תפקיד האדם הקטן בעולם הגדול

אדם חי לצד רבבות בני מינו, מוקף בבעלי חיים, צומחים ודוממים. במה נבדל הוא מכולם? אמר קהלת: (קהלת ג)  "ומותר האדם מן הבהמה אין… לבד הנשמה הטהורה" – הנשמה היינו הדעת, מיוחדת לאדם לבדו. יש בו מדעת קונו, באפיו נשמה מן העליונים. הנבדלות הזו מייחדת אף את ייעודו בעולם. אפשר לכנות את האדם על שם מקצועו – מתקן. אם ביקשת לדעת את תפקידך בעולם, דע לך באת כדי לתקן.

הבנת המקצוע והייעוד כרוכה בהבנה רחבה יותר של הסובב.

פסוק יש בבראשית, בו מקופל הייעוד האנושי כולו: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב'). פירש רש"י: "על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה? כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים". הא למדת כי לא יבוא שפע וקיום לעולם כי אם באמצעות האדם. התפקיד הזה קרוי 'אתערותא דלתתא' – התעוררותו של המקבל כלפי המשפיע. והמושג מחייב ביאור:

תיקונו של קלקול עתיק

אמרנו על האדם שייעודו לתקן, "לתקן עולם בלכות ש-די". מכלל 'תיקון' אתה שומע 'קלקול'. באיזה קלקול עסקינן?

אכן, קדם לבואנו הנה קלקול עתיק, בעטיו ושמא 'בזכותו' נדרשים אנו לתקן את המעוות ולהשלים את החיסרון. בתורת הפנימיות מפורסם המושג 'שבירת כלים'. זוהי התרחשות רוחנית קדומה, קדומה יותר מבריאת העולם. בשלבים ראשונים של ההשתלשלות הרוחנית בשעה שאורות רוחניים  וספירות עליונות היו אמורים להיכנס לכלים שבעולם האצילות, ובעקבות אי יכולתם של הכלים לקבל ולהכיל את האור – אירעה השבירה. הסיבות לאותה שבירה נידונים באורך בכתבים. בעקבות כך 'נפלו' כביכול שברי הכלים – שהם בעצם חלקי רוחניות עליונים – מעולם האחדות הוא עולם האצילות, והתפזרו בכל שלושת העולמות התחתונים הנחשבים 'עולמות של פירוד' – בריאה, יצירה, עשייה. למעשה, אותם שברים כלים הם עצמם החומר הרוחני ממנו נבראו העולמות התחתונים. הווי אומר: העולם הזה מורכב ועשוי כולו משברי כלים רוחניים. היכן מצויים בעולמינו אותם שברים? בכל מקום. במראה, בטעם ובריח. בהרגשה ובמחשבה.

הכלים השבורים הם כליהם של שבע מידות העליונות המכונות 'שבעת ימי הבניין', משום שבהם נברא עולם ומלואו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

דומים הכלים הללו לגופים. גוף מת כיוון שהסתלקה ממנו הנשמה מיד נאחזים בו קליפות והוא נעשה טמא, כך גם הכלים הרוחניים. הם מופיעים כאן שבורים, רחוקים מאור הנשמה, מלופפים בחיצוניים בקליפות ובהסתרה.

שבע מידות רוחניות נפלו ונשברו. אף עולמינו מתפצל לשבע מחלקות: שבע ימים בשבוע, שבע שנים בשמיטה. שבע ארצות בעולם. שבעה אקלימים. שבע כוכבי לכת.  כדכתיב: (משלי ט') "חצבה עמודיה שבעה". אף מחשבותיו של אדם מחולקות לשבעה סוגים, בבחינת "שבע מחלפות הראש" שהם שבעה סוגי המחשבות החולפות במוחו של אדם (בעש"ט הק'). הנה לנו איך עולם ומלואו תוצאה של שבעה כלים שבורים. כך מתנהג הטבע, כך פועלת הנפש, כך חושב המוח.

 

האדם אם כן תופס מקום בראש כל ברואים, ומעיד עליו הכתוב: (בראשית א') "ורדו בדגת הים ובעוף השמים" (עי' זהר שמות דף צד:). זוהי עליונות, והיא שאובה מעצם התפקיד. איך מתבצע אותו תפקיד?

כפי שראינו, המציאות אינה אלא אוסף שברים, שברי כלים של מידות עליונות. השברים הללו מופיעים בדרכו של אדם, בעולמו, בחייו כנתונים הדורשים תיקון. יש והם מתעוררים בנפש כיצרים ומידות רעות. יש והם באים בתוך מאורעות ובדיבוריהם של אנשים. הם בוודאי שרויים בכל דבר מאכל ושמשקה. בכל מראה טעם וריח. לאחר תיקונם של השברים הללו, נחשבת הבריאה כאילו נבראה מחדש ממש. את המעבר הזה משבור לשלם עושה אדם על ידי עבודת הבורא.

לאסוף את חלקי עצמך

יהודי בעבודתו בורא בריאה חדשה, מתקן עולם, אך לא רק. כשם שאדם בעבודתו מלקט 'ניצוצות' קדושים ומרכיב סביבו עולם חדש, מתוקן. כך גם מתלקטים ונאספים אליו חלקים שלו עצמו, של  נפשו ורוחניותו. משום שהשבירה כמו גם תיקונה נוגעת בכל חלקי הבריאה, מהעולמות העליונים ונשמות בני אדם, עד קרני ראמים וביצי כינים. המציאות כולה אמורה להתלקט ולהתברר מכל המקומות בהם התפזרה בעקבות השבירה, להיתקן ולהיברא מחדש.

העבודה הזו מתמשכת על פני שית אלפי שנות קיום העולם. מאז חטא אדם הראשון ועד העתיד לבוא, עליו התנבאנו (זכריה י"ד): "ועמדו רגליו על הר הזיתים". אז יושלם בירור כל קומת הבריאה, מראש כל דרגין עד החומריות והגשמיות הנמוכה ביותר, בחינת רגלי העולמות. עד אז, בכל יום ובכל שעה, בכל רגע ובוודאי שבכל תפילה וקיום מצווה, אדם מתקן במעשיו בדיבוריו ובמחשבותיו את העולם, משבירה לתיקון.

הנה אם כן האדם לאורך כל חייו 'אוסף' את עצמו, בונה את נפשו, ומקים את קומתו הרוחנית מתוך כל מה שמתרחש סביבו. אין קול, מראה או אירוע שמזדמן אל תחום חושיו של אדם מבלי שיהיו שם 'ניצוצות' השייכות לחלקו. על עבודה זו כותב האריז"ל שאינה נעשית מעצמה. זו עבודה המסורה ביד האדם נתונה לבחירתו, בלימוד התורה, בעבודת התפילה, קיום מצוות ועבודת המידות.

(עי' פרי עץ חיים שער התפילה ז'. 'לשם' ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' באורך. ליקו"ה הלכות בית הכנסת ד')

1158 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים