שבת באמצע השבוע? הדרך היהודית לחירות מיידית

התרחשות מופלאה פוקדת את רחובותינו בכל יום שישי בשבוע.

במשך ששה ימים זורם סמבטיון העיסוקים בעוז. וביום השישי הזרם רק מתעצם. ככל שנוקפות השעות לקראת בין השמשות, מטפס מד הבהילות גבוה יותר. יהודים טובים גודשים את הרחובות, מתכוננים לקראת שבת, ואז ברגע אחד שובת הכל. הגוונים מתחלפים והעולם נכנס לקצב אחר. אז מה בעצם קורה ברגעים של בין השמשות?

הבה נעקוב אחרי ר' משה – אחד מאותם יהודים טובים המתרוצצים בשעת בוקר זו של יום שישי ברחובה של עיר. כעת הוא חוצה את הרחוב הסואן, בידיו שקיות גדושות, אחריו משתרכים/נגררים בקושי סיעת זאטוטים. לרגע נעלם בפתחה של חנות, במשנהו הוא שוב נע במהירות אל היעד הבא. מדי מספר רגעים, מעיף מבט בשעון, מציץ שוב בפתק מקומט שנשלף מכיס מקטורנו, נושך שפתיים, ומזדרז לקראת התחנה הבאה. ככלות סבב קניות לכבוד שבת קודש. מנחית ר' משה את צרורותיו בחדר המדרגות. זאטוטיו ישלימו את מלאכת ההעפלה עד לקומה השלישית.

בשעתיים הבאות, נצפה ר' משה. בבית הכנסת לקריאת שניים מקרא. במקווה לטבילה של ערב שבת. ובעוד אי אלו פינות ותחנות לסידור עניינים אחרונים. על פניו, נראה כעת ר' משה, כמי שלא רק רחיים תלויות לו על צווארו, אלא עולם ומלואו מונח על ראשו.

בשעה שצלילי ערב נוטים על הבתים והגגות, וגווני שקיעה צובעים את האופק בהוד. דבר פלא מתחולל בדמותו של ר' משה. כביכול הפך האיש הנבהל והנמהר, בריה חדשה. אך לפני שעה קלה, התרוצץ ברחובה של עיר, כמי שאינו מוצא מנוחה. ואילו כעת כולו אומר כבוד. לבוש בגדי שיראיין, פניו מפיקות זיו. שוב אין הוא ממהר לשום מקום, כבר לא דוחק בו השעון. אין ספק ר' משה הגיע לכתובת כלשהי, המקנה לו שלווה שמחה וסיפוק.

בין חול לשבת

המעבר החד והמפליא בין יום חול לשבת, מתרחש בעולמינו בכל שבוע מחדש. אך תמיד ייוותר פרק הזמן הזה, המפריד בין יום חול לשבת, טמיר ונעלם.

אין צורך להפליג בדברים, כל אחד מאיתנו חווה היטב בעולמו את ההבדל המודגש בין חיי השבת לחיי ימות חול. כולנו עוברים בכל בין השמשות של יום שישי, את סף החול והקודש. מאחור אנו נוטשים עולם שלם. עיסוקים, עבודות, עסקים והמון דאגות. בשבת, העולם סביבנו, עולם אחר הוא. שאם לא כן, איך יתכן שאנו מבלים בו באופן כה שונה.

על אותו הרחוב בו גיששנו את דרכנו במסע קניות עמוס חומריות, אנו צועדים שוב בשבת אך הפעם אין זה אלא פרוזדור עוטה הוד, המוביל בואכה בית הכנסת לקבלת שבת. על אותו השולחן בו סעדנו פת שחרית של ימי ראשון שני והלאה, נערכת כעת סעודת שבת. הבית לובש בגדי טרקלין, המלך יושב בראש, זמירות ותשבחות, דברי תורה ומעדני מלכים.

עד כאן פיוט.

לאמתו של דבר, אין זה פיוט. יהודי מאמין אינו מסוגל לראות את המשבצת השביעית בלוח השנה, כאחת מששת אחיותיה האחרות. כולנו יודעים בידיעה קדומה שיום השביעי משתייך לעולם אחר. וגם אנחנו, אנשי היומיום נעשים שונים באותו יום. מהו הסוד שאוצר בחובו בין השמשות של יום שישי?

עבודה זו מצווה!

"ששת ימים תעשה מלאכתך" הציווי הזה הושת עלינו מפי עליון, והוא מעט תמוה. הא ניחא המשכו של מקרא "ויום השביעי שבת להשם אלוקיך". שמירת שבת היא ציווי מעשרת הדברות. אך איזו מן מצווה זו, עשיית מלאכה בששת ימי החול.

אלא לומר לך, שעיסוקי ימי החול, גזירת עליון הם. העולם שלנו מורכב מזמן, והזמן מבוסס על ספירה של שבע. ששה ימים בחול, ויום אחד בקודש. ששת ימי החול הם זמן של עבודה. בששת הימים הללו כולנו, ללא יוצא מן הכלל. כל אדם בזירת חייו, בעבודתו, בלימודיו, ובסידוריו האישיים, עובד קשה. נכיר בכך או שלא, אנשים עובדים אנחנו, עמלים קשות בתיקונו של עולם. וכך מגלה רבינו האריז"ל. בכל יום מששת ימי המעשה עסוקים הנבראים בתיקונו של עולם. לכל יום מידה משלו, לכל יום תיקונים ועניינים שייכים במיוחד עבורו. הספרים הקדושים מרחיבים כל אחד בדרכו, במהותם של אותם עניינים הנוגעים לכל יום.

ההבנה הזו קובעת יסוד עצום. העבודות שאנחנו מְבַצעים כביכול לתועלת עצמית, או מכורח הנסיבות, בשום אופן אינן 'דבר הרשות'. מלאכה שעושה יהודי ביום חול, היא ציות לצו האלוקי "תעשה מלאכתך". ומי מוצא עניין בכל אותם סידורים פורמליים שאנו עושים כמעט בלי לשים לב. בבנק, במכולת, מול כיור עמוס כלים או בדרכים? בורא עולם, כמובן!

עיסוקי היומחול טומנים בחובם עניינים נשגבים, ומי שאינו מאמין בכך, מוסר את מחוזות חייו מרצון, לידי הטבע והמקרה. חס ושלום.

מי הבוס שלך?

כעת הבה נבין דבר נוסף. אנשים נוטים אולי לחשוב, כאילו בחרו בעצמם מרצונם החופשי או בהמלצת יועץ תעסוקה, את עבודתם. לא נכון! העבודות מוטלות עלינו מלמעלה, וכל מי שבילה תקופה כלשהי בשוק הפרנסות יחתום על כך בעיניים עצומות. העבודה לא בהכרח קשורה לכישורים, יכולות, העדפות, לימודים קודמים וכל השאר. העבודה כמו שידוך, מגיעה ממי שמזווג לאנשים את תפקידיהם בעולם הזה. ולכן, האדם עבד נרצע למלאכתו. אנוס לבצע אותה, אם לא כך, אזי באופן אחר. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יוכרח למלא את תפקידו בעולם. מהסיבה הזו, אדם בימי החול, מנהל את חייו כעבד. על כורחו שקוע הוא בעבודות ועיסוקים. השאלה היא, עבד למי הוא. עבד לבוס קפדן, קהל לקוחות, ויתכן אפילו עבד לעצמו. או עבד למלכו של עולם.

עם ישראל, כך מובא בדברי חז"ל, נקראים לעיתים 'בנים' ולעיתים 'עבדים'. שתי ההגדרות הללו, מיוחסות – לפי הזהר הקדוש, לימות החול ושבת. בששת ימי החול, מתנהל העולם בהנהגת 'עבד'. ואילו בשבת מאירה בבריאה הנהגת ה'בן'.

בן ועבד, מאיר ה'ראשית חכמה', הן שתי השגות. העבד מבצע מטלות שמטיל עליו האדון. אין לו הרגשה או חיבור עם אדונו. הוא בסך הכל 'איש ביצוע'. לעומתו, ה'בן' "מחפש בגנזי אביו". בן הוא מי שחש את אביו מתוך הפעולות והמעשים.

וכאן אנחנו מגיעים לבין השמשות של יום השישי. ששה ימים פועלת הבריאה במתכונת 'עבד'. עבודה שחורה, בלי טעם ובלי הרגשה. חוסר מודעות למשמעות העבודה, זוהי עבדות!

בשבת, משתחררת הבריאה מכבלי עבדותה ומתרוממת לעולם החירות. המודעות וההשגה נוסקים כלפי מעלה, הנברא מבין שכל מה שנעשה כאן, נוגע לכבודו של מקום. ההבנה המופלאה הזו מרוממת אפילו עבד שחור למדרגת בן. המעבר הנפלא הזה מתרחש בבין השמשות של ערב שבת. אז פושט העבד את בגדי העבדות ולובש בגדי בן אהוב. זו הסיבה שפניו, ופני העולם שסביבו משתנות לחלוטין.

שבת וחול בנפש פנימה

השבת והחול מוכרים לנו בעיקר כזמנים שונים בלוח השנה. אך הרבה מעבר לכך הם מצויים בנפשנו פנימה. לכל אחד מאיתנו ישנם חלקי נפש משועבדים, כאלו שנמכרו כביכול לעבדות. אין אדם בלתי משועבד. כל מי שבא הנה על מנת לתקן ולשפר דבר מה, משועבד באופן מלא למסלול התיקונים האישי שלו. על השעבוד הזה מדובר בהרחבה בזהר הקדוש בפרשת יתרו. וכפי שאכן קושרים הספרים הקדושים את דיני העבד העברי לעולמו האישי של כל אדם. "שש שנים יעבוד" נאמר בעבד עברי, אך לא מעבר לכך. ולגבינו אנו, לא יתכן שנניח לחולין לכבוש את כל מחוזות חיינו. בשפה שגורה יותר, נכון שאנחנו מוכרחים לעבוד, להתפרנס, להתקיים, לחנך, להתחייב, והרשימה עוד ארוכה. אך חייב להיות לנו, בנפש פנימה, חדר שבתי אחד. ד' אמות של חירות נפש פנימית. לנקודה הזו קוראים 'שבת'. והיא ערובה לשפיות רוחנית.

אדם משועבד חי לא עבור עצמו. אך גרוע מכך, גם לא עבור אלוקיו. ומהסיבה הזו רוצעים את אוזנו של אותו עבד עברי שנקשר באהבת השעבוד והעבדות לאדוניו. אומרים לו 'יהודי איננו משועבד לשום גורם זר, מבלעדי הבורא יתברך'. מזכירים לו, ששעבוד לפרנסה, הוא גלות לא פחותה בהשלכותיה, מגלות מצרים הפרעונית.

את המילים הללו, חייב כל אדם להשמיע לעצמו, דווקא בעיצומם של ימי החול. נכון, אין ברירה ומכורח הנסיבות, אנו מוכרחים להשתעבד לעיסוקים שונים. אבל מותר לו לכל יהודי, לשַמֵר בנפשו פנימה פינה שבתית. מקום בתוך עצמו, שם אין הוא עבד, לא למנהל העבודה, לא למצבו הכלכלי, אף לא לשום גורם אחר מחייב. במקום הזה נקי הוא לאדוניו האמיתי. בן חורין הוא. בן אהוב לאביו שבשמים. המקום הזה הופך את העיסוקים הפשוטים והשגרתיים ביותר, למלאי משמעות ועניין. מי שמודע למשמעות מעשיו, איננו עבד. גם בעיצומה של עבודת כפיים קשה ומפרכת, בן חורין הוא. ממלא בסיפוק ושמחה את המטלות שהטיל עליו אביו האוהב.

 

 

 

891 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
1 תגובה

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים