רשמי מסע מז'יבוז' – אומן

בס"ד

מדינת אוקראינה לעולם אינה יוצאת מגדרה לקראת איש, גם לא לקראת אלו המבקשים לתור אותה ומוכנים עבור כך לפרנס קמעא את שווקיה סוחריה ונהגיה. באתם לתייר אצלינו? בעייתכם.

ואולי הרקע הזה נשתל שם מלכתחילה רק כדי להעצים את הניגודיות המפליאה השוררת באותם איי קודש הצפים על פני הישימון הזה, מז'יבוז' ברדיטשוב אומן פולנאה שיפיטובקה וכו' וכו'. האיים הצפים הללו שייכים בכלל לארץ ישראל, לקדושתה, לרוחניותה, לאווירה, ובינתיים הם רועים שם.    עבור מי שהרגיל עצמו להיטען במטעני הרוח, המחוזות הללו ישמשו תחנות אנרגיה שהוא יהיה מוכרח לפקוד אותן מעת לעת. מרתק להיווכח שוב ושוב איך דווקא מה שנראה כאילו מדשדש אי שם בנוסטלגיה עתיקה, נותר בעצם אחת הפינות האחרונות הרלוונטיות לדורנו. שם, הרחק מבהלת השוק שאנו חיים בו, מוצאת הנשמה את חלקיה השפויים, הטבעיים כל כך.

שבתי משם בראשית השבוע לאחר מסע קצר עם קבוצה מגוונת של חברים קשובים ומקשיבים. במסעות הללו שובים את ליבי שניים – הצדיקים שציוניהם הקדושים לא רק שאינם מצבות אבן בבתי קברות, אלא דירה לרוח חייה שמסוגלת להקיץ לתחייה גם שוכני עפר כמונו, אישים מיוגעים מאחרית הדורות. ומנגד אני מוקסם מהצדיקים הקטנים, כלומר האנשים הפשוטים שבשעה שהם פוקדים את ציוני הצדיקים, הם עצמם מתגלים כסוג מיוחד של צדיקים. אלישע איש האלוקים החיה פעמים מתים, פעם אחת בחייו ופעם נוספת במותו, כאשר הושלכה לקברו גוויית המת, 'וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו'. כה חיוני הוא הצדיק שאף עצמותיו שבקברו מחיות מתים הן.

בנסיעה מתרחשים כל מיני דברים שאין השעה מניחה להן להתרחש בשום הזדמנות אחרת. הטלטול מפרק מסכות וממוסס שגרות וזו הזדמנות נפלאה לחשוף פנימיות אחרת. הדברים אקטואליים במיוחד לקראת ימי הפורים והתחפושות. שוב ושוב אני בא לכלל הכרה שכל הבריות שסביבנו ואנו בכללם, חובשי מסכות הן – ולא בלשון שלילית. תיאר זאת היטב אחד ממשתתפי המסע שסיכם את רישומיו ברישא ובסיפא של הנסיעה: כשאתה פוגש את הקבוצה בטרמינל, אתה אומר לעצמך, מי זה הבנאדם הזה עם התיק על הגב? הוא נראה עייף. המבט נודד לחבר הבא, אינך מכיר אותו, הוא מגרד בראש, זהו, עבורך זה כל האדם. הבא בתור  – בחור צעיר תזזיתי לטעמך, עד כאן הגיעו עיני הרנטגן שלך. וכן הלאה וכן הלאה. כעבור יומיים, הספקתם בינתיים להיטלטל ביחד אי אלו קילומטרים על שברי אספלט. להתחשב אחד בחברו לסירוגין. להירדם, להתעורר, להחליף מילה בהוויות של רוחניות או במילי דעלמא, להתבדח ולפהק. עכשיו האדם שראית בנמל התעופה על שם בן גוריון כבר אינו קיים, תחתיו קם לתחייה עולם מלא. יש כאן אדם עם מטען פנימי בלעדי, עם הדגשות ייחודיות, שימת לב אישית, נקודות טובות. וכדאי הוא הגילוי הזה כדי להרחיק עבורו נדוד.

משום מה ובכוונת מכוון לוהקו לקבוצתנו שני טיפוסים שלא תאמו בשום צורה את המגוון האנושי עבורו תוכנן המסע. לא הרקע ולא המנטליות, ובעצם שום דבר. מלכתחילה היו חששות ובמפגש ראשון שאלנו את עצמנו מה הם עושים פה. בסופו של מסע ואחרי כל מיני חיבורים אנושיים בלתי מצופים שהתרחשו, נוכחנו שוב ובצורה מדהימה ביותר עד כמה איננו יודעים מאומה על אף יהודי. הצמד הזה תרם את חלקו הייחודי לכל אחד מהמשתתפים. אחד מהם, בחור שחזותו החיצונית משייכת אותו אוטומטית לזן הקרוי צ'חצ'ח, עורר פעמיים את תשומת לב הקבוצה לעניינים הלכתיים שאיש לא היה מעלה בדעתו לברר. רעהו, קוצני ופזיז למראה, התגלה כטיפוס מבריק ואמיתי באופן נוגע ללב.

השגרה חזקה מכל חוויה, ובתור נוסע מתמיד אני יודע זאת ועודי שם בין מז'יבוז' לאומן. תפילתי בהזדמנויות אלו היא שמשהו מן הבהירות יצליח בכל זאת להילוות אלי גם בכניסתי אל הכרך הגדול. הפעם אני נוטל עימי תובנה נוספת, נקודה פשוטה אבל עמוקה עד מאוד, מדהים אבל מי שניסח אותה היה מיודענו הצ'חצ'ח דלעיל. לבקשתי, הוא סיכם את הצידה הרוחנית שאגר במשך המסע בהגדרה הישירה הזו: 'לא היו לי אורות', הוא מסכם בכנות, 'אבל הבנתי שמהיום כל דבר שאני עושה, מניח תפילין, מתפלל, עושה מצווה או אפילו כל דבר, אני חייב שבדבר הזה תיכנס נקודה של חיות. לא להניח לשום פעולה שתהיה סתם בלי לחלוחיות, בכל דבר להתעקש שתיכנס טיפה חיות אמיתית'. ואם לזה ידידיי, לא קוראים 'אורות', אז מה זה אור?

והנה ברשותכם מחשבה שכל אחד רשאי לשאת עימו לכל מקום: כל יהודי שחי ונושם סביבנו הוא לגמרי לא מה שנראה לנו. אף אדם הוא לא 'הנמוך ההוא', או 'המצחיק ההוא', או 'השמנמן ההוא'. כולנו, גם מי שאנו סבורים כאילו מכירים אנו משכבר הזמנים, ובכן כולנו סודות וצפנים אלוקיים. על פי רוב מצפה אותנו שכבה אטומה של שגרתיות רשמית בגווני אפור, התחפושת מאיימת ולכן איש לא יעז לגשת ולהציע לנו לקלף את המסכות. למען האמת השכבה האטומה דקיקה מאוד וניתנת להסרה באמצעים פשוטים, כמו דיבור והארת פנים. כמה דקות של אמונה בטוב הגנוז בזולת הקפוא, ועוד כמה דקות של דיבורים חמים ופשוטים, ורוב האגוזים נפתחים. למה זה חשוב אתם שואלים? ובכן, תפצחו ותיווכחו.

 

 

 

1130 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים