קיצורי דרך ארוכים מדי – בין תפילה להשתדלות

הממציא הדגול ניצב זקוף גו, גאה ומדושן סיפוק על עמדתו, מציג בגאון את פרי המצאתו ונהנה ללהג ולהסביר אודותיה בפני כל צופה מזדמן. אין לדעת איך הצליחו הממציא ופרי גאונותו, להשתרבב אל תערוכת הפטנטים היוקרתית, אך הם היו שם ללא ספק והיוו מוקד אטרקטיבי מרתק. המצאת המאה –  בכל אופן לטענת ממציאה – אמורה למגר אחת ולתמיד את הופעתם הדוחה של חרקים מכל מין וזן "ולהשאיר לכם בית נקי מנמלים" כלשונו. בפעם המי-יודע-כמה, שינן בעל ההמצאה את הוראות ההפעלה בפני קהל מאזיניו המתבוסס בצחוקו:

"פשוט ביותר. אתם לוכדים את החרק, מאלצים אותו לפתוח פה, ואז משליכים את הגרגר הזעיר אל לועו הפעור. עניין של כמה רגעים עד שהוא נחנק למוות… זהו זה בעצם".

רק מאזין אחד קשה הבנה ונטול חוש הומור, ריסק את רוממות המעמד: "ואם החרק כבר בידי, מדוע שלא אמעך אותו ודי?"

"צודק לגמרי", התאושש הממציא ומלמל,  "בעצם, גם זה רעיון…"

קיצור דרך ארוך מדי

מה לעשות. לפעמים אנחנו בוחרים מרצון להתחכם ולעשות דרך ארוכה ונפתלת תוך התעלמות מוחלטת מהדרך הקלה, הפשוטה, והישירה יותר. הנה דוגמא:

כמה אנרגיות מזרימים בני אנוש בערוצי השתדלנות, הריצוי ומה שנקרא, קשרים?

המון, ללא ספק.

תעשיה ענפה רוחשת ומתפתחת סביב אותה מלאכת מחשבת הנקראת 'אורג', כלומר – יוצר קשרים. אנשים משקיעים את מיטב כישוריהם, ומגירים את לשד כוחותיהם, וממצים את תמצית כח החשיבה ומעוף היצירה שלהם עבור טוויתם של אותם חוטים דקים ודביקים היוצרים את אותם 'קשרים' נחשקים אשר עיני כל חי נשואות אליהם.

"ההוא… נו טוב, יש לו קשרים…" נוהגות הבריות להשיח כל אימת שאחד מאותם 'ההוא', מצליח להשיג דבר מה לפנים מן השורה ומחוץ לגדר החוק היבש. העסקונה בוחשת היטב בקדרת השתדלנות המהבילה, ולא בכדי. שתדלנות קוצרת פירות, וכדאיים הם אותם פירות להשקיע עבורם גם שנים ארוכות של אריגת קשרים עקרים, רבבות חיוכי חנופה, ומליצות אין מספר. בבוא העת- כך יודע כל עסקן מתחיל, תקצור השתדלנות את פירות העמל. השטח הנכסף יוקצה עבור בית הכנסת של הקהילה, הסכום הנדרש ישתחרר לטובת המטרה הנעלה, הפקיד הקשוח יתרכך, והחוקה תתגמש.

הקשרים והפרוטקציות הצועדות בעקבותיהם, תופסים מעמד כה איתן ומרכזי בחיי המין האנושי, שחוט של קסם משוך עליהם, ומשווה להם כמין הילת 'כל יכול'. אם רק תדע עם מי לדבר ועל איזה לב לפעול, את מי לרכוש, ועם מי להתיידד, כי אזי העולם כולו נתון בידך… הלוואי.

 

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו אותו איש נחמד שנהג לגרד את אוזנו השמאלית בעזרת ידו הימנית. או כאותו נהג וותיק שהחליט לעלות מהשפלה ירושלימה, דרך הכביש המהיר המוביל צפונה. משם הוא עלה שוב על כביש אגרה שלקח אותו במהירות וללא עומסי תנועה אל מחוז חפצו. או בקיצור, עושים דרך עוקפת ארוכה ונפתלת, תוך התעלמות מופגנת מהדרך הישירה והפשוטה.

במה דברים אמורים – באופן בו אנו מנסים להתמודד עם המציאות.

החיים מפגישים אותנו עם צרכים רבים ומגוונים, בעיות ואתגרים. מפגש שכזה דורש מאיתנו להתמודד, למצוא פתרון. האדם, שעה שהוא נתקל בצורך קיומי, עומד על פרשת דרכים. אמור להחליט באיזו דרך יבחר, היכן ואיך יבקש את הפתרון. בנקודה הזו יוצאות שתי דרכים. דרך ההשגחה, הניסים והתפלה. ולעומתה דרך הטבע, ההשתדלות והשתדלנות.

בלקסיקון המונחים של כל אדם מאמין, שמור מקום חשוב וקדוש למושג 'תפלה'. אבל לא אצל כל אחד היא ממוקמת ברשימת המועדפים. אל התפלה מגיעים בדרך כלל בסוף, ככלות האכזבה והייאוש מכל האמצעים האחרים. אחרי שנעשו כל סוגי ההשתדלויות, ואחרי שנדברו הדברים על כל הליבות האנושיים. או אז, כשכלו כל הקיצין, אומרות הבריות 'זהו זה, אין יותר מה לעשות, רק תפלה…'

וזו תופעה מאוד מוזרה. משום שאם אנשים מאמינים אנחנו, מדוע זה ירדה לה דרך התפלה אל תחתית הרשימה. מדוע נחשבת האפשרות הזו כַברירה השנייה. לאמתו של דבר, יש כאן מאבק עמוק ביותר. מאבק בין טבע להשגחה.

טבע, השגחה, ומה שביניהם

העולם מבוסס על שתי הנהגות. טבע והשגחה. ובין שתי ההנהגות הללו מחלק הנברא את חייו והמציאות את קיומה. הטבע כולל את כל מה שאומרות הסטטיסטיקות, מבוסס על ההגיוני והאפשרי, המציאותי והמוחשי. מצד אחד הוא נראה מבטיח יותר, צפוי ונגיש. אך במבט מפוכח יותר מגלה עולם הטבע פנים אחרות לגמרי. הוא אכזרי.

אם יש לך, אתה קיים. אין לך – אינך. אם אירע כך חייב להיות כך וכך. ואם קרה מה שקרה, אין ברירה זו התוצאה. מי שמסר את חייו למחלקת הטבע, גזר על עצמו חיי אומללות ושיעבוד תמידי. הוא מבזבז את כוחותיו, מרצו והגיונו, רק על ריצוי ופיוס. מתהלך בעולם כסהרורי, משתדל להקדים את המציאות בצעד אחד. לדעת מראש מה יקרה, להבטיח את מקומו ברשימת ההצלחה. להתנגח עם האיומים, להדוף מתחרים, להיאבק על מקומו. ו..כן, בעיקר לדבר על ליבם של אנשים.

וישנה דרך אחרת. ישירה.

ידיים עליונות הלא מנהלות את המציאות, שולטות בטבע, מנהלות מלמעלה את המערכות כולן. והידיים הללו הן ידיו של בורא עולם. וניתן – אם לנסח זאת בפשטות, לפנות אליו ישירות, לבקש, להתחנן, ולהשיג תוצאות. לזאת ייקרא תפלה.

הדרכים הללו, ההשגחה (תפלה) והטבע (השתדלות), לא נולדו היום, ימיהם כימות עולם, ועל הצומת הזו עמדו אישים רבים למין ראשית ההיסטוריה ועד ימינו אנו. האדם בכל העיתים נדרש להחליט אנה מועדות פניו, לדרך התפלה, אם לדרך הטבעית. וההחלטה הזו הרת גורל היא.

המתפלל הראשון בהיסטוריה היה אדם הראשון. הבריאה שנבראה בששת ימי המעשה, היתה כמעט מושלמת עוד קודם שהופיע במרכזה האדם. היא היתה רק כמעט מושלמת, משום שפרט אחד בלבד חסר היה לה, תפילה. ואת הפרט הזה אמור להשלים האדם. המציאות של קודם בריאת אדם הראשון, היא מציאות מוכנה מאיליה. בורא עולם יצר אותה, הכין אותה, וייעד את משאביה עבור האדם. מאומה לא חסר במעשי בראשית, בששת ימי המעשה נברא עולם ומלואו בדבר השם, ובכל זאת, קודם שנברא האדם אומרת התורה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" וכל כך מדוע –  "כי לא המטיר… ואדם אין לעבוד את האדמה". הבריאה מחכה לתפילתו של האדם. למעשה – אומר רש"י, עמדו הצמחים על פתח הקרקע כבר מיום שלישי, אך רק לאחר שבא אדם הראשון והתפלל עליהם, "ירדו הגשמים וצמחו האילנות והעשבים".

הנתונים כולם קיימים תמיד עוד טרם הופעתו של האדם. הכל קיים, חסר רק מישהו שיבקש על כך. בקשה זו הזמנה, ובשעה שהנברא מבקש מבוראו להשפיע, הרי הוא מזמין את הבורא לשכון בעולם.   וכאן מתרחש המפגש בין טבע להשגחה. טבע, זה לחיות את המציאות בלי לבקש עליה. השגחה, זה לקבל את המציאות מידיו של בורא עולם.

לבחור היכן לחיות

לאמתו של דבר, הבחירה ניתנה בידינו. באיזה עולם נבחר לחיות. בעולם המובן מאיליו, עולם הטבע, הסטטיסטיקות וההסתברויות. או בעולם הבלתי צפוי, הניסי והמפליא. אין זו רק שאלה של נקודת מבט, זו שאלת קיום. היכן אתה חי, בנס או בטבע.

חיי טבע הם כאלו בהם הריבונו-של-עולם שוכן רק בבית הכנסת. ואילו על התחומים האחרים, חולשים אחראיים אנושיים. כשכואב, הכתובת היא רופא. פרנסה קשורה לעבודה. עסקונה פותרת בעיות ביורוקרטיות, ובקיצור דרך עוקפת. חיים שכאלה מתנהלים בעיקר באמצעות אנשים, תלויים ועומדים על מילה אחת של פלוני, והחלטה של פלמוני. ויש לומר שאנחנו מבזבזים בכביש העוקף הזה, הרבה מהאנרגיות הטובות שלנו.

אבל גם בעולמו החומרני של האדם הטבעי ביותר מבליחות לא אחת קרני הוד של השגחה. הבעיה מתחילה כשדוחקים את רגליה של ההשגחה אל ההגדרה האטומה 'סיפורי השגחה'. כאילו נאמר, מקרים יוצאי דופן של השגחה. ההשגחה עשויה להיות 'אורחת' בשגרת חיים טבעית. אך היא יכולה גם להפוך לדייר קבוע, לבעלת בית על מכלול חיינו. אך לשם כך יש לפתוח בפניה דלת. לבקש.

האדם, בייחוד מכל שאר יצורי בראשית, מצויד ביכולת מיוחדת. הוא מסוגל לבקש. יש לו גם את הכלים לְרַצוֹת ולפייס. אך לפעמים היכולת הזו מבוזבזת על אוזניים זרות. נוטפת ונשפכת לריק על ליבותיהם של בני אדם שאינם יכולים לעשות הרבה יותר מלהנהן בחשיבות עם הראש. אדם ניחן ביכולת לעורר את רגשות הזולת, וזה חשוב. אך חשוב בעיקר להפנות את היכולת הזו לכתובת הישירה והמדויקת. לפתחו של בורא עולם.

 

 

779 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים