכי מגליציה?" שואל שוב יוסק'ה ונימת קולו מרמזת על כוונותיו ההיתוליות.

"מה הביא? אולי מכונת תפירה של 'זינגר', או פריז'ידר חדש, חשמלי תוצרת יוגוסלביה?"

"לאו".

"תערובת כשרה הביא לנו, כשרה לפסח".

"אוי הדתיים". סופק שמחה הכורם כף על ירך.

"געוואלד גלות, אנחנו בגלות". מזעיף מישה אנטוביץ' את שפמו המהודר.

"נו, טוב". מסכם איציק עייף מעמל היום.

"מה טוב?" איקא ירקוני המצטרף זה עתה אל השיח, מתמלא קפידה. "מה טוב? בדקת את השלכות הכשרות הזו על תנובת הפרות. על החלב. הגבינה. הביצים… נו, ביצים לאו דווקא. בכל אופן מהיכן אתה לוקח את האופטימיות, נו טוב? חברים, בפסח הקרוב המשק ישבות…"

"נו טוב, איקא, נו טוב. ברוכי בחור טוב, ואתה מה יש לך?"

בקולו של מוטק'ה-דער-בנדיט אי אפשר לשגות. הגרון העמוק ביותר במושבה. כל מיני אגדות קשורות בשמו, כללו של דבר אי אתה מעוניין להיתקל בו בשעת ליל בסמטה צרה, בעצם גם לא בשעות היום.

"איקא, מה הבעיות?" עושה כעת מוטק'ה את צעדיו אל מרכז העיגול. הנאספים על הספסל נעים בחוסר נוחות. איש אינו מעוניין להיחשב בשגגה בר-פלוגתה של הבנדיט.

כיוון שמוטק'ה מיודענו חדר לסיפורנו, אין מנוס מלהפטיר אחר דמותו כמה מילות רקע: באורח פלא ובאופן בלתי מובן בעליל, מכל אוכלוסיית המושבה לא מצא לו מוטק'ה-דער-בנדיט נפש קרובה ודמות נערצה כמו סבא. הוא עצמו, כלומר מוטק'ה, הפיק לעצמו שם של איש בלתי מאימן בלשון נקייה, או נאמר, שילוב של עסקן-בחשן-תחמן בלשון רמיזה. כל מיני שטיקים וטריקים היו לו, בתכל'ס לא היית עושה עימו עסקאות ולא חותם על שטרותיו ערבות. סבא בפקחותו הנדירה נגע במיתריו היהודיים החבויים, ומוטק'ה ידע להעריך זאת. לא שתעלוליו פסחו על סבא, ההיפך הוא הנכון. הוא כייס מפה ומשם וסבא ידע על כך היטב. ידע ושתק. כעת התגייס לו מוטק'ה במלא חושיו העסקניים למערכה.

"מה הבעיות שלכם בתערובת של ברוכי?"

"התזונה ברפתות, מה אתה יודע…" איקא התעשת ראשון והתחרט מהר.

"מה אני יודע? אני יודע שברוכי ישר כמו פלס. אני יודע שכולנו קונים רק אצלו, גם בפסח. עם הכשר או בלי. עם תזונה או בלי. אני יודע שאני מכבד את האיש הזה".

למען האמת כאן העלה מוטק'ה טיעון ממין העניין. על המילים האחרונות לא נמצאו בין איכרי המושבה חולקים. מכבדים את ברוכי, נקודה.

*

בולמוס מוזר תקף את איכרי המושבה. בשבוע האחרון בלבד רכשו לפחות תריסר מהם תערובת שתספיק לחודש. בדרך כלל הם אוהבים לקנות בצמצום, שיהיה טרי-טרי. מה אירע להם? יוסק'ה למשל, נכנס היום בצהרים למחסן, קנה שלושה שקים מהחמץ ושק נוסף מהתערובת הכשרה. גם איציק רכש מידה כפולה. תחקיר קצר גילה לסבא שהאיכרים הקפידו לרכוש משני הסוגים – מהרגיל ומהכשר. אך בעוד שמלאי התערובת הרגילה אוזל במהירות, הכשרה מתנהלת בעצלתיים. רובם רכשו ממנה שק אחד או שניים. מהר מאוד השלימו חושיו הגליציאנים המובהקים את חלקי הפזל: האיכרים חוששים מהחידוש הפסחי ומעדיפים את התערובת החמצית. מפני כבודו וחיבתו הם רוכשים שק כשר 'יוצא-זיין', אך לבהמתם ולחיה אשר בשדה הם מעדיפים לקחת כבר מעכשיו כמות כפולה מהחמץ, מה שבטוח-בטוח.

עסק ביש.

לא איש כסבא יאמר נואש. אם אין מה לעשות, חושבים. וכשמתאמצים מופיע גם צינור של סייעתא דשמיא. וכך, בין לילה אומצה מדיניות חדשה שנכנסה לתוקפה כבר למחרת.

במבט רגיל – גם של איכר חרד לגורל בהמותיו – בלתי ניתן היה לחשוד בתמורה כלשהי. מאומה לא שונה במסדר השקים שבמחסן. מימין נערמו שקי התערובת החמציים. כנגדם משמאל, סודרו הפסחיים. איכרי המושבה המשיכו לרכוש כל אחד לפי טעמו. כמות יתרה מהחמץ, שק או שניים מהכשר. מאומה לא השתנה חוץ מהתכולה…

בלילה החליף סבא את תכולת השקים הרגילים. את התערובת החמצית שדרג לתערובת משובחת יותר, עשויה חומרים יקרים פי כמה וכמה, אך נקייה מבדל חמץ. רק התווית נותרה חמוצה. בפנים היו מצבורי החמץ והפסח זהים – כולם פסחיים למהדרין.

*

איקא לא קונה לוקשן, בוודאי לא סיפורי פסח של דתיים. איש מדעים שכמותו מעביר כל דבר ועניין בשבט המחקר המזוקק. אם התערובת הכשרה מעוררת את חששו הוא יוודא זאת על פי מבדק מדוקדק. המעבדה המשרתת אותו היא עדר בהמותיו. יודעת פרה טובת קיבתה ואיקא מחליט לבדוק את המוצר הכשר על פרותיו ועגליו. הוא יבחן את ההשלכות, יאמוד את נזקי הדיאטה הפסחית, ויאמת את חששותיו.

אומר ועושה.

ויכלכל איקא את בהמותיו משק התערובת הכשר. ותלכנה פרותיו הלוך והשמן, ותפקנה חלב מלֹא הדלי. חלב שמן וטוב, כמותו לא ראתה המושבה מיום היווסדה. אז ייקח איקא ירקוני דלי של חלב בידו וילך אצל ברוכי וכה יאמר: "ברוכי-ברוכי, אין תערובת משובחת כמו התערובת הכשרה למהדרין".

לשנה אחרת דרשו כל איכרי המושבה מסבא פה אחד: "תנה לנו משק התערובת הכשרה, היא ואין בלתה".

 

 

 

ליל הסדר – שלב אחר שלב, על פי קבלה וחסידות

ליל הסדר מיוחד בלילות. ייחודיותו בהיותו מארח על שולחנו התגלות נדירה של אורות עליונים. זהו לילה שאין שני לו במספר המדרגות הרוחניות שנקבצו ובאו במחיצתו. בכל שבת ומועד ההתגלות הרוחנית שופעת בהדרגה, מתחילה בלילה ומתעצמת ככל שנוקפות השעות. ההתגלות של פסח מופיעה בבת אחת. כבר בלילה. הזריזות הזו המשך ישיר לגאולת מצרים. גם משם יצאנו בבהילות בעוד לילה, כאשר החיפזון ממלא תפקיד חיוני בסיכויינו לצאת משם, וכפי שמלמד האריז"ל שאילולא אותה היחפזות רוחנית שהרעיפה עלינו הארות אלוקיות הרבה מעבר למדרגותינו וחילצה אותנו משם בשלום, לעולם לא היינו יוצאים משם.

מדי שנה בליל הסדר מופיעים שוב ופוקדים את בתי ישראל גילויים עליונים, את הופעת אורות הפסח מסמלים סימני הסדר. במסגרת מצומצמת זו ננסה לצייר כמאן דמחווי במחוג, קווים כלשהם להתרחשות אלוקית זו.

קדש

הקידוש ניצב על מפתנם של הימים הטובים, השבתות והמועדים. זו מעין נקודת התחלה. כדי לבוא בסוד המשמעות עלינו להקדים ולהבהיר: מה שעושה את החג ואת תוכנו אלו המוחין שיופיעו בו. חגים מועדים ושבתות הם חלון של אלוקות שנחצב בשגרת החולין. מה שמקדש אותם הוא התוכן הפנימי היצוק בהם, ההתגלות האלוקית וההשגה שמתחדשת אז. התגלות זו מוגדרת ברמות שונות של מוחין.

'קודש' הוא כינוי לספירת חכמה. קדושה משמעה 'נבדלות'. הדבר הקדוש נבדל במהותו מכל השאר. הקידוש מבחינה זו, מבטא רעיון פלאי: מה הופך יום מסוים בשבוע לחג ומועד? מה גורם ליום זה לפשוט אדרת חולין, להתייחד מחבריו אמש ומחר, ולהתהדר בתואר חג מועד ושבת? התשובה קבועה בנוסח הקידוש "אשר בחר בנו". מה שהופך אותנו למיוחדים ונבדלים משאר גויי הארצות – העובדה שבחרו בנו – הוא שהופך את היום והזמן המסוים לנבחר, חגיגי, ומסוגל. הבחירה מייחדת ומרוממת. איש הנושא את רעייתו עושה מעשה 'קידושין'. אדם המייעד חפץ מחפציו לשימוש מיוחד, 'מקדיש' אותו. לקדש היינו לייחד, כלומר לבודד ולנתק מהסובב ובכך לרומם ולנשא. הקידוש שער לקדושת היום, שכן מה שמבדיל את היום המסוים הזה והופך אותו לחג ומועד זו ההתגלות המיוחדת שמאירה בו. בשעת הקידוש מתגלים אם כן מוחין גדולים, הכרה חדשה בנוכחות השם. התגלויות אלו עושות את היום הזה נבדל ומקודש מכל ימים.

ורחץ

המילה רחיצה מורכבת מהמילים רחץ – י"ה. האותיות יוד ו- הי רומזות לשני המוחות העיקריים, חכמה ובינה. משכנם של המוחין במוח, כאשר המוח מכיל התגלות חדשה, גדלות המוחין, הוא נעשה בן חורין. היום מטרתנו לגאול לא רק את המוח, גם את הגוף. לפיכך לאחר הקידוש והמוחין ששפעו עלינו, אנו מורידים את ההארות הללו אל הגוף פנימה, לרחוץ את פנימיותנו ולהכשיר את גופינו להכיל את אורות החירות. כדי להוריד את הארות המוח אל הגוף יש לעשות 'הכאה' כדלהלן:

המוחין מצוינים באותיות י' ה' כשהם מלאים (יוד, הי) . 'הכאה' בלשון קבלה היא הכפלה. אנחנו מכפילים את מספר הגימטרייה של יו"ד (20) בגימטרייה של ה"י (15) התוצאה היא ש' (300). גימטרייה של רח"ץ (298). שתי ספרות חסרות למניין ש', אלו הם שני השורשים של אותיות י' ה' שנותרו למעלה בעולם הבינה, כאשר המספר רח"ץ שהוא תוצאת ההכאה שלהם יורדת למטה ומטהרת את הגוף.

 

כרפס

הכרפס מבטא קטנות. מכיוון שליל הסדר מוקדש להתגלות אלוקית מלאה ושלימה, עלינו לדעת שהשגה שלימה מורכבת מקטנות וגדלות גם יחד. לא רק בגדלות יש מה ללמוד, גם לקטנות יש מה ללמדנו. הכרפס נלקח מן הירק, ירקות נחשבות מאכל נחות לעומת מזונות דוגמת בשר יין או לחם. הצבע הירוק מתאר בוסריות וחוסר בשלות. אסתר המלכה "ירקרוקת היתה" – גוון המתאר קטנות. "אלא שחוט של חסד משוך עליה"- קטנות בוסרית זו מומתקת באמצעות 'חוט של חסד' המשוך על פניה. על זה האופן אנו מטבילים את הכרפס, להמתיקו ולהכשירו לאכילה. הקטנות ממלאת תפקיד בחיינו אך עלינו להמתיקה.

יחץ

המצות כמו היין מכילות תוכן רוחני רם ונישא, אלו מוחין עליונים. שׂכל. שלוש המצות רומזות לשלושה מוחין חכמה בינה ודעת. לאורך הסדר אנו ניצור בהן שלוש צורות שיציגו בחינות שונות של גילויי אלוקות. חולקים את המצה האמצעית לשני חלקים, גדול וקטן. החלק הקטן דוגמת האות ד' ואילו הגדול כצורת האות ו'. אותיות אלו הם זכר ונקבה, שכן האות ד' היא דלה וענייה, מקבלת. האות ו' מיוחסת לזכר המשפיע.

שבירת המצה לשניים משלימה לנו למעשה את מניין המצות משלוש לארבע, כמספר הכוסות. חציית המצה לשני חלקים מבטא את המעבר החד מהסתרה להתגלות. המילה 'מצה' מלשון 'מצותא' – תרגום ארמי למילה מריבה. המחלוקות והמריבות נובעות בדרך כלל מצד שמאל, צד הלויים. אולם למחלוקת זו אין תכלית בזכות עצמה. לא נבראה המחלוקת אלא כדי לעודד את הדעת להתעורר ולהתגלות כדי ליישב את מה שנדמה כסתירה וקושיה.

שבירת המצה מזמינה את שאלת "מה נשתנה" הפותחת את סדר קריאת ההגדה. שאלות הן מבוא נפלא לגילוי דעת והבנה חדשה. מי שואל שאלות? מי ששרוי בקטנות. שאלות נובעות מקטנות המוחין, לא מגדלות. ילדים מרבים בשאלות מפני שמוחם קטן, מבוגרים מתחבטים פחות. המוח בגדלותו צופה על הכל מלמעלה ואינו נזקק לפרטים הקטנים, ממילא אינו טרוד בשאלות וקושיות. קטני המוחין נתקלים כל העת בקושיות והתלבטויות, ומאידך דווקא תכונה זו מזמינה את הדעת להשיב על התמיהות בהתגלות חדשה. בליל הסדר אנו מאפשרים לקטנות לעורר את הגדלות, כאשר שאלות מה נשתנה פותחות את קריאת ההגדה. השאלה פועלת באופן זהה לשבירת המצה – משברת את המובן מאליו וחושפת תחתיו דעת ופשר עמוק יותר.

כעת בידינו חלק אחד קטן שיצורף להלן למצה העליונה ב'מוציא-מצא', ואילו החלק הגדול מצפינים לאפיקומן. בכך אנו מורים שלעת עתה, בגלותנו, אנו מסתפקים במעט ההבנה שחודרת אלינו בעניותנו. את התשוקה להבין הכל ולהכיל הכל אנו דוחים לעתיד לבוא הצפון לעת עתה, אז תימלא הארץ דעה.

מגיד

מצוות סיפור יציאת מצרים ממלאת מקום מהותי בפסח, ושמו יעיד עליו פה-סח (ס' ושׂ מתחלפות). עיקרה של המצווה לשוחח ולספר בסיפור יציאת מצרים בפה דווקא. בשם צדיקים מובא שאופן קריאת ההגדה יהיה בהתלהבות ובקול גדול, וסוד גדול טמון כאן:

כידוע הדיבור מורכב משני חלקים היוצרים אותו יחדיו – קול ודיבור. הצליל בוקע מהגרון, בחלל הפה הוא נחתך באמצעות חמשת מוצאות הפה והופך לדיבור. הקול מופשט וגולמי, הדיבור מתבטא היטב וזה תפקידו. ניתן לראות בחוש שהדיבור אינו נתון שרירותי, אדם עשוי לטעון "אין לי מילים". אין כוונתו שנעשה אילם, יש לו מילים אבל אין לו את היכולת להפיק אותם. ניתן לחוש בדיבור אם  'חי' הוא או 'מת'. מילים מתות הן אינן אלא צירופי אותיות שהשתלבו מבלי דעת ולב לכדי משפטים סרי טעם. הדיבור הוא כוח מופלא הנתון בפה האדם, אך לא תמיד קיים. על מצב שכזה נאמר "נאלמתי דומיה החשתי מטוב". אין הכוונה לאובדן כושר הדיבור, אלא לאיבוד תוכן המילים. בדיבור יש חמימות, נכון להגדיר את הדיבור האמתי כ'דיבור חם' על דרך "חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני". למעשה הדיבור אינו מסוגל להתהוות ללא אותה חמימות. בשעה שאדם נלהב יוצאים מפיו דיבורים חמים, סוחפים, נוגעים ללב. לשם כך צריכים הקול והדיבור להתאחד. במובן הרוחני הקול מסמל את הידע, החכמה, ההכרה. הדיבור מבטא את התרגום למעשה. את החיבור הזה השתדל פרעה הרשע להכרית. שמו מעיד עליו פרע"ה אותיות הער"ף. פרעה אוחז את נשמות ישראל בנקודה בה אמור הקול, כלומר השפע הרוחני, להפוך לדיבור בעל משמעות, ומנסה למנוע מהם להתחבר. ככל שהחיבור שלם ואמיתי, הדיבור שייווצר שם יהיה חם וחי יותר. הקול הוא השפע הרוחני הבא מלמעלה, הדיבור הוא מה שאנחנו נעשה בו.

באופני ירידת השפע הרוחני מוכרות שתי דרכים, פנימי ומקיף. האור הפנימי הוא שפע רוחני היורד וחודר אל חדרי הלב, כהבנה והכרה פנימית. האור המקיף זורח ומאיר מחוץ לכותלי הגוף, בגלוי. בפסח האורות הפנימיים מתרבים כל כך, שהם בוקעים ויוצרים את חלל הפה. הדיבור פורץ אז כלבה לוהטת המבקשת את דרכה החוצה. דיבור אם כן הוא בקיעה של אור פנימי המבקש להתבטא כאור מקיף. על זאת אמר מסדר ההגדה "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים… מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". אין די בחכמה ותבונה פנימית, לפי שהגאולה תלויה ביציאה לחירות, ובכך שנשכיל לתרגם את הקול וליצור ממנו דיבור.

רחצה

בתהליך המליחה להכשרת בשר ישנן שתי הדחות במים, האחת לפני המליחה והשנייה לאחריה. צדיקים מלמדים שזהו הסדר הנכון להכשרת הנפש. נדרשות תמיד שתי רחיצות, האחת קודם הכניסה לקדושה, כהכנה. השנייה לאחר מכן כאשר הקדושה כבר שופעת ושורה בנפש, יש להדיחה שנית לתוספת קדושה.

מוציא מצה

אפשר לסכם את מהות הלילה הגדול הזה בחלוקת ענייניו בין ארבע הכוסות לשלוש המצות. שכן התוכן הרוחני העיקרי יצוק בשני הערוצים הללו – כוסות יין ומצות.

המצה היא ללא ספק המאכל הרוחני והפלאי ביותר. "עוגות שהוציאו בני ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן", והמן הוא לחם מן השמים. מאכל שמימי זה אינו אלא עיסה של דעת ומוחין עליונים. אופן הכנתה מאפשר למצה לשמר בקרבה מטען רוחני שאין דוגמתו. בדרך כלל כל מה שבא במגע עם העולם הזה מתגשם. מצה היא השפעה רוחנית שמצויה כאן בעולם, אך לא הספיקה להתגשם ולאבד את תוכנה הרוחני. זהו מאכל נקי, נטול טעמים ותוספות, אוויר העולם לא העלה בו נפיחה. המצה היא אלוקות ותו לא. דעת אמתית ללא פרשנות מיותרת. באופייה מגדירה המצה היטב את האופן הנכון בגישה לחכמה ושכל: "אין בין חמץ למצה אלא משהו", ההבחנה מתייחסת גם לקו הדק המפריד בין עיסת מצה כשרה לעיסת חמץ, וגם לפער הזעיר שבין המילים חמץ ומצה. רגעים ספורים נדרשים כדי שעיסת בצק תהפוך לחמץ. השתהות מעוטה יתר על המידה באוויר העולם, והשפע הרוחני מאבד את תוכנו ומתגשם. אות אחת מפרידה בין המילה חמץ למצה – האות ה'. חמץ נכתב באות ח' ומצה באות ה'. בין שתי האותיות הללו מבדיל קו גרפי דק, נקודה בעלמא. בחוט השערה הזה תלויה מהות שלימה. האות ה' מורכבת משתי אותיות, ד' ובתוכה י' קטנה. אותיות אלו מבטאות שילוב מיוחד במינו המאפיין את החכם האמיתי. ד' מלשון דלה וענייה. כדי לקנות חכמה על אוהב החכמה האמתי להחזיק עצמו ריק מתוכן. הריקות מאפשרת להכיל את תוכן החכמה. האות י' מבטאת את החכמה הניתנת לחכמים המחזיקים עצמם דלים ועניים. כאן מפריד חוט שערה בין חכמה לכסילות. החכם האמתי גם לאחר שקנה חכמה והאות י' שרויה בתוכו, אינו מאבד את הכרת דלותו, עדיין תוארה של האות ד' עליו. כך נראית האות ה' המשלבת דלות ומלאות יחדיו, ומצטיירת מאותיות ד' וי'. היפוכו של החכם הוא הכסיל אשר אך טעם מעט חכמה תיכף מחזיק עצמו חכם אין כמוהו, רגלה של הה' נסתמת בקרבו והופכת לח'. חכמתו סותמת את כלי הקיבול בתחושת שובע מדומה.

לאור הביאור הזה תתיישב לנו תמיהה. אמרנו שהמצה היא מאכל החכמה, לחם מן השמים. מאידך היא קרויה לחם עוני מלשון עניות ודלות? כעת יתיישב: לפי שהמצה היא דעת גבוהה כל כך, אין דרך להכילה אלא בתנאי שנרגיש עצמו דלים ועניים ופנויים לקבל חכמה עליונה.

מרור

את המרור אנו אוכלים זכר ל"וימררו את חייהם". בעיצומו של הסדר שכולו אומר חירות ופדות מקדישים מקום לביטויה של המרירות, כי אכן גם לגלות ולמרירות חלק ביצירת הגאולה. המרור זכר למרירות, והמרירות היא בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. בזוהר הקדוש מובא שהחומר והלבנים הם "חומרתא דשמעתתא וליבונא דהלכתא" כלומר ליבון ובירור ההלכה. ובאמת המרירות מורגשת בעיקר היכן שיש ספקות וחוסר בהירות. הדרך היחידה להמתיק את מרירות הספק היא יגיעה. הלכה מבררים באמצעות לינה בעומקה – שינון ודקדוק עד להשגת בהירות. סגולה נפלאה לבטל כל מרירות היא פעולת הלעיסה. כדי לצאת ידי אכילת מרור יש ללעוס אותו בשיניים וכפי שנפסק בגמרא "בלע מרור לא יצא". אי אפשר לפטור את המרירות בבליעה, רק באמצעות לעיסה חוזרת ונשנית תתבטל המרירות.

מרור בגימטרייה מו"ת. באמצעות הלעיסה חותכים את האות ת' של מו"ת ומחלקים אותה לשניים. כעת יש בידינו שתי אותיות ר' (ת' בגימטרייה ארבע מאות, מחציתה עולה למספר מאתיים, כמניין ר'), התוצאה היא מרו"ר. הלעיסה ממצה את הטעם וכשמדובר במאכל מר הרי שהלעיסה מעצימה את המרירות אך גם מוציאה ומבטלת אותה. בהקשר לכך הנה עובדה מעניינת: הרפואה כרוכה תמיד במרירות. לתרופות טעם מר ותהליכי החלמה כרוכים בדרך כלל בהתעצמות תחושת החולי. זו הסיבה שחולים מיוסרים יעדיפו לפעמים להזניח את מצבם ולא לטפל בתחלואיהם. נוח להתעלם מהכאב, לבלוע את המרור, אך לא לטפל בו. בלעיסת המרור אנו נוטלים את תחלואי הגלות ולועסים עד תום. לרפואה.

כורך

כפי שראינו שלוש המצות מכוונות כנגד שלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. השתיים הראשונות הרומזות לכהן ולוי הם עיקריות. השלישית הרומזת לישראל, כנגד מוח הדעת השלישי. דעת היא מוח מכריע. כאשר ישנם שני צדדים, זה פונה לימין וזה לשמאל, מתגלע וויכוח. לפנינו שני ברי פלוגתא והדרך היחידה להשרות שלום היא הכרעה, בבחינת "יבוא הכתוב השלישי ויכריע". הדעת בהשוואה לחכמה ובינה, אינה מוח בפני עצמו, תפקידה להכריע. בליל זה שכולו חירות, רצוננו להכיל ולקבל את ההכרה השלימה ביותר במציאות השם. לפיכך אנו מעלים על שולחננו את כל אופני ההבנה ההכרה וההשגה – מוחין של קטנות וגדלות. חכמה בינה ודעת. אבא ואימא. לאחר שטעמנו מהמצה הראשונה הרומזת לחכמה ומהשנייה הרומזת לבינה, הגיעה השעה להכריע ביניהם ולטעום מהדעת. מי שתיקן זאת הוא הלל הזקן שהיה כורך פסח מצה ומרור יחדיו. על פי פשוטו, אנו מקיימים 'כורך' כדי לצאת גם ידי שיטתו. על פי פנימיות תקנת הלל משלימה את כניסתו של המוח השלישי והמשלים – הדעת.

הכריכה מבטאת את אופיו של מוח הדעת המורכב מחסדים וגבורות, ימין ושמאל, חיוב ושלילה. אנו כורכים יחד מצה ומרור, חסד ודין. זו הצורה המשלימה, משום שבכל נושא ועניין יש ימין ושמאל. למעשה זו הצורה היחידה להתבונן וללמוד כל נושא. תמיד יש אפשרות להבין את הדברים כך ואחרת. בין שתי האפשרויות הללו מתגלעות מחלוקות. חכם זה לומד כך חברו חולק עליו וגורס אחרת. אם המחלוקת לשם שמים לא רק שאינה מזיקה, היא אף מעוררת את החכמה להתפשט ולהסתעף. אך לשם כך מוכחים בסופו של דבר לבוא לכלל הכרעה. כלומר, ששני הצדדים יצרו יחדיו תמונה מלאה של אלוקות. ההכרעה שייכת לצד החסד בסוד "מטה כלפי חסד". לפיכך הלל הזקן, איש החסד והענוותנות, מכריע ופוסק לכרוך יחדיו פסח מצה ומרור. להביא את המחלוקת לתכלית אחת.

שולחן עורך

על פי פשוטו האכילה בהסיבה באה לבטא במודגש את חירותנו, הסועד בן חורין הוא. הכוונה הפנימית מתנבאת באותו סגנון. תוכנה הפנימי של האכילה קודש ורזיה גנוזים בכוונות האכילה להאריז"ל. במסגרת זו לא נוכל להרחיב אודות כוונות האכילה, רק זאת נציין בקווים כלליים: האכילה כשהיא נעשית בקדושה, קוראת דרור לניצוצות הקדושה השבויים במעמקי הבריאה. הלא נודע שבכל מדרגה של דומם צומח חי ומדבר גנוזים ניצוצות קדושים. סיבת הזדקקותנו לעולם ומזונותיו היא מפני שבכך אנו מציבים סולם ארצה, רגליו באכילה ושתייה וראשו מגיע השמיימה. באמצעות סולם זה יכולים הנבראים להיכלל זה בזה ולהתקרב לשלמות. כאשר מין ממיני הנבראים ניזון מהנחות ממנו הוא מאפשר לו להזדקף ולהפוך מדומם לצומח, ומשם לחי כאשר התכלית היא התכללות במדרגת מדבר – הוא האדם היחיד מכל הנבראים המסוגל להשיב את הבריאה למקומה הנכון. עלייה זו היא חירות וגאולה. כשם שבני ישראל עולים ממצרים ושבים לכור מחצבתם וחירותם, כך באמצעות אכילה בקדושה המזון מוצא את חירותו הרוחנית בזכות הניזון.

צפון

כזכור, ב'יחץ' חילקנו את המצה האמצעית לשניים, את החצי הגדול הפקדנו למשמרת. כעת בא זמנה בסימן 'צפון', זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע. הכינוי 'אפיקומן' נושא משמעויות רבות, נסתפק באחת מהן: המילה מורכבת משני חלקים, אפיקו-מן. מן הוא נתינת טעם ומשמעות, כמו שנאמר במן שבמדבר "כי לא ידעו מה הוא", כלומר 'מן' הוא טעם ופשר. כעת אנו אומרים "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", האמירה הזו מכוונת כתשובה לשאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם". לכאורה איזו תשובה הוצעה כאן?

הבן החכם חותר בשאלתו אל הטעמים הנסתרים תחת פשטות הדברים, כתשובה לקושיות הבנים פתחנו בהגדה וקיימנו "שיחו בכל נפלאותיו". אולם גם למה שמותר לשוח יש גבול, שכן "במופלא ממך אל תדרוש". הטעמים הפנימיים הוצפנו בסוד "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". זהו הטוב הצפון לצדיקים, ואנו הורשינו לדבר רק את המעט המותר. לפיכך תשובתנו לבן החכם היא "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", עד כאן הותר הדיבור, אולם אחר הפה שח – מעבר לגבול זה נאסר עלינו להפטיר, להפיק, ולגלות טעמים נוספים. הטוב הגנוז צפון לעתיד ואין לנו רשות לשוח בו יותר.

ברך, הלל

מתוך ארבעת הכוסות של ליל הסדר, את השתיים האחרונות אנו מסדרים ברציפות האחת לאחר חברתה. כוס שלישית בברכת המזון ורביעית בהלל. הכוסות הללו מיוחדות בכך שאסור להפסיק ביניהן בכוס אחרת – הקפדה שלא מצינו בשאר הכוסות. הטעם על פי פנימיות משום שארבעת הכוסות כנגד ארבע מוחין: כוס ראשונה ושנייה כנגד חכמה ובינה. שלישית ורביעית מייצגות את הדעת המורכבת משני הצדדים, חסדים וגבורות. לפיכך אין להפסיק ביניהם מפני שהם משלימים עניין אחד.

הכוסות מכוונות כנגד ארבעה בנים: הבן החכם כנגד כוס הקידוש. הרשע כנגד כוס שנייה. השלשית והרביעית כנגד הבן התם ושאינו יודע לשאול. על הכוס השלישית אנו מסדרים את ברכת המזון. היא מייצגת את צד החסדים שבדעת ומיוחסת לבן התם. התמימות כלי מחזיק ברכה היא, כדכתיב "על כוס יין מלא כברכת השם". תמימות זו שלימות, מלאות. כוס ברכת המזון ראויה לבן התם. הכוס הרביעית כנגד שאינו יודע לשאול. על כוס זו המייצגת את צד הגבורות שבדעת, אנו אומרים "שפוך חמתך". מכיוון שהבן הזה אינו יודע לשאול, הוא מצפין משאלות ליבו בהלל והודיה. מתוך השבחים שהוא מזמר לפני המלך מציג הוא את שאלתו ובקשתו.

נרצה

סדר מעיד על תנועה. כאשר הדברים מסודרים הם שואפים בהכרח ליעד ותכלית. שולחן הסדר שופע גילויים אלוקיים אין דוגמתם כאשר נקודת השיא זו 'הארת הרצון'. זהו הרגע בו מאירה בעומק הנפש ההכרה הבהירה שהשם יתברך רוצה בי, "כי בי חשק" – בי ממש. הרצון מבטא את הקומה הגבוהה ביותר בנפש ואת השלמות האנושית. רצון השם כולל את הבריאה המושלמת ביותר. את הגאולה והפדות. לפיכך 'נרצה' בגימטרייה 'משה'. שכן הוא הנבחר שבנבראים זכה להעפיל אל הרצון העליון, לעוררו שוב ושוב ולזכות להיות רצוי למעלה ולמטה בשלמות.

(ע"פ שער הכוונות דרושי פסח, פרע"ח פסח, מחברת הקודש, ליקו"ה הלכות פסח).

הקשר הסמוי בין מצוות מילה לקרבן פסח

מצוות קרבן פסח קשורה עם מצוות המילה ויחדיו הן מהוות נקודת ציון מהותית בגאולת מצרים. גם בסדר השתלשלות הדברים, מצוות הפסח – לקיחתו ושחיטתו, שריפתו, צביעת המשקוף בדמו, ואכילתו בחיפזון – נעשים על מפתן היציאה ממצרים. יש למצוות קרבן פסח חלק עיקרי בגאולה, בגאולת הגוף והנפש יחדיו.

למצרים הורדו בני ישראל על מנת לתקן קלקול עתיק, פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע. אכילה זו הולידה את אפשרות המוות, והשעבוד לפרעה במצרים נועד לתקן זאת. כלומר למצרים ירדנו כדי להירפא מתחלואי המוות, משום שהאכילה מעץ הדעת הביאה על האדם מיתה. מאי משמע מיתה? המוות הוא פירוד בבחינת "רק המוות יפריד". כאשר אכל אדם מעץ הדעת נענשו הגוף והנשמה בעונש הפירוד, על הגוף נקנסה מיתה ועל הנשמה עונש מייסר יותר – מוות רוחני, ניתוק ופירוד מחי החיים חלילה. חטא עץ הדעת הביא לעולם את יצר הרע ואת המושג 'מסך מבדיל', דהיינו האפשרות להיות חלילה מנותק מהשם. ניתוק ופירוד זה הוא מהות הגלות, גלות מצרים ושאר ארצות. נמצא שהגלות כוללת שני עניינים: קלקול הגוף והצורך לתקנו ובמקביל תיקון הנפש.

הדם הוא הנפש

לצורך תיקונן של הגוף והנפש וכדי שתתאפשר יציאה ממצרים נצטווינו בשתי מצוות הקשורות לדם – דם פסח דם מילה. הדם מסמל את החיים והמוות. מצד אחד הוא נושא החיים, "הדם הוא הנפש". אי אפשר לחיות בלעדיו. מאידך הדם הנשפך מסמל את אובדן החיים. שם למעשה מצויה הנפש הגולה – במקום של איבוד דם, אובדן החיות, מוות. כדי להחיותה נדרשת לנפש מנת דם, חיות. היא תינתן באמצעות שתי מצוות הדמים, פסח ומילה. לדם משמעויות רבות. ראשית הוא שארית המילה 'אדם' לאחר שמורידים ממנה את האות אלף. כאשר חטא אדם בעץ הדעת נסתלקה האות א' המורה על נוכחות אלופו של עולם משמו ונותר רק הדם. ד"ם הוא גם מספר קטן של שארית המילה 'אמת', לאחר סילוק האות א' נותר מהמילה 'אמת' – מת. במספר קטן, כלומר כשאר מחשבים את האות מ'  באחדים ולא בעשרות היא נעשית ד', כשנחשיב את האות ת' בעשרות במקום במאות היא תהיה מ', וביחד מ"ת. בגלות, הדם מבשר מוות אך דווקא ממנו מתבשרים גם על גאולה. פרעה הצופה בו מבין משמעות של מוות "ראו כי רעה נגד פניכם", אך הקב"ה משיב כנגדו "בדמיך חיי, בדמיך חיי". את ההיפוך הזה ממות לחיים מחוללות שתי המצוות פסח ומילה. לשתיהן עניין משותף – הסרת הרע. המילה מסירה את קליפת הערלה מהגוף, קרבן פסח עושה זאת לגבי הנפש.

כפי שהערלה מחפה על שלמות הגוף היהודי, כך על הנפש מכסה ומסתירה קליפת מצרים. בטרם צאתם ממצרים נצטוו ישראל לקחת לעצמם שה – אליל מצרים. לקיחת השה וקשירתו לכרעי המיטה נועדו על פי פשוטו להכניע את המצרים הרואים את אלוהיהם עקוד למרגלות מיטותיהם של ישראל כשהוא כנוע ומובס. באופן זה הכניעו בני ישראל בליבם פנימה את שארית אמונותיהם באלילי מצרים, תרבותה ותכניה. השה הזה מכוון כנגד המזל הראשון, טלה. בצאתם ממצרים יצאו בני ישראל גם מתחת ידם של שנים עשר הכוכבים והמזלות. "אין מזל לישראל". זו למעשה משמעותה הפנימית של הגאולה – היחלצות מהמצב המפורד והמפוזר. בגלות בני ישראל פזורים בגולה, הגאולה תקבץ את הנדחים. מה יוצר את הפירוד? המסכים המבדילים. המחיצות. אפשרות הפירוד נוצרה בעולם באכילת עץ הדעת. כעת באמצעות הדם, דם פסח ודם מילה, יתבטל הפירוד ויתאחדו הפזורים.

הדם מתווך בין גוף לנשמה. מתוקף מהותו הוא מחבר ההפכים ומאפשר את קיום החיים. לפיכך המוות קרוי בשם 'שפיכות דמים', כאשר הדם נשפך אין הוא ממלא את תפקידו כמאחד. במצוות המילה והפסח דווקא שפיכת הדם, הטפתו והזאתו, יוצרים את האחדות וההתמזגות. הפסח הוא קרבן והקרבן כשמו כן הוא, מקרב ומאחד. מובא בספרים שעניינם של הקרבנות היא לאפשר התקרבות העולמות, התחתונים בעליונים וכדומה.

משכו וקחו

דם פסח ומילה מעורבים יחד, מפני שזה עורר את זה וכדברי המדרש (רבה, שמות) : שבשעה שציווה הקב"ה על הפסח עדיין רבים מישראל היססו ונמנעו מקיום מצוות מילה עד יום ראשון של פסח. אמר הקב"ה למשה עשה את הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבעה רוחות העולם הנושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר "עורי צפון ובואי תימן" והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נכנסו כל ישראל אצל משה לפי שהיו עייפים מהריח, וביקשו "האכילנו מזבחך". אמר להם: "אם אתם נימולים אתם אוכלים, ואם לאו אין אתם אוכלים. מיד נתנו עצמם למול והיה דם הפסח מתערב בדם המילה". נמצא ששתי המצוות הללו יחד הכניסו את ישראל תחת כנפי השכינה.

כעת נבין את עומק הציווי "משכו וקחו". בני ישראל מצווים להביא את השה לקרבן פסח בלשון "משכו וקחו" ודרשת חז"ל מפורסמת "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו צאן של מצווה". כלומר יש כאן התנתקות. הלשון "משכו" מתקשר מיד עם המילה "משכני", "משכני אחריך נרוצה". גם כאן יש כפילות המורה על שתי בחינות 'משכני' ו'נרוצה'. המשיכה מתייחסת לניתוק בבחינת סור מרע, והריצה לעשה טוב. 'משכו' על מנת להתנתק מאלילי מצרים 'וקחו' כדי לחבור לאמונה. ההתחברות אל הטוב רמוזה במילה צא"ן שמשמעותה ייחוד, שכן צאן הוא חיבור האותיות צ"א שהם גימטרייה של שילוב השמות הוי"ה ואדנות, האות נ' רומזת לנון שערי בינה.

יתר פרטיה של מצוות הפסח מכוונים כולם לניתוק והיבדלות מישות הטומאה של מצרים. את השה יש לקשור לכרעי המיטה. מיטה היא ראשונה מארבעת תיקוני השכינה, מיטה-מנורה-כיסא-ושולחן. כרעי המיטה הם רגלי האמונה, כידוע האופן הנכון לביטול הרע הוא הכנעתו לפני הטוב בסוד "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם" (מלאכי ג). יחד עם השה, גם האמונה האלילית נעקדת למרגלות האמונה הטהורה. לאחר מכן, בי"ד בניסן שוחטים את הפסח ומוציאים את דמו. טובלים אגודת אזוב ומגיעים את הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. שחיטת הפסח מבטאת את הכנעת הקליפה, קליפת נגה. הדם הוא נפשה וחיותה של הקליפה, לפיכך מקומו על מפתן הבית. לאמור: ביטלנו את הקליפה ולא הותרנו ממנה בבית מאומה, רק על סף הקדושה השארנוה לצורך הבחירה. המשקוף ושתי המזוזות הם קו הגבול החוצץ בין רשות היחיד לפרהסיה, במובן הרוחני כאן עובר גבול הקדושה. הקדושה מיוסדת על עשר ספירות כאשר שלוש האחרונות, נצח הוד ויסוד, מסמלות את מפתן הקדושה. משקוף הוא כינוי לספירת יסוד, זו הספירה האוגרת את השפע ומשפיעה למקבלים, לפיכך כל הספירות וההשפעות משתקפות בה. שתי המזוזות רומזות לנצח והוד, "תרין סמכי קשוט", הניצבים כשומרי הסף. שם, על מפתן הקדושה, מותירים את הדם. לפי שהקליפה צורך גבוה, ואילולא היא – אין בחירה ואין מקום לתיקון ועשייה. אבל מקומה בחוץ, על הסף ולא לפנים ממנו. (ע"פ רמח"ל – פרשת שמות)

סוד הדילוג

סוגיית קרבן פסח פותחת בפנינו צוהר לנושא הקורבנות בכלל, לפי שזהו הקרבן הראשון שהוקרב על ידי כלל ישראל. כאן המקום להרחיב קמעא אודות מעשה הקרבן ועניינו: ידוע שתכלית הקרבן לקרב בין ישראל לאביהם שבשמים, ושמו מעיד עליו 'קרבן' – קרבה והתקרבות. השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, ביאור הגדה) מאיר זווית משמעות חדשה: "דע כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכיות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכיות ואחר כך חובות ואח"כ זכיות וכן חוזר הרבה פעמים. וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עשה הקב"ה – מדלג מזכות לזכות". הדברים נפלאים: בתמורה לקיום מצוות הפסח כתיקונה וצביעת מפתן הבית בדם הקרבן, מבשר הקדוש ברוך הוא לישראל "ועברתי בארץ מצרים… וראיתי את הדם ופסחתי". הלא שמו של פסח נגזר מנס זה. ומהו הנס? על פי פנימיותו, נס הדילוג נפלא ועצום. היהודי השרוי במצרים מלופף בטומאות ומעורב טוב ורע, אי אפשר כך לגאול אותו. מאידך אם ימתינו עד שיטהר, ישקע לבטח בשער הנון של טומאה. מה עושה השם יתברך? מדלג. פוסח מנקודה של יהדות לרעותה. מדלג על מרחבי התערובת ומלקט מהתפזורת רק טוב, כך נוצר באופן ניסי רצף יהודי טהור. זהב מזוקק. למעשה כל צרותינו – הרוחניות והגשמיות – אינן אלא תוצאה של עירוב. בכל יהודי יש טוב, אלא שהוא מסובב ואפוף ברע. כל אדם חוטף במשך יומו מצוות ומעשים טובים, מחשבות קדושות ואמירות טהורות. הבעיה שבין לבין מנשבות רוחות אחרות, לא נוצר רצף של טוב והנפש שקועה במערבולת טוב ורע. בפסח נוטל הקדוש ברוך הוא את היהודי מתפזורת גלותו, ומחולל אותו באופן ניסי. יוצר אותו בדילוגים. זו דרכו של השם יתברך ועליה נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". דרכו של הקדוש ברוך הוא להעלים עין מהרעות ולהביט רק על הטובות.

בחינת ד"ם – עניינו של הדם גבורות וצמצומים, ויש בו בחינות שונות לטוב ולמוטב. דם עכור הוא שפע של קליפות, דם טהור זו מידת הגבורה הבאה מצד הקדושה. לדם משמעות של אחוריים, שכן כאשר מחשבים את אחורי שם אהי"ה בגימטרייה (א, אה, אהי, אהי"ה) הוא עולה למספר מ"ד – דם. לדם טבע של היפוך, הוא משנה את מהותו והופך לחלב המזין את הוולד. ביציאת מצרים נאמר לישראל "בדמייך חיי" לאמור שתתהפך עבורך משמעות הדם ממוות לחיים. 

שלוש סיבות להתעורר

מעורר.

שבע מיטות, שבע נשמות, שבעה קרובים שהשם יתברך בחר להתקדש בם. יש כאבים שמפלחים את כל שכבות ההגנה ומרוקנים את הריאות, כזו היא התחושה בעקבות שבע מיטות הילדים שנישאו בזו אחר זו ונטמנו השבוע בארצנו. אסון השריפה בבית משפחת ששון שבברוקלין נגע בכל הנימים, והם היו חשופים.

את הדברים הללו אי אפשר להבין, בלתי אפשרי להכיל, רק חבל האמונה מסוגל להתמתח על פני התהומות הללו ולגשר. ועל החבל הדק הזה אנשים הולכים. הם לא נולדו לוליינים ולא ניחנו ביכולות על אנושיות. הם אנשים, הם הורים. יש להם לב בשר ורגש זורם בעורקיהם כאחד האדם. אף אחד סביבם לא מסוגל להבין היכן בנפשם האנושית מצליח ים הכאב הזה להיספג. איפה מאחסנים כל כך הרבה שכול, איפה? יש ליהודי כנראה מרחבים אחרים, מחוצה לו, שם צבורים תעצומות נפשו. שם גם גנוזים תעצומות הנפש של העם הזה.

אחרי אסונות עולות הקריאות לחשבון נפש והתעוררות, וזה טוב. זה טוב שאנחנו עדיין מבינים שנדרשת התעוררות. אבל כמה חבל שאינו בינינו נביאים. ברור שרוצים מאיתנו משהו, כשהיו נביאים הם גם ידעו להצביע מה רוצים. לדבר בשם השם. נביא אין, פרשנויות יש, וכל אחד מפרש על פי דרכו. כשכואב כל אחד נזכר בכאביו, כשבוכים כל אחד בוכה את דמעותיו. אבל מה רוצים מאיתנו? אין נושא חף מחסרונות, בכל תחום אנו נדרשים לשיפור. אולי זו שנאת החינם אולי חיזוק בתורה אולי שמירת שבת, אולי חילול השם. ואולי הקדוש-ברוך-הוא רוצה פשוט אותנו, את הלב הזה שהתחשמל והתפלץ והובס לנוכח שבע המיטות. אולי הוא רוצה את הלב הזה קרוב יותר אליו. חי יותר. מרגיש. רגיש. הומה. צועק. אולי.

*

מעורר בחילה.

בחילה תקפה השבוע את העם שבציון למשמע הגיגיו של הפרופסור חצרוני אחוז הטירוף. הנאה מרובה שאב הציבור מהתפלשות ברגשי הבחילה הזו. שוב ושוב הושמע חצרוני על גלי כל תחנה רעננה ותחת כל מיקרופון פתוח. הוא ניבל וצמרר והשתטה עד בלי די. המאזינים והקוראים הסכיתו ונחרדו וזעמו והגיבו ואיחלו לו את המיטב. שוב הוכח שהדרך לתודעת ההמונים עוברת דרך המיאוס והבוז. גם נכאי רגש ורפי נפש יעלו לגדולה אם רק ייאותו לשמש בתפקיד המאוס התורן.

בחסידות קיימת הגדרה לסוג הכבוד המוזר הזה, קוראים לזה "כבוד מלכים חקור דבר". היפוכו של "כבוד אלוקים הסתר דבר". הכבוד האלוקי שורה על האדם באורח נסתר, בצנעה ובענווה. הבורח מפני הכבוד, כבוד רודף אחריו. כבוד מסוג אחר. כבוד שאין מדברים ממנו אבל הוא נוכח ומאציל מהודו על הראויים לכך. היפוכו של כבוד אלוקים הוא כבודם של מלכים, עליו נאמר 'חקור דבר', כל מהותו התפלשות בראש כל חוצות. כבר אמר מי שאמר "כתבו עלי ככל שתרצו, רק במטותא הקפידו לאיית נכון את שמי". אנשים מוכנים להתבזות ובלבד שידעו מהם. חצרוני רק מבליט תופעה מובהקת שמאפיינת את הגישה הכללית בתקשורת. העיקר שידובר, לא משנה מה ועל מה. הגישה הזו שאינה מעודדת את ביטוי הטוב, תאמץ לעצמה כל טרנד שיבטיח לה להדהד היטב. התקשורת מדברת על הגדרות של טוב ורע אבל למעשה שוללת אותם. הכל טוב בעיניה, טוב ורע והעיקר שהציבור ישמע. גישה זו שהיתה עד לפני מחצית דור נחלתם הבלעדית של כלי תקשורת חילוניים התנחלה גם אצלנו. הסלקציה האמתית בשער הכניסה לפרהסיה המתוקשרת, ברשתות החברתיות בוודאי, היא עניין הציבור. לא משנה מה נאכיל אותו העיקר שהוא יאכל, והציבור אוכל. אוכל בריא לא מדבר לילדים ולהמונים, סוכרים ושומן רווי דווקא כן.

האם ספקי תקשורת חרדיים יכולים לפעול מתוך אותם מניעים של עמיתיהם החילוניים? סבורני שמי שנוהג כך מאבד את תעודת הזהות החרדית. חשיבה כלכלית לא יכולה להיות מנותקת מחשיבה יהודית.

 

*

מעורר מחשבה.

חלקי הלגו בקואליציה המתגבשת נאספו, קצת יריבו שם ובסוף יסכימו. הלפיד יחמם קמעא את ספסלי האופוזיציה והרעיון הזה מוצא חן בעיני יהודים רבים שהתייסרו תחת מגפיו. נקמה פורתא במתיקות מעודנת. וכאן בדיוק יחל פרק 2 של מלחמות לפיד בחרדים. מה בדיוק יעשו אחד-עשר חכי"ם נטולי אידיאולוגיה במרחבי הפזורה האופוזיציונית? יתפוררו או ינגחו. ואל דאגה התפקיד הזה מתאים ליו"ר ככפפה ליד. בתפקידו הקודם כשל, בתפקידו הבא הוכיח את עצמו זה מכבר. הוא יודע לדבר והוא ידבר. הוא יודע להסית והוא יסית. הוא ימצא אירועי יריקה באזור בית שמש, ישחזר דרמות ועלילות דם משופרות. יש לו את זה. אבל אולי אנחנו נתעשת הפעם ונגיב בצורה קצת בוגרת יותר.

הסתה, כמה שתהיה הזויה, מצליחה לגרום לנו תמיד להתכווץ להתנצל ולהתוודות בראש כל חוצות. תמיד יהיו אצלנו את הטיפוסים החביבים מקהילת א' א' א'  – 'אבל אשמים אנחנו'. אנשים שיוקיעו ברוב התלהבות את החרדי המכוער ויקראו לחשבון נפש נוקב חדרי בטן. אז אולי הפעם די כבר. לא רע לנו לאמץ את קמפיין 'מפסיקים להתנצל'.

 

שבת הגדול – לדלג קילומטרים של גלות

הגלות ארוכה ואנחנו מצפים לגאולה, היכן היא? כאשר השם יתברך מרחם עלינו הוא מביא את הגאולה מרחוק, מקץ הימין, עד אלינו.

הטבע הוא גלות והגאולה היא השגחה. המפתח בידי כל אחד לבחור להעדיף את ההשגחה על פני הטבע. כדי להחיש את הגאולה עלינו לאמץ דרך של תפילה.

יש מצבים משתנים ויש נצחיים. כשהמתג נופל לפתע וחושך מוחלט משתרר, התחושה היא נצחית ולא במובן החיובי. זמנים של חושך נמתחים הרבה מעבר לפרק הזמן שהם ממלאים על פני השעון. את אור היום רואים מתקדם לאיטו אל קיצו, אך הלילה חשוך מבואו ועד צאתו. לפעמים אתה שוכח מתי כל זה החל, ואינך יודע מתי לצפות שזה ייגמר. תחושת הנצחיות היא הקשה והמבעיתה בכל תחושות הגלות. נדמה לפעמים לעם ישראל שאולי שכחו אותם אי שם על דפי ההיסטוריה. גם ברמה האישית כשישנם קשיים וייסורים קל מאוד להשתכנע שהם נמצאים שם מאז ומעולם ויישארו לתמיד. אדם נקלע לבעיה. הסתבך עם מישהו או משהו. הסתגל להרגלים פסולים. מעבר לקושי שבהתמודדות יש את החרדה שלא אצא מכאן לעולם חלילה.

*

הגלות קרויה לילה. כפי שנאמר בברית בין הבתרים "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", הצרה הכי גדולה בחושך היא שהוא חשוך. קשה עד בלתי אפשרי לפעול בחושך מפני שאינך רואה מימנך ומשמאלך. זו למעשה הבעיה המשמעותית ביותר שלנו בגלות – איננו יודעים היכן אנו ומדוע. איננו יודעים אנה יפנו פנינו ולמה. הצעד הראשון בגאולה, לכל הדעות, הוא להבין מי שולט בנו ומה שולל את חירותנו. ובכן, אנחנו שבויים בחכמת הטבע.

בין טבע להשגחה

שני הניגודים המורגשים ביותר בבריאה הם ללא ספק האור והחושך. במקביל, הניגודים המוחלטים ביותר בהנהגה הם הטבע וההשגחה. הטבע נמשל לחושך, ההשגחה לאור. הגלות היא לילה ובלילה שולט הטבע. איך התגלגלנו הנה אל שלהי הגלות? הכל החל בשאלה אחת שנשאלה על ידי ראש וראשון למאמינים, אברהם אבינו. הוא ביקש לברר "במה אדע כי ארשנה". שאלה זו נגעה לירושת הארץ. ארץ ישראל היא מקום האמונה, כל ספק והתלבטות בנוגע לאמונה מערער את יציבותה ומזמין גלות. אברהם אבינו הנברא הראשון שהצליח בכוחות עצמו לחתור ולחצות את פרגוד ההסתרה ולהציץ אל מעבר למחזה הטבע, שם הפציעה וזרחה עליו האמונה, הציץ עליו בעל הבירה. מהמקום הזה הוא גם קיבל אותנו, צאצאיו, עם ישראל. מלכתחילה לא ניתנו לו סיכויים להוליד אך אז הגביהו השם יתברך מעל הכוכבים וציווה עליו במפגיע "צא מאצטגנינות שלך". בדרך הטבע אין דרך להוליד עם ישראל, רק באמצעות ההשגחה.

לכל חג ומועד תוכן ומהות מיוחדת, פסח הוא חג החירות. היכן היא החירות המדוברת? באמת כל העולם מנסה להשיג אותה, אבל החירות איננה כאן. היא גם לא יכולה להיות כאן. אנחנו בעולם המעמיד בעקביות פני טבע ומקרה וזו בדיוק הגלות. אנחנו הולכים בגולת החכמות החיצוניות, שבויים בתפיסות של טבע ומקרה. שטחה של הגלות הזו משתרע הרחק, עד קץ הימים. שכן הנהגת הזמן היא הנהגת הטבע. אילו תשתהה גאולתנו לבוא עד בוא הקץ, לא נשרוד. הנס הגדול של גאולת מצרים היתה החשת הקץ. הקדוש ברוך הוא דילג והחיש את גאולתנו ממצרים משום שידע שאילו נשאר שם עד תום תקופת גלותנו, לא נוכל לצאת עוד לעולם. גם היום כל תקוותנו ממוקדת בהחשת הקץ.

והיה בחצי הלילה

כדי להוציא את ישראל ממצרים דילג הקדוש ברוך הוא על אלפי שנות טבע, והביא את ההשגחה מהקץ האחרון. שם, בעולם של לעתיד לבוא, לא יהיה עוד טבע ומקרה, רק השגחה וניסים. את הקץ הזה החיש השם יתברך והביא אלינו להוציאנו ממצרים. דילוג ניסי זה מתרחש גם היום, כל יום. ממצרים יצאנו כחצות הלילה. בחצי הלילה נסדק הזמן ומבין חצאיו מפציעה הארה של השגחה מקץ הימים. מדי חצות ליל מדלג השם יתברך על תקופות ארוכות-ארוכות של הנהגה טבעית ומחיש עד אלינו אור של השגחה. עבודתנו היא להתגבר אז, לשבר את החושך והכבדות, להקיץ ולהחיש גם כן את קץ גאולת נפשנו.

מפתחות הגאולה מסורות בידי כל יחיד ויחיד. הגאולה נמצאת אך לעיתים מקומה רחוק. אם נמתין לה עד שתבוא מי יודע אם אנו עוד נהיה. תקוותינו נשואה להחשת הקץ, ורק אתה יהודי מסוגל להחיש עבורך את הקץ. דלג על ההווה. קפץ על הררים של מניעות. רוץ קדימה וגע בהשגחה שכבר מכוונת אליך קרן אור.

שבת הגדול קרויה כך על שם הנס. הגאולה היא נס, והשבת היא גאולה. ימות השבוע מבטאים את תקופת שלטון הטבע, שית אלפי שנין שהם ששה ימים של חולין. בימות השבוע יהודי נתון במאסר, כל אחד בשגרתו והטבע רודה בו בשוט ומקל. מתרוצצים מזיעים עובדים ולא מספיקים. לגודל הנס בכל שבוע יורדת לעולם שבת. היום השביעי בשבוע מביא אלינו הנהגה לא מכאן אלא מקץ הימין. זו הנהגה של עתיד לבוא והיא המפתח לגאולה. ההנהגה העתידית הזו מעוררת לתפילה להתבודדות לתקווה.

 

סוד קידוש החודש

בס"ד

"החודש הזה לכם"

סוד קידוש החודש וחידוש הלבנה

קידוש החודש היא מצווה ראשונה שקיבלו ישראל בצאתם ממצרים, והעיתוי מלמד רבות על מקומה ביצירת הקיום היהודי. מתייחדת מצוות החודש בלשון "לכם". הדרשה מפורסמת "עדות זו תהא מסורה לכם", והכוונה שקדושת המועדות, שלא כקדושת השבת הקבועה וקיימת, תחול רק באמצעות פעולת קידוש מצידנו. יש קדושות השופעות ממרום ומכשירות לעצמן מקום בעולם בהתערותא דלעילא, ויש שלא יופיעו אלא בהזמנה מלמטה. בחינות אלו בולטות גם בטבעם של שני המאורות, השמש והירח. אור החמה בלתי משתנה, היא קיימת לעולם באותו מצב. הלבנה משתנה תדיר, מתמעטת ומתמלאת. שינויים אלו מושפעים מקרבתה או ריחוקה מהשמש. כלומר גוף השמש מאיר תדיר מפני שהוא משפיע, יש לו אור מעצמו. ללבנה אין אור עצמי, זה טבעו של מקבל.

משתנים פניו

השינוי והתמורה קשורים בטבע הקבלה וכדרשת חכמים (ברכות ו ע"ב): "כיון שנצרך האדם לבריות משתנים פניו ככרום, לכמה גוונים". העוני כרוך בבושה, והגדרת ההתביישות היא "אזיל סומקא ואתי חיוורא" – שינוי. נמצאנו אומרים ששינויי מצב ההארה בלבנה מבטאים את בושתה בפני השמש, כדרך שהעני בוש בפני בעל הבית. ברם כאן מופיעה מצוות הצדקה וגואלת עני מזילותו. וכפי שאנו מוצאים שמונה מעלות בנתינת צדקה (רמב"ם פ"י מהל' מתנות עניים(  וגדולה שבהן שהנותן אינו יודע למי נותן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. כלומר, נותן הצדקה המעולה לא רק משפר את מצבו הפיננסי של העני – אף את מעמדו ומהותו הוא משנה לטובה. בהקבלה מדויקת אנו מוצאים את ההבחנה: "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה" (ראש השנה כג ע"ב). וכל כך מדוע? "משום דחלשה דעתה". הצד האפל והחסר בלבנה יהיה תמיד מוסב לכיוון ההפוך מהשמש, זהו אחד הסימנים המופיעים בבדיקת העדים בעדות החודש. יש לפרט זה משמעות עמוקה בפנימיות: כפי שעוד נחזה החמה היא השכל והלבנה אמונה. יש עניין מהותי מאוד ביניהם. שכל משתבח ככל שמעיינים בו וחוקרים את תכניו. האמונה להיפך. חקירה מפסידה את האמונה ומפוגגת את הארתה. האמונה מוארת מאורו של השכל, אך באופן ובתנאי שיזרח עליה השכל אך לא יביט בה. מה הכוונה?

רבים שואלים: האם באמת אמונה מתחילה היכן שהשכל נגמר? התשובה היא כך: אמונה נשענת על חכמה ושכל, אך שטח המחייה שלה מצוי מחוץ לתחומי שליטת השכל. כי במקום שהשכל מבין אין אמונה. באותה מידה, אמונתו של היהודי מתעצמת ומשתבחת כאשר השכל מזין אותה במשמעויות ופנימיות, אך בתנאי שהוא מוכן להניח לה מבלי לחקור את תוכנה או לעקוב אחריה. הבטת השמש בפגימת הירח משמעותה – חקירה שכלית בחולשתה של האמונה. מהי חולשתה של אמונה? נקודת החולשה היא שאין לה מעצמה מאום. אם תבקש להגדירה, למקם את נוכחותה, לכמת את תכולתה – תגלה שהיא איננה. האמונה קיימת במלא ממשיותה רק כאשר חיים לצידה כדבר הברור ומובן מאליו. אז גם השכל ישכון בה, גם ההבנה, וגם ההיגיון.

חידוש הלבנה

הזכרנו את יחסי משפיע-מקבל השוררים בין שמש לירח, נקודת השיא ביחסים אלו קרויה בלשון הזוהר הקדוש 'חדתותי דסיהרא' (חידוש הלבנה), ומשמעותו תיקון פגם הירח. תיקון זה מתרחש בראש חודש והוא תוכנו הפנימי של יום זה. נשים לב לעובדה שבראש חודש מצויה הלבנה בנקודת השפל היותר גדולה, ודווקא אז היא מקבלת את התחדשותה. טמון כאן רעיון נפלא: הדבר הנחשק והיקר בעולם הוא רגע של תיקון. לפי שהעולם כולו מצוי על חורבות שבירת הכלים ועל עקבות קלקולי הדורות. משמעותו היחידה של הקיום הוא רגע של תיקון. הווי אומר: חלף עבר עלינו יום חיים. עשינו כך ופעלנו כך, דאגנו ושמחנו, דיברנו והילכנו. מה נותר? מה שתוקן בנפשנו פנימה תוך כדי כל מה שעשינו, זה המחנה נותר לפליטה. והנה לך כלל: תמיד אדם מצוי בין קלקול לתיקון, ותפקידו "לתקן עולם במלכות שד-י". התיקון מתבצע מתוך הקלקול, שכן אי אפשר לתקן אלא את אשר התקלקל. במבט שטחי נדמה שהדבר השלם והמפואר חשוב יותר, אך מה שבאמת נחשב הוא הדבר המיתקן. הווי אומר, היציאה מקלקול לתיקון זו המציאות הנעלה יותר. לפיכך דווקא בראשית החודש מצויה הלבנה ברגעי גדולתה, אף שט"ו בחודש היא מלאה ושלימה ובראש חודש נעלמת ומכוסה. משום שאז היא יוצאת מחשכה לאורה.

חידושה של הלבנה נעשה על ידי התקרבותה אל השמש וקבלת הארה ממנה. לפיכך קיימא לן: "טעה בערבית ולא הזכיר של ראש חודש – אינו חוזר", והסיבה מפני שאין מקדשים את הירח בלילה, אלא ביום. קידוש הלבנה נעשה על ידי קבלתה מאור השמש, לפיכך מקדשים אותה רק ביום (הרקאנאטי, וארא).

קידוש החודש וקידושין

את החידוש הזה אנו מכנים בשם 'קידוש' – קידוש החודש. גם נשואי איש ואישה קרואים 'קידושין', והעניין אחד. כאשר האיש מקדש את האישה הוא אומר לה "הרי את מקודשת לי", משמעותו 'מיוחדת לי'. כבר אמרנו שחידוש הלבנה בידי החמה הוא מעשה תיקון. התוצאה של פגם או קלקול היא הפסד הייחוד והייחודיות. כאשר חפץ כשיר למלאכתו, יש בו תועלת והיא המייחדת אותו ומשמרתו מפני התבזבזות בתואר 'פסולת'. הוא הדין לגבי אדם וכל מציאות אחרת. מה שחסר תועלת – גם נעדר ייחודיות, ממילא לא יכירנו מקומו. בנישואין החתן אוסף את הכלה מהמון הנפשות ומאציל עליה ייחודיות בכך שהוא מקדשה לו ולשמו. באופן זה הקדוש ברוך הוא נוהג בנו כשהוא מייחד שמו עלינו ומקדש אותנו לשמו לבדו. השייכות מאצילה ייחודיות וגואלת מגלות הפיזור בהמוניות. קידוש החודש הוא למעשה חיבורם של חמה ולבנה. חיבור יוצר חידוש. הבה נרחיב:

מילוי פגימת הלבנה קרוי בשם 'חידוש הלבנה', זאת מפני שהחידוש במהותו הוא תוצאה של חיבור שני הבחינות היסודיות בעולם – משפיע ומקבל. חמה ולבנה. אין חידוש מבלי חיבור של שניים. אין הכוונה לחידוש יש מאין, אלא יש מיש. חידוש זה משמעותו: הפקת שפע פנימי שהיה גנוז ונעלם עד עתה. לשם כך דרושים שניים – משפיע ומקבל. המשפיע כשלעצמו נעדר חידוש מפני שטובו גנוז בגוויה. הוא זקוק שיעוררו אותו, והמעורר הוא המקבל. מצוות החידוש מוטלת בעיקר על הצד המקבל. לפיכך נאמר "החודש הזה לכם" לכם ועליכם דייקא מוטלת חובת ההתחדשות. זו אגב גם משמעותו של החידוש בתורה. חידושי תורה הינם בהכרח תוצאה של חיבור תורה שבכתב עם תורה שבעל פה. התורה הכתובה היא צד המשפיע, בה גנוז וכלול כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש. תורה שבעל פה היא עיונו של הלומד בתוך התורה. חידוש הוא תוצאה של כתב ועל פה. מה שכתוב ומה שהלומד דלה ממנו, הקיש וגזר בגזירה שווה.

חדתותי סיהרא (חידוש הלבנה) – השמש והירח מייצגים את בחינות המשפיע והמקבל. כיום אורה של הלבנה חסר וקטן מאור החמה. מציאות זו נוצרה בעקבות קטרוג הלבנה, אז נאמר לה 'לכי ומעטי עצמך'. הלבנה היא השכינה, והשמש בחינת קודשא בריך הוא. טבע הלבנה להתמעט תמיד, ורק אורה של השמש ממלא אותה ומחדש את קיומה. מדי חודש בראש חודש, מקבלת הלבנה אור חדש מהשמש לתקן את חסרונה. לעתיד לבוא תתגשם התקווה בשלמות, אז יהיה אור הלבנה כאור החמה. בבחינת "את שני המאורות הגדולים". בראשי חודשים מאירה בעולם בבואה של החזון הזה.  

 

 

איך נעבור את הניקיונות לפסח עם השראה ובלי כעסים

מצוות ביעור חמץ נעשית במרחב הביתי בפשפוש אחר פירורי חמץ אך מתקיימת במישור נוסף, רוחני ואישי. איסור חמץ יוצא דופן במהותו וגדריו. אין לו ביטול ברוב והוא נאסר אפילו במשהו. חל מדאורייתא בכל תוקף אך רק למשך שבעה ימים, כשלאחריהן החמץ שב ועולה על שולחננו ואף מוגש כמנחה – שתי הלחם של חג השבועות. כדי להבין את תוכנה של המצווה, עלינו להסביר מהו בעצם חמץ.

מה הבעיה בחמץ?

 

ספרי החסידות והקבלה מלמדים שחמץ ומצה מגדירים מצבים רוחניים הנקראים 'מוחין דגדלות ומוחין דקטנות'. מה זה מוחין? משכן הנשמה במוח, כך גם מבחינה פיזיולוגית. בהסתכלות חיצונית ניתן להבחין בשתי אפשרויות בלבד – חי או מת. מבחינה רוחנית מנת החיים מחולקת לאיכויות שונות. הגדרות אלו כלולות במושג 'גדלות וקטנות'. המשל הפשוט הוא מוחו של ילד לעומת שכלו של מבוגר. שניהם חיים ושניהם חושבים אבל אי אפשר כמובן להשוות. באותה מידה גם לאדם בוגר יש זמנים קטנים וגדולים.

במצב 'גדלות' המוח מהיר ואינו מתעכב על זוטות. מבין הכל מלמעלה, בראיה כוללנית. בזמן 'קטנות' המחשבה יורדת לפרטים ומשתהה עד להבנתם המלאה. יש כמובן צורך בשני סוגי המוחין. קטנות אינה מיותרת או פסולה – היא נצרכת אך יש בה סיכון, לפיכך אנו מצווים למשך שבעת ימי הפסח להשבית חמץ ושאור מבתינו ורשותנו. מהו הסיכון? מלמדים צדיקים כך: מוח הקטנות פועל לאט, לכן הוא נמשל לשאור שבעיסה. בדומה לשאור המחמיץ את העיסה ומעניק לה טעם ומראה, גם המוח בקטנותו שוהה על המושכל, עד להשגת הבנת הטעם. אולם דווקא בשל כך הקטנות מסוכנת. תנועה איטיות מזמינה ומאפשרת הפרעות. בפסח יצאנו ממצרים, היציאה נעשתה בחיפזון משום שכאשר פרעה (אותיות העֹרף) אוחז בעורפנו, אין פנאי להשתהות. יציאה איטית לא תאפשר את הבקעת חומות הגלות, חייבים להיחפז.

כאשר יהודי מבקש חירות מהרגלי חשיבה מיושנים ומיותרים, עליו להיגמל לתקופה ממוחין דקטנות ולדבוק בגדלות. יש מקום לחשיבה 'חמוצה', עיונית וחוקרת. אך כל זאת בתנאי שרגליך עומדות על קרקע יציבה, בגבולות ארצך ומולדתך. בפסח מצבינו אינו כזה, כעת אנו מנסים להשתחרר ממצרים. יש לרעיון זה כמה ביטויים מעשיים:

זריזות ואטיות – מה עדיף?

 

הזהירות מחמץ תחומה בגבולות חג הפסח, אך בעבודת השם היא משתרעת על יריעה נרחבת הרבה יותר: אנו נמצאים תמיד באחת משתי אפשרויות – יוצאים או נכנסים. לפעמים אנו נדרשים לקום ולהיחלץ ממקום גלותי שהסתגלנו אליו זה מכבר, והדרך היחידה לעשות זאת היא ללא שהיות. כאשר יהודי מעוניין להתנתק מהרגל פסול, האיטיות בעוכריו. לגביו נאמר "זריז ונשכר". בלי שאלות ודיונים פילוסופיים, זו השעה לאומץ לב ודבקות במטרה. במקרים אחרים אנו ניצבים בפני דלת הכניסה אל הקדושה. כניסה פנימה דורשת זמן, המתנה, סבלנות. זהו למעשה סיפור איסורו והיתרו של החמץ. פסח הוא חג החיפזון משום שאז יצאנו ממצרים. תיכף במוצאי חג ראשון אנו סופרים לעומר ולפתע יש זמן. שבע שבתות תמימות! כניסה אל הקודש דורשת זמן, עיון והעמקה. החמץ מאפשר לנו להשתהות ולהעמיק בהבנת הדברים ולפיכך בשבועות מקריבים את שתי הלחם מחמץ.

בעבודת הבורא הרעיון יתורגם כך: האיטיות מבורכת כשהיא מאפשרת לנו להתקדם פנימה, אך עלינו להתפטר ממנה כל אימת שהיא מכבידה ומאיטה את נתיב המילוט מהגלות. בתקופת פסח הנפש נמצאת במצב של יציאה מגלות. החורף מאחורינו, פרשיות ספר שמות הסתיימו, גם במישור האישי נפתחת לכל אחד דלת יציאה מכל מה שהציק והעיק. זו לא השעה לפילוסופיה והתלבטויות (ע"פ ליקוטי הלכות, פסח).

זהירות מחמץ – בפנימיות

יש לזהירות מחמץ משמעות נוספת. במה תורם תהליך חימוץ לעיסה? הוא מאפשר לאוויר לחדור פנימה, ובכך להטפיח ולהכניס בה צורה וטעם משובח. העיסה – בהקבלה לנפש – היא המוח. אפשר לחשוב ולהבין את המציאות בצורה 'גולמית', בתמימות, בלי טעם. אפשר גם לאוורר את המוח ולהניח לו לספוג אוויר מהעולם. לקלוט טעמים מהסביבה הקרובה והרחוקה. רבי נחמן מברסלב הורה פעם לתלמידו רבי נתן, להקפיד על אתנחתא יומית ולפקח את מוחו באמצעות שיחת חולין עם אנשים. מי שעסוק בעיון זקוק לאוורור המחשבה באוויר העולם. מאידך 'אווירא דהאי עלמא' נגוע בחיידקים, דעות כוזבות והבלים. כשמאפשרים לו לחדור פנימה הוא עלול לטשטש את המחשבה האמתית. בפסח אנו קרובים מדי לפן הרע והגלותי של הבריאה, טרם קיבלנו תורה ואין לנו את הנוגדנים הדרושים – לפיכך חשובה כל כך הזהירות מחמץ. לאחר שבוע של זהירות, וכשבידינו תורה, מתאפשר מחדש השימוש באוויר העולם הזה, בצורה נכונה כמובן.

חומרות, הקפדות ומתחים

 

לאור האמור נבין מדוע דווקא בפסח נהגו חסידים חומרות יתרות, שנראות לעתים כחששות רחוקות ונטולות סבירות והיגיון. העניין פשוט: הזהירות מחמץ אינה מסתכמת בחשש מפני מציאת פירור  לחם מתחת לארון. החמץ מבטא עבורנו את כל המעיקים הרוחניים, ההפרעות, והגרורות של פרעה ומצרים שעודם פושים בנו. לפיכך אנו נרעשים מחשש להימצאותו של כל פירור גלות חמוץ במוח ובלב.

כאן המקום להדגיש שאין בין ניקיונות הפסח לבין כעס ומתיחות מאומה, מעבר לשגיאה. אדרבה, כעס הוא אבי אבות החמץ. מצה היא מאכל נקי, נטול מרכיבים מיותרים. גם התנועה לקראת חג הפסח ובוודאי עבודות הניקיון, אמורים להתבצע מתוך רגיעות ושמחה. שכן החיפזון הפסחי אינו נובע מבהלה, אלא מהשתוקקות. הוא מבטא תפיסה פשוטה ותמימה של המציאות וצעידה לקראת מטרה בהירה וברורה.

(ראה אור בעלון השבת 'קרוב אליך')

 

 

התגלות אלוקית בין מטאטא למגב

פסח חג הגאולה. אורות גדולות שופעים ממרומים ודווקא הזמן הזה תופס אותנו טרודים כל כך. איך אוספים את האורות למרות הטרדות?

לכל מצווה יש נקודה פנימית, נקודת הכוונה. הנקודה הזו התגלתה ביציאת מצרים והיא חוזרת ומתגלה מדי שנה בשנה.

לא בכל יום נוחתים עלינו דברים גדולים, הזדמנויות גדולות באות לעיתים נדירות. אבל לא זו הבעיה האמתית, הצרה היא שגם כשמזדמנת הזדמנות של ממש דעתנו טרודה בזוטות. הרגעים הגדולים מסתתרים תחת מטר דאגות, הזמנים הנעלים חומקים כשאנו עייפים או מתוחים. עד שאנו מבינים את גודל השעה היא הופכת נחלת העבר. בפסח התחושה הזו קיימת ביתר עוז. החג הגדול הזה אפוף בכל כך הרבה טרדות, התרוצצויות ומסיחי דעת. ניקיונות, קניות, הכנות. מבינים שמאחורי המסך העמלני הזה מסתתר דבר מה, אולי אור של גאולה. ניסים. מוחין חדשים. יודעים שהשפעות גדולות יורדות אז לעולם, אבל למי יש פנאי לגשת פנימה. מה באמת יורד לעולם בפסח?

*

למעשה זה בדיוק מה שפסח מביא אלינו, התגלות. גילוי ההסתרה. פסח הוא חג חירותנו, יציאתנו ממצרים והיחלצותנו באופן ניסי ומופלא מתחת שיעבור יד פרעה ומצרים. החירות בעיקרה היא יציאה מהסתרה עמוקה להתגלות חדשה. בדרך כלל מבלה אדם חייו מאחורי מסך מבדיל של הסתרות והיסח הדעת. הנה דוגמה: אם נסתכל על הרחוב מה נראה? מדרכות וכבישים, בתים והמון אנשים. כולם נחפזים, ממהרים לכל מיני מקומות. לכל אחד דאגות וציפיות משל עצמו, הצד השוה – כולם רואים בעולם ומלואו חזות הכל. מנהלים את חייהם כאן ועכשיו. כל עיסוקיהם ממוקדים בבני אדם. טיפוח קשרים, חנופה וכדומה. אדם משוכנע שהכל מתרחש רק כאן, בין פלוני לאלמוני. את תשומת ליבו הוא מקדיש לאירועי השעה החולפת ולא מצליח להגביה מבטו מעט כלפי מעלה ולהשקיף על מה שמסתתר מאחורי כל אלה. מהי התמונה האמתית?

מה שהיה הוא שיהיה

ובכן, בעוד ארבעים שנה הרחובות ייראו כנראה זהים, יהיו שם אותם בתים כבישים ומדרכות, אבל האנשים שמתרוצצים היום לא יתהלכו שם אז, בעוד כמה שנים. כל מה שחשוב ובוער היום, אינו קיים בעוד שנים ספורות. מה שיתקיים לעד הוא הנצח וזה הדבר היחידי שמתרחש גם היום, כל השאר דמיון ואחיזת עיניים. יש רק השם יתברך בעולם והוא מסתתר בשפריר חביון, מאחורי כל מאורע ובכל דמות. הוא עושה את כל המעשים ומהווה את המציאות מאין ליש. את הגילוי המופלא הזה אנו מקבלים במתנה, בפסח.

ניסן הוא מועד מסוגל לגילוי הסתרות, אפילו הסתרה שבתוך ההסתרה. הגאולה של ניסן עתירה בניסים ומופתים מחוץ לדרך הטבע. הניסים הללו מתרחשים גם היום, והם מכוונים כולם כדי להבקיע את מסך ההסתרה שירד עלינו. זו מתנת שמים, אבל דווקא בשעה שגזרו ממרומים להעניק לנו אותה אנו טרודים, טרודים כל כך. אנחנו אולי עסוקים ומבולבלים אבל אין זה סותר את העובדה שבעיצומם של הימים הללו יורדת אלינו מתנה טובה, מתנת החירות. דברים גדולים באים לפעמים כשהם לבושים בבגדי הדיוטות. גם פסח בא אפוף בהסתרות. אבל החידוש הוא שמאחורי ובתוך כל הבהילות הזו מצויה בהחלט ובוודאי חירות. היא מסתתרת אך קיימת, עלינו לגשת פנימה ולגלותה.

זכר ליציאת מצרים   

חג הפסח וההכנות שקודמות לו צרובות בדעתו של כל יהודי בנועם ורצון. בבית של אבא ובבית סבא עשו את הפסח כהלכתו. דור אחר דור כולם עסוקים בביעור חמץ. הזמן הזה גדול מאין כמותו ומכיל הזדמנויות נדירות. ניתנת לנו הזכות להסיר את המסווה, לגרש מהמוח מסכים מבדילים, להציץ אל מעבר לפרגוד. הפלא הזה מתגשם בשעה שאנו עסוקים בביעור חמץ, בחיפוש אחרי הפירורים והגרגירים. כל פירור שהושלך מביתנו חילץ מליבנו עוד מחשבת חוץ ופיגול. עוד רפיון ידיים. אולי נדמה לנו כאילו הזמן הזה מבולבל ומתיש, לא עת לרעיונות הוד ואין פנאי לכוונות נעלות. טעות. אנחנו אולי טרודים אבל העובדה הזו איננה טורדת מאיתנו את האורות הגדולים. אדרבה, גם גאולת מצרים לא הופיעה בשעה נאותה ובעת שלווה. יצאנו בחיפזון כשהבצק טרם הספיק לטפוח. ללמדך שמגלות הנפש וצרותיה יוצאים כשאין פנאי להבין זאת.

יציאת מצרים כאמור, מסמלת את יציאתה לאור של נקודה כמוסה מאוד, נקודת היהדות. המצוות כולן הן זכר ליציאת מצרים. כלומר, זו הנקודה הפנימית המחייה ומזינה את כל יהדותנו. אנחנו עושים מעשים טובים, הוגים בתורה ומתפללים. אבל מהו הציר סביבו נעים כל המעשים הללו? זו למעשה השאלה המפרידה בין גלות לגאולה. אדם גולה או גאול ייראו כלפי חוץ זהים, רק מבט מעמיק יגלה לאן הפנים מועדות באמת. להיגאל זה לדעת אנה פני מועדות. אדם גאול חי את חייו אך ורק נוכח פני השם. אין לו עסק עם אנשים ואין לו תחרות עם הצלחות של אחרים. זו נקודת הכוונה השוכנת בפנימיותו של כל מעשה ובעומק נפשו של כל יהודי. בניסן נגאלנו – הוצאנו ממצרים באותות ובמופתים. בניסן עתידים גם להיגאל. זה כבר קורה, תנו דעתכם.

 

על בחירות וכוח הבחירה

באחד מערבי יום הבוחר נכנסתי לחנות ספרים בעיר התורה והחסידות. בחוץ המה הסער, תעמולה ריפדה את הכבישים, האוויר ברחוב התרוקן מרוב דיבורים. בחללה של גלקסיה תלתה ציפייה, מוחשית כמו שרב. בפנים ד' אמות של אוויר נקי, מחוטא בניחוח דפים, לא פשקווילים. בחנויות ספרים יש ניחוח ממכר, אולי זו תאוות ספרים.

המדפים מלאים מזן אל זן. חיבורים חדשים עם ישנים, מהדורות על גבי מהדורות. אלו מגיהים ואלו מהדירים, מתמצתים ומלקטים, ושוב מתמצתים את שליקטו המלקטים. קשה בימנו להישאר בער. גם כסיל יבין אם רק יפתח ספר. האותיות מאירות והטקסטים מבוארים פלאות, מה כבר נשאר למוח לעשות? בירכתי החנות, ספון מאחורי דלפקו, ישב המוכר מאזין בדריכות למהדורה כלשהי בתדר מן התדרים. התוכן שנדף שם, נאמר זאת בלשון נעימה, לא ממש התאים לאכסניה. הסיטואציה המשילה לי משל: יושב אדם בצל החכמה, מוקף חומות של דעת. ספרים עומדים ממעל לו וגם מתחת. רק להושיט יד ולהחכים. אבל הוא לא שם. האוזניים קולטות תדרים אחרים, כל כך הפוכים. היכן שהאוזניים מצויות גם המוח שרוי. כמה שהדבר נכון גם לעצמנו…

אומרים שבעולם האמת המרחקים בין טוב לרע מדהימים. יש גן עדן ויש גיהינום. אפשר להיקלע למחיצתן של צדיקים או חלילה להיפך. בעולמנו לעומת זאת הכל קרוב, מרחק נגיעה. שניים יושבים זה לצד זה, אחד מטייל בגן עדן השני משוטט בשאול. הצדיקים בעולם החומר מלובשים בגוף, נגישים. יהודים כשרים חולפים לצידנו ברחוב, בבית הכנסת, בכל מקום. התורה מונחת בקרן זווית, אפשר לגשת ולקחת. כאן לכל דבר יש כתובת: לקדושה, לטהרה, לצדקות ולחכמה. שם, אומרים אלו שיודעים, אין לשום דבר כתובת. אם יש לך – יש, אם אין – אין.

חושבני שהמתנה הכי גדולה שלנו, כאנשים בכלל וכבני הדור הזה בפרט, היא גם המחלה שלנו –  הסקרנות. התברכנו בסקרנות מקוללת. אולי לא התברכנו בה כפי שניתנה האפשרות להגשים אותה. בדורות עברו גם איש סקרן, לאן כבר יכול היה להגיע? כדי לספק את סקרנותו נדרש להפליג אל מעבר לים, להעפיל אל מאחורי הרי החושך. עד שבא לשם, רווה. החיפושים לבדם הביאוהו לכלל שביעה. בימנו ניתן להזין את הסקרנות גם בלי לנוע ממקומך מלֹא פסיעה, מה שהופך את המסע לגירוי מתמשך שאינו רווה לעולם. סקרנות היא כישרון. ובכן, צריכים אנו לשאול את עצמנו עבור מה קיבלנו את היכולת הזו. כישרון לא ניתן לריק, לכל סגולה אנושית יש מטרה היא משובצת בכתר התפקיד שניתן לו. אם צוידנו בסקרנות יתרה, היא אמורה לשרת אותנו. הבעיה שהיא זו שמכשילה שוב ושוב את ייעודנו.

אפשר לומר שההחלטה היכן למקד את אנטנת הסקרנות חורצת את גורל שפיותנו. כפשוטו. הרעיון קיבל המחשה מדויקת מאוד בתקופה החולפת. שבועות וחודשים האוויר צובר את מטען הבחירות. הכל עוטה סקרנות ועניין. תמיד תמהתי, הרי בסופו של דבר יתבהרו תוצאות הבחירות ויפורסמו, מדוע חשוב כל כך להתרגש מהשערות ומדגמים שעתיים בודדות קודם סיכום ספירת הקולות? נו טוב, זו כמובן שאלה של עמי ארצות.

חיפשתי שם לתאווה ומצאתי שהיא אינה תאווה –  אין זה אלא ההדק על אקדחו של היצר. לכל תאווה או יצר שני מצבים, פעיל ורדום. תקופות יכולות לחלוף עלינו מבלי שנחוש בה ולפתע מידה רעה מתעוררת בנו. יצר סוכן בנו. סקרנות פועלת כמו מתג הפעלה, אם ניוותר אדישים לרע ולמיותר, הוא לא ידבר אלינו, ימשיך לנמנם בירכתיים. הבחירה כידוע, משחק מסוכן. רגעים קצרצרים של מאבק, להתעניין או להתעלם. להסתקרן או לוותר. אתה נכנע ומוצא את עצמך מכלה שעתיים בהאזנה עקרה לשטויות והבלים, אחר כך המשהו האמתי שבך שואל ובצדק "למה עשית לי את זה". באמת למה?

אבל יש גם צדדים יפים. כמה נפלא לכוון את אנטנת הסקרנות למחוזות טובים ולהישאב מבלי משים לשעה של קורת רוח בחכמה המנשבת בין הדפים. לחטוף טוב. לשכוח את עצמך במקום טוב. הסקרנות כל כך מסקרנת שכמעט אי אפשר לעמוד בפניה. במחיצתה אין בחירה. הבחירה קיימת רק בשלב מוקדם יותר. ברגעים בהם אנו נדרשים להחליט – להתעניין אם לאו. רגעים הרי גורל אלו יקבעו היכן נבלה בשעתיים הבאות, בשנתיים הקרובות, בחיים. בל נשכח, תוחלת חיינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים. עשרות שנים בודדות אלו יחלפו כפי שחלפו אלפי השנים שקדמו להם. כל בני אנוש החליקו על משטח חייהם בעזרת סם הסקרנות. תמיד היו בעולם דברים מסקרנים. אם נבדוק נופתע לגלות שאנו מסוגלים להסתקרן גם שטויות. באין ברירה, אדם נעשה סקרן ודרוך גם מזוטות. דווקא בשל כך הסקרנות צורך גבוה. אפשר לרתום אותה כסוס קל רגליים לעגלת חיינו. הזכיות הגדולות באות – כמו ההחמצות המרשימות – בהיסח הדעת. משיח הוא אחד משלושה דברים שבאים בהיסח הדעת. פתאום יבוא האדון אל היכלו. פתאום תבוא גאולת נפשנו. פתאום נגלה תמורה ברוכה בחיינו. אי אפשר לעמוד בפני הסקרנות, אבל אפשר בהחלט לכוון אותה גבוה. להסתקרן מדברים טובים, אמתיים.

(המאמר ראה אור בעיתון 'בקהילה')