שחיטת המושחתים משחיתה אותנו

בס"ד
בנתח מדינה יבשוש עניין כשלנו, נס שמתפוצצות מדי שבוע פרשיות שחיתות כאלה ואחרות ויש על מה לרכל. על רקע כה פסטורלי מה היינו עושים אילולא מדי יום עוד אישיות בכירה מצטרפת לרשימת הנחקרים בהזהרה, הנחשדים בפלילים, הפורשים מתפקידם כדי להתמסר לתיקם המשפטי, והמחוסלים פוליטית באבחת שיימינג. האם רק לי נדמה כאילו מדובר בתחביב לאומי – מצוד אחר פושעים ושחיתויות?
קורה כאן עניין מדהים, כל יום צפה לה כמו גוויה על גב הנהר, שערורייה חדשה שקשורה איכשהו בראשי ערים, חברי סיעות, בית ראש הממשלה, חברי כנסת, ולמעלה בחולין. לפנינו שתי אפשרויות: או שזו אובססיה חולנית שהופכת את החברה לישות נרגנת וחשדנית, המחטטת ללא הרף במוסדותיה ובכיסי נבחריה כדי לדלות הוכחות לחשדותיה. או שאכן בצמרות הארזים נפלה שלהבת ואזובי הקיר, נעבאך, נאלצים לחשוף את פרצופם האמתי של המנהיגים. אם אכן כן, התחושה אמורה להיות שפופה למדי – המערכת רקובה עד העצם ואם כל מה שמתפוצץ בחוצות אלו תיקים שנחשפו ופרשיות שעלו על עקבותיהן, ההסתברות אומרת – מי יודע מה עוד קבור מתחת לצווארונים הלבנים האלה.
על הצד שדיבוק של טהרה דבק בעם היושב בציון, יש כאן עניין תמוה ומטריד; אזרחים למדינה שנשיאה האחד יושב מאחורי סורג ובריח וראש ממשלתה לשעבר משוגר לשם כעת, שׂריה היו שם או בדרכם לשם, ושורה נכבדת מאישיה מצויה בין השלבים השונים של חקירה משטרתית, הצהרת תובע או הגשת כתב אישום והלאה, איך היא אמורה להרגיש עם זה?
זהו, שכאן קורה משהו מאוד מוזר; צייד המכשפות הזה מצליח להילעס ללא הרף באמצעי התקשורת ולרתק את עניין הציבור וזה מובן, אבל התחושה היא שככל שנחשפות שערוריות גדולות יותר והרפש דבק בידיים יותר בכירות, כך גדל תאבון הצרכן לשמוע עוד מהסוג הזה. כמין שביעות רצון חולנית מלווה את כל הסיפור. תאמרו, העם שש להתנקות ממנוולים וגאה בחוסנו האישי לשפוט את שופטיו ולהוקיע את עצמו קבל עם ועולם, ניחא, אבל מהיכן תחושת הסיפוק וההנאה הזו?

בנקודה זו אפשר להרחיב בדיונים פסיכולוגיים על הנטייה האנושית למצוא מרגוע למצפון מייסר באמצעות התענגות על חטאיו של הזולת וקלונו שהתגלה ברבים, הבה נדלג על זה. כן נדבר על ההבדל המרנין שבין ספר המוסר האלוקי לכל חיקויו הקלושים:

את הפסוק "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" דורשים חז"ל אודות תלמיד חכם שסרח והאופן שיש לנהוג עימו – 'כסהו כלילה'. וכך מורה ההלכה לנהוג בחכם בתורה או אב בית דין וכדומה שסרחו שאין מנדין אותם בציבור, אם יש צורך להענישם הדבר ייעשה בצנעה. את הגישה הזו לא מכירים בציבור הכללי. ככל שהפושע בכיר יותר בעיניהם שלהם, כך יגביהו את העץ עליו ייתלה 'למען יראו וייראו', כלשונם. התוצאה כמובן הפוכה: ככל שהחטא מצטלם בחברת אנשים בכירים ומעונבים יותר, כך הותרה טומאתו בציבור. כמה כבר אפשר להזדעזע, בשלב מסוים האזרח הקטן אומר לעצמו 'כולם עבריינים וגם לי מותר'. רק ספר מוסר שנכתב בידי מי שכל סרגלי היושר והצדק ברשותו מסוגל לנסח גישה משולבת שכזו – שלא תישא פנים לאיש ולוּ לבכירים ביותר, וגם לא תחלל את דמותו של המחנך לעיני חניכיו. ומכאן דוגמה צנועה לאוויליות שבמחשבה כאילו בני אדם יוכלו לבדם לנסח לעצמם חוקי מוסר ויושר.
הסוגיה הזו משליכה על עניין נוסף. אנחנו הדתיים נחשבים חברה מחמירה, הלא כן? התורה מצטיירת כבלתי מתפשרת, עוברי עבירה זוכים לתואר המפוקפק 'רשעים', ובטרמינולוגיה היהודית שמור לשם התואר הזה מקום שפל במיוחד. ועם זאת כמעט כמילה נרדפת, מתקשרים רשעים עם המושג 'תשובה' או 'בעלי תשובה'. כלומר, הרשע נמצא בגדה השנייה של כל דבר טוב והוא פסול ומנודה, מאידך מגשר על הפער הזה שביל ישיר ושמו 'תשובה'. יש איסור להזכיר לבעל תשובה את עברו, והעניין הזה לא מסתכם רק בהגדרה תורנית מארון הספרים, הוא שכיח ומיושם בחיי החברה בצורה יומיומית. בציבור החילוני מרבים לציין שחרדים אינם מסמפתים בעלי תשובה, כשלעצמנו יש בטענה יותר ממשהו ויש מה לתקן, אבל שורו הביטו וראו מה קורה שם בצד השני, מדהים.
כשמישהו מורשע, אין דרך חזור, רשע יהיה עד יום מותו. בנאדם נחשד בעברות כלכליות, הופלל ונשפט, ריצה את עונשו וגם מילא את שבוע שנות הקלון שהחוק השית עליו, ועדיין בכל עת מצֹא לא יחדלו, בתקשורת וגם בעם, להזכיר לו את מעשיו ואת תקופת כלאו – ולא מדובר רק במורשעים חרדים. בחברה החילונית המצטיירת סלחנית לכאורה, זו שאין במחיצתה 'רשעים' והכל זה בסדר, הגשת כתב אישום היא אישור רשמי לרציחת דמותו של נאשם בראש כל חוצות באופן שלא יותיר לו עוד מקום להשתקם בשום עתיד, ואם ניתן גזר דין – אל חזור.

אם תרצו כאן תורף העניין. אם אני הוא השופט, כבנאדם אין בי את הכוח לשכוח ולסלוח. ובחברה שכזו אין מקום לתשובה. התשובה היא המצאה אלוקית, ורק כשאתה מבין שהיחיד שיכול לקבוע את גבולות הצדקות והרשע הוא האלוקים, הינך מסוגל להכיל את הרעיון שגם הפושע הגדול ביותר שעשה תשובה, הריהו נקי מהחטא טהור וצדיק עד שאם תחטא בלשונך להזכיר לו את פשעיו הישנים, תחשב בעצמך לחוטא.

(פורסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

1335 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים