שוב פעם פסח – הורתו ולידתו של פסח שני

בס"ד

"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"? ויאמר אליהם משה: "עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". וידבר ה' אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל לאמור: איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר, ט.).

בפסוקים אלו מתוארת לכאורה בריאתה של 'תורה חדשה', והעניין רוחש פלאות. מתי ואיך נוצרה מצוות 'פסח שני'? אין דוגמתה בכל מצווה אחרת. מעולם לא שמענו על איש שזכה ליום כיפורים משל עצמו רק משום שלא היה מוכן מספיק לקראת יום הכיפורים המקורי. במיוחד כאשר מבינים שפסח הוא חג הגאולה והיציאה ממצרים. הגאולה אירעה בתאריך מסוים, ברצון השם, בניסי ניסים. כדי לזכות לאכול מקרבן החירות – קרבן פסח, נדרשו האוכלים לעמוד בתנאים שנאמרו בפירוש במצוות השם. והנה באים להם האנשים שהיו טמאים ובדרך רחוקה וטענה בפיהם: "למה נגרע?!"

שאלתם מופרכת מעיקרה לכאורה. וכי מה תבקשו? והלא החמצתם את הפסח, העיתוי חלף עבר. האם תצפו שתינתן עבורכם תורה חדשה? 'תורה חדשה' – כלשון הזו נוקט האור החיים הקדוש.

מתתא לעילא ומעילא לתתא

להבנת העניין עלינו לשוח אודות מהותם של פסח ראשון ושני. על עניינם ועל ההבדלים שבין שני הפסחים עומד מאמר הזוהר הקדוש בפרשת בהעלותך (קנ"ב ע"ב), תמצית הרעיון כך:

קדושת פסח ראשון היא בגדר "מתתא לעילא", לעומת זאת קדושתו של פסח שני חלה בבחינת "מעילא לתתא". בפסח ראשון הגאולה והאורות שופעים מכוח אתערותא דלעילא, כלומר השם יתברך מביא אותנו אליו, אל קדושתו שלו. על דרך הכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". פסח שני נברא מתוך אתערותא דלתתא, דווקא מחמת תחושת הריחוק, הטומאה והסיאוב, מתעורר האדם ומזמין את הקדושה לשרות עליו. על הנהגה זו נאמר (ישעיה נז): "אשכון את דכא ושפל רוח" שמוריד את קדושתו אל השפל והנמוך. כאן למעשה החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב יורדת אלינו מלמעלה כדי להעלות אותנו 'מתתא לעילא', בסדר המדרגות הנכון. לפיכך במתן תורה צווינו לבל נעלה בהר ולבל ניגע אפילו בקצהו. מפני שהלא "מי יעלה בהר ה'", רק משה רבינו ראוי לעלות בהר. משום שכאשר נמסרת תורה משמים, היא ניתנת באופן ובצורה הדורשת מאיתנו להיות ראויים לה. לאו כל אחד ראוי, כך פועלת ההנהגה בתורה שבכתב.

הנהגה זו מלווה אותנו מפסח ראשון שבט"ו בניסן, עד פסח שני שבי"ד אייר. ולכל אורך שלושים הימים הללו נמשכת הארה של אתערותא דלעילא. משום כך הספיק מלאי המצות עד יום למחרת פסח שני, ובט"ו באייר אזלו המצות והחל לרדת מן. השינוי בסוגי המזונות מסמל היטב את שינוי ההנהגה אודותיו שחנו. המצות מאכל שמימי הן, אור עליון, קדושה היורדת מלמעלה. הן מבטאות את האמירה "והביא אתכם אלי" – ארומם אתכם. המן יורד מהשמים אבל מקבל את טעמי העולם הזה וכל אחד טועם בו טעמים כאשר יחפוץ. בפסח שני פוסקת ההנהגה הראשונה ומתחילה הנהגה חדשה, כאן יורדת למעשה תורה חדשה משמים. את התורה הראשונה הוריד משה רבינו, מההר אל העם. הגאולה שעל פי תורת הנגלה מציבה תנאים, על פיה אין מקום לטמאים ורחוקים בסיפור הגאולה. התורה החדשה באה מהעם אל משה, הם מעוררים והם קוראים לו להביא לעולם תורה חדשה שתרחיב את שערי הגאולה גם למחוזות של טמאי נפש וההולכים בדרך רחוקה.

מכאן תשובה לתמיהה – מהיכן באה לפתע מצווה חדשה. ואם יש מקום במצוות הפסח גם לטמאים ורחוקים מדוע לא צווה על כך משה מלכתחילה בתוך מצוות הפסח? אלא שאכן עד שלא נשמעה צעקת הטמאים והרחוקים "למה נגרע", לא היתה מצווה שכזו. הצעקה בראה תורה חדשה. תורה שבעל פה. (ע"פ פרי צדיק – מאמרי פסח שני).

טמאי הנפש ובדרך רחוקה

כדאי לשים לב משום שיש כאן משמעות הפוכה. התעוררות שבאה מלמעלה משפיעה על הנפש בצורה של "מתתא לעילא" – כלומר גורמת לעלייה תמידית בדרך הרגילה, דברים מתחילים למטה ועולים למעלה. זו ההנהגה של הזמנים בהם הקדוש ברוך הוא משפיע אור מלמעלה ואנו נדרשים להכשיר עצמנו לקבלת השפע, כדי לעלות בכוחו ממטה למעלה. אולם מי שלא זכה יידרש לצפות להנהגה שנייה, היא תנוע "מעילא לתתא", כלומר נאלצו לשוב לקראתך כדי לאסוף אותך. אין ספק שההנהגה הראשונה עדיפה, וכדברי הזוהר הקדוש המקיים פסח בזמנו "סליק ולא נחית" – עולה ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקודש ואין מורידין. לעומתו הנצרך לפסח שני "נחית ולא סליק", הוא יורד, כלומר השפע יורד אך אינו יכול לגרום לעליה שאינה פוסקת.

מי הם אלו שלא היו ראויים לקיים את מצוות פסח הראשון? השל"ה הקדוש לומד שמדובר כאן על שני סוגים של ריחוק. יש מרוחק מצד מציאותו אך אינו רחוק באמת מגבול הקדושה. ויש מרוחק שמעשיו גזרו עליו להימצא הרחק מהקדושה. הלשון "טמא לנפש" מדייקת – לנפש הוא טמא אך לא טמאוהו מלמעלה להיות מרוחק מגבול הקדושה. ויש גם "או בדרך רחוקה" שמפאת מעשיו נתרחק מגבול הקדושה וטמאוהו משמים להידחות מהקודש (ע"פ של"ה הק', תורה אור).

וכך אכן מתפרש לשון הכתוב "איש-איש כי יהיה טמא", כפל התואר 'איש', כותב הזוהר הקדוש, מתייחס לאיש שראוי להיקרא איש אך טימא את עצמו והפסיד את הקדושה העליונה. מפני שאיש הוא אכן תואר של אדם ראוי. משה רבינו קרוי "האיש משה", "איש יהודי" היה גם בשושן הבירה, והוא מרדכי. גם יהושע מתואר "איש אשר רוח בו". לעומת זאת עשיו קרוי גם בכפל הלשון "איש יודע ציד, איש שדה". התואר איש מורה אפוא על המסוגלות להתחבר אל השורש הטהור, אולם איש-איש מבטא במקרה דנן את החמצת השורש הטוב. איש שיכול היה… אבל החמיץ. כדרך שנאמר על עשיו, "איש יודע…" אבל אינו אלא "איש שדה" – בחוץ. בדרך הדרש נוכל להוסיף כי התואר 'איש' מרמז על התקשרות אל השורש, השורש הטוב או היפוכו. משום שהאותיות א.י.ש כוללות את כל סדר ההשתלשלות, מהאות א' – אלופו של עולם, ועד האות ש', אחת לפני אחרונה שבאותיות.

ניסן ואייר כשתי הנהגות

פסח ראשון חל בניסן והשני באייר, והעניין מתקשר עם תכניהם המהותיים של החודשים הללו. ניסן  בספירת המלכות ואילו אייר ביסוד. מזלו של ניסן 'טלה' ושל אייר 'שור'. שור הוא סמלו ועניינו של יוסף, בסוד "בכור שורו הדר לו", ויוסף כידוע הוא יסוד. השור מורה אם כן על מידת היסוד המשפיע כמו "יוסף המשביר". מזל טלה שבניסן קשור לספירת המלכות שדימויה הוא "כרחל לפני גוזזיה" רחל – כבשה. הטלה עניינו ביטול והכנעה, וזה קשור מאוד לאופן בו הופיעה הגאולה בפסח ראשון. בניסן נגאלנו מכוח רצון עליון, כשלעצמנו כטלה היינו. באייר לעומת זאת, אנו נגאלים מתוך התאמצות. מתוך מחאה של "למה נגרע", זהו חלקו של השור המסמל את ספירת היסוד המתעוררת מצד עצמה.

תקופת האביב מורכבת מהחודשים ניסן אייר וסיוון. כמו בכל חלוקה לשלושה, חודשים אלו מייצגים את שלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע. ניסן הוא חודש ראשון מחודשי שנת התורה וראשון לתקופת האביב, בחינתו חסד. אייר שני לתקופה בחינתו גבורה. והדברים נושקים לאמור לעייל: בניסן נגאלנו מכוח יד ימין, "ימין מקרבת". באייר נגאלנו בשנית, לא מצד החסד, אדרבה מצד הדין של "שמאל דוחה". איך "שמאל דוחה" תבשרנו גאולה? אלא שזהו עניינו של פסח שני: יש גאולה שנובעת מכוח החסד, מצד ימין. אבל גאולה שכזו איננה בידינו, היא מתעוררת רק מתוקף אהבת השם ורצונו לעשות חסד עימנו. אולם טבעו של החסד שהוא יכול לסייע רק למכשיר עצמו לקבל את אורו. בשעת הקרבת הפסח של ניסן נמצאו בכלל ישראל יהודים שגם לאחר כל הניסים והנפלאות לא היו מסוגלים לקבל את רוב הטובה. אלו היו טמאי הנפש וההולכים בדרך רחוקה. לפעמים אי אפשר לקרב את המרוחקים באמצעות יד ימין, תועיל לעיתים רק השמאל. הריחוק מסוגל לקרב. משום שרק כאשר יחוש הטמא והמרוחק את דחייתו החוצה, יתעורר וידחק עצמו פנימה. אז תתעורר עבורו מידת היסוד, המסוגלת לרדת למטה. לפיכך פסח שני חל באייר שעניינו גבורה.

ההבחנה הזו רמוזה גם בצירופי שמותם של חודשי ניסן ואייר. צירופו של ניסן הוא שם הוי"ה כסדרו, והוא רמוז בראשי תיבות הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ". משמעתו מורה גם כן על האמור: מתחיל בשמים ומסיים בארץ. כהגדרת הזוהר הקדוש, שפסח ראשון נובע מלמעלה – מהשמים. זו גאולה שניתנת לנו כמתנה משמים. לעומת זאת צירופו של אייר יוצא מהפסוק "יתהלל המתהלל השכל וידוע". בשני התיבות האחרונות מתחלף הצירוף הטבעי והאות ה' הרומזת כידוע למלכות, מתחלפת עם האות ו' המיוחסת ליסוד. כלומר המשפיע והמקבל מתחלפים, והמקבל מקדים את המשפיע. זו אתערותא דלתתא. וכך גם משמעות הפסוק (ירמיה ט) "יתהלל המתהלל" – קודם תתעורר אתה האדם להלל, אחר כך תזכה ל"השכל וידוע".

אתערותא דלעילא/ דלתתא – ביחסי משפיע ומקבל המשקפים את כל דרכי ההנהגה הרוחנית קיימות שתי תנועות: האחת מלמעלה למטה והשנייה ממטה למעלה. בעיתות רצון יורד שפע ברצון השם ומשפיע למטה. בזמנים שכאלה אין השפע ניתן לפי זכות המקבל, רק ברצון עליון. כשאין עת רצון נדרשת התעוררות מלמטה. המקבל נדרש לעורר את הנותן, וזו אתערותא דלתתא.

 

1251 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים