פשוטים ומורכבים – מהות ארבע יסודות הבריאה

סקרנו בקצרה את ארבע העולמות. מכיוון שהתפילה פותחת בעולם העשייה, ובפסוקי דזמרה מוקדשת שימת לב מפורטת לכל חלקי עולם הזה, כדאי להתעכב כאן ולפרט את פרטי עולם העשייה.

כאשר מדברים על העשייה מבחינים בין עולם העשייה הרוחני לגשמי. אין ספק שהעולם בו אנו חיים, אשר ארץ רקועה בו על פני מים ומלמעלה מקיפו רקיע השמים, אינו עולם העשייה הרוחני. זהו החלק הגשמי, והוא מורכב מארבעה יסודות, אש רוח מים עפר. כשמתבוננים מבחינים גם בחלוקה לארבע רמות קיום: דומם צומח חי ומדבר. הארבע הללו קרויים 'מורכבים', כנגדם יש את ארבעת 'הפשוטים', ד' היסודות. המחלקות הללו מופיעות בעולמנו הגשמי בתבניתן החומרית, אולם השתלשלותן באה מלמעלה, מהרוחניות המוחלטת.

ארבע מחלקות

החלוקה לארבע מופיעה ברבדים שונים של הבריאה, וראשיתה בד' אותיות שם הוי"ה ב"ה. שמו של השם יתברך הוא מקור כל הוויה וההתהוות, לפיכך כל פרטי הנבראים כלולים ונאחזים בשמו. כאן ניתן להבחין בנקודת ההתקשרות שבין רוחניות לגשמיות: בשמו של השי"ת ארבעה אותיות, ואף הקיום (הרוחני והגשמי) כלול מארבע חלוקות. ארבעת היסודות נחשבות כאבנים המרכיבות את הבניין. בכל חלק בבריאה יימצאו בהכרח ארבעה היסודות, אלא שבכל חלק יודגש יסוד אחר. היסודות מיוחסים לספירות, המים לספירת החסד. האש לגבורה, רוח לתפארת ועפר למלכות. כל אחד מהיסודות נוטה לכיוון אחר במרחב: האש שואפת כלפי מעלה. מכיוון שיסוד האש מכלה ושורף הכל הוא פונה אל הרוחניים, המלאכים עשויים אש. לכן טבע האש לשאוף כלפי מעלה. העשן מיתמר ועולה והלהבה מטפסת כלפי מעלה. המים נוטים למטה, אל התהומות. יסוד המים מאפשר את הארציות. בין האש והמים מתווך יסוד הרוח. האוויר הוא נקודת המפגש בין המים והאש, בין חמימות לקרירות. לפיכך הוא מעין כוח ממוצע. יסוד העפר מקבל מכל שלושת היסודות שקדמו לו. עליו נאמר "הכל היה מן העפר". ממנו באו הכל והוא ישוב ויאסוף את כולם בבוא עיתם.

האבנים הללו, כלומר היסודות, בונות ארבע קומות: דומם צומח חי ומדבר. כל אחת מהחלוקות הללו מבטאת רמת קיום אחרת, נעלה או נחותה יותר. הדומם שוקט על שמריו, לא זז ולא נע. אינו יוזם מצד עצמו וגם כאשר יזיזוהו לא ישנו את תכונתו. יסוד העפר בולט במיוחד בדומם. 'אבן' היא דימוי וסמל לספירת המלכות, זוהי האות ה' אחרונה שבשם הוי"ה. ממשילים אותה "כרחל לפני גוזזיה" – הכל נהנין ממנה והיא בהכנעה ובביטול. בנפש האדם יש ליסוד העפר ביטוי חיובי, כגון: אמונה, הכנעה, וקבלה. יש לו גם צד דרוש תיקון, כמו עצלות וכבידות. ביסוד העפר מלובשת נפש המרכבת, כלומר רמת חיוניות בסיסית ביותר המסוגלת לאחד את מרכיבי החומר.

בצומח ניכרת תנועה. זו אינה תנועה ברמה של ניידות ממקום למקום, אבל זו בהחלט יכולת השתנות והתפתחות שאיננה קיימת ביסוד העפר. היסוד העיקרי בצומח הוא המים, אין למים חיים מצד עצמם אבל יש בהם חיוניות. הם מצמיחים ולכן מבטאים את יסוד הצומח. הצומח שורשו באות ו' שבשם, מלובשת בו נפש הצומחת המרוממת יותר מהנפש המרכבת שבדומם. בנפש האדם, המים מעוררים נטייה לתענוגים, תאוות רעות וטובות, ליצנות וכדומה.

החי מתקיים בחיוניות גבוהה יותר. היסוד המקביל אליו הוא רוח, שכן מעבר לתבנית וצורה המשותפת גם לדומם וצומח, וחוץ מהגדילה המשותפת אף לצומח, יתרונו של החי ברוח החיים שבו. שורשו של החי באות ה' ראשונה. שוכנת בו נפש הבהמית ויש המכנים אותה נפש התנועה (עץ חיים, היכל ז, היכל אבי"ע). נפש זו רצונית ולא רק טבעית כמו נפשות הדומם והצומח הנחותות. בנפש האדם יסוד הרוח מעורר את הנטייה לעסוק בדברים בטלים וכדומה.

בראש הסולם מצוי המדבר. יש בו נפש מדברת, הוא מתייחד בכוח החשיבה המבטא בעיקר בכושר הדיבור. שורש המדבר באות י' שבשם. יסוד האש ניכר בעיקר בדיבור, קיימא לן שאין דיבור מבלי חמימות. בחוש ניתן לראות שהמדבר ידבר מתוך התלהבות וחמימות. בנפש האדם יסוד האש מעורר לכעס וגאווה ותולדותיהם.

נמצאנו מבחינים שכל אחד מהארבעה הללו מתעלה ונאחז באות קדומה יותר בשם הוי"ה, משם הוא שואב מידת חיות נעלה יותר. אולם רק האדם כולל את השם כולו,  לפיכך רק עליו נקרא שם השם (חסד לאברהם מעין ד, נהר ה) .

בין בן לעבד

התמונה שלפנינו מסכמת למעשה את מקומו המיוחד של האדם בעולם. ראינו שהחומר מקורו ברוח, ואפילו הרוחניות מקורה במה שלמעלה ממנה – דהיינו הרצון העליון, ספירת הכתר. למעשה, את הסולם הזה פוגש האדם מלמטה, כשהוא חנוט בארבע יסודות חומריים ומוקף בדוממים, צומחים, חיים ומדברים. תפקידו של האדם להפוך את החומר לרוח. אילו לא חטא אדה"ר, היה זוכה לזכך את גופו לכדי רוחניות מוחלטת. על הפסוק "וייקח אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן" נאמר בזוהר הקדוש (ח"א, דף כז.) שהקב"ה נטלו מארבעת היסודות שלו, כלומר ניתק אותו מהכבילות לחומריות. לאחר החטא מציאות שכזו לא תיתכן בעודנו בגוף. לפיכך נקנסה על האדם גזירת המיתה, כדי להשיב את ארבעת היסודות למקומם, ולהתפטר מחבלי החומר לקראת שיבה לגן עדן.

זהו למעשה ההבדל בין עבודת השם באופן של  'עבד' לזו של בחינת 'בן'. עבדות היא עבודה לא טבעית. התודעה חומרית אך הדעת נכנעת לרצון השם. בן הוא מי שטבעיו רוחניים. נטייתו הטבעית לקיים את רצון אביו ואין לו צורך לכפות את תשוקותיו למען המטרה. לכאורה הכבילות שלנו לחומר מציבה אותנו בתחתית הסולם, בבחינת 'עבד'. צדיקים מלמדים שזו דווקא מעלה מיוחדת, על פי עיקרון 'סוף מעשה במחשבה תחילה': הקצה העליון ביותר של הרוחניות הוא 'כתר' – הרצון העליון. הקצה התחתון ביותר היא העשייה, העולם הגשמי הזה. כאשר יהודי מבין שהעשייה החומרית הזו הורתה ולידתה מהכתר, דהיינו מרצון השם. כשאותו יהודי מבין שארציותו, עבדותו, וכבילותו לחומריות, גם הם נובעים מרצון הבורא, שרצה בחכמתו לקבל תהילה דווקא מגושי עפר קרוצי חומר – אזי יש לו ליהודי סולם עליה להתרומם מעל מוסרות החומר.

בפסוקי דזמרה אנו סוקרים עולם ומלואו, משבחים את הבורא דווקא מתוך עולמו החומרי. מדוע? מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה. את כתרו של מי שאמר והיה העולם, ניתן ליצור רק כאן, בסוף המעשה. משום שכאן מצויה המחשבה תחילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1295 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים