פרשת בשלח – למצוא תווים לשירה חדשה

בלב כל אדם מתנגן שיר, ניגון של אמת המכיל את תמצית נקודת הנפש. חומות של קושיות מסתירות את אותו ניגון, היש דרך לשוב ולשורר אותו מחדש…

אף אחד בעיר המלוכה לא יכול היה להסביר את הצעד המוזר הזה. המלך בכבודו ובעצמו, כך אומרים, ציווה לערוך את אימוני הקרב, דווקא תחת חלונות ארמונה של ביתו היחידה. הבת, רחמנות, נתקפה בבהלה נוראה. בוקר אחד הקיצה אל תוך מלחמה, שאגות קרב וקולות נפץ. בבהלתה נטשה את חדרה, נסה על נפשה בצעקה: אבא! אבא! הצל! הצל! רק כשמשרתי הארמון הבטיחו לה שהמקום שמור ומוגן. שבה אליה רוחה.

את מה שהתנהל מאחורי הקלעים ידעו מתי מספר. המלך הוא שערך את התוכנית כולה כמוצא אחרון להבראת ביתו היחידה. זה תקופה שהבת מתכחשת לאביה. מאומה לא חסר בבית המלך, מעולם לא נזקקה לבקש דבר מה, לשונה כמעת שלא ידעה להגות את המילה 'אבא'. שקועה היתה בעצמה, ורק פניה הנפולות העידו על בדידותה. משכלו כל הקיצים. מצא המלך כמוצא אחרון את סם הרפואה, ביצירת הפחדה מדומה. הפחד והאימה שיעוררו רגשי התודה על ההצלה, ירפאו אותה, יעניקו לה מחדש את תחושת ביטחון וסמיכה בצל האב הגדול.

***

המשל הזה מובא במדרש בכדי להסביר את הטעם לאימה והפחד שליוו את נס קריעת הים. בני ישראל יוצאים ממצרים, בורא העולם חושף את אהבתו נעדרת הגבולות לבניו האהובים. מכריז כנגד כל עם ולשון 'בני הם' 'בני בכורי'. והנה, דווקא על סף חציית גבולות איתני הטבע והגלות. דומה כאילו נטש האב הגדול את בניו. מלפנים רוגש הים, מאחור ניתך מטר חיצי מצריים, מהצד סוגר המדבר. וכי לא יכול היה הכל יכול, להמשיך את רצף הניסים, ולהעביר אותנו בין קרעי ים סוף גם בלי הפחד. את התשובה העניק לנו המדרש במשל. הפחד שנלווה לקריעת הים, שימש כגלולת רפואה לחולי הנפש העמוק שאיבן את נפשותנו ולא הניח לנו לקרוא בשם השם. לשיר להודות ולשאת עיניים למעלה.

'הראיני את מראיך, השמעיני את קולך'. מבקש האב הרחום 'השמיעני' תתפלל, תבקש, תכיר בהשגחתי. ההתרפקות בזרועות האמונה וההשגחה, שבאה בעקבות האימה והפחד שקדמו לנס קריעת הים, היוותה את עיקר הנס והפלא שבכל סדר הגאולה. הפחד הוא שהיקנה לנו את ההכרה המחודשת במי שהיה ויהיה 'עזרת אבותינו' מאז ומעולם. השירה החדשה ששיבחו הגאולים, ה'ויאמינו בהשם', נולדו דווקא מתוך מה שנדמה בהתחלה כנטישה והתעלמות מוחלטת.

שירת תמצית הנפש

שיר האמונה שהתנגן על שפת הים, מתנגן גם היום בליבו של כל יהודי. בעומק הנפש חבוי ניגון נעים של אמונה. מין תפילה חרישית, תהילה שקטה שהנפש עורכת ועונה. זוהי האמת התמימה, נקודת הלב, והביטול המתוק אל האמת.

הניגון הזה, אצל רוב בני אדם נסתר הוא. הכחשות והסתרות מעיבים עליו. צלקות והעמדות פנים, קשיחות ורוח נכאים. מבקשת הנפש להתרפק בגעגועים על אביה שבשמים, ורוח זרה של נכאות אופפת אותה, מכבידה בקושיות ובלבולים. תחת השבחים עולות טענות, במקום געגועים מבצבצים כעסים, והבת היחידה הכלואה בפנים, איננה מוצאת את הכלי לנגן עליו את ניגונה.

האם שייך שיפרוץ הניגון החוצה, היש דרך לשוב אל חיק אבא.

התשובה מצויה בתוכינו. ישראל מכונים 'עבריים' על שם היכולת הטבועה בהם, להתעלות אל מעבר לכבידות הקושיות (עיין לקו"מ סי' ס"ד). את כוחם המיוחד שואבים הם מרוח הניגון של האמונה. הניגון הוא אמצעי ההתקשרות העיקרי בין האדם לבוראו (לקו"מ סי' כ"ז). כה גדול כוחו של ניגון, שמסוגל הוא לקשר את הלב מכל מקום בו יימצא. 'אכן רוח הוא באנוש' ואפילו בשעה ש'ליבו בל עימו', יכול הניגון להשיב את האדם אל גאולת נפשו, להזכיר לו שהשי"ת סובב וממלא את הכל.

הניגון כרפואת הנפש

עומדות רגלינו בעיצומם של ימי תיקון ורפואה לתחלואי הנשמה. בימי השובבי"ם עמלים כלל ישראל בדרכי התשובה להסיר מסכים ומחיצות בין הנפשות לאב הרחום. התכלית אליה אנו שואפים כעת היא, לשוב ולשמוע את ניגון האמונה, לצעוד חזרה אל אור הנשמה, לחדש את ההיכרות עם האב הרחום והשגחתו התמידית.

ניגון האמונה הוא המרכיב החיוני ביותר בעולמנו. הניגון הוא הנשמה הפועמת בכל המעשים. התורה והתפלה,עשיית המצוות והאמונה, כל אלו עלולים להיות נעדרי חיים וקרבת השם, אם יחסר מהם הניגון.

הצדיקים עוסקים תמיד ברפואת נפשות ישראל. סמי הרפואה שהם רוקחים מכונים 'ניגון' ('ואני רופא אותה' עיין סיפורי מעשיות בסוף). רפואת נפשנו גנוזה בדברי רבינו. כשנקבל את דבריו ודרכיו הקדושים, יתנגן בנו ניגונו הנפלא, שירה חדשה מאותו שיר נפלא שיתער לעתיד (לקו"ת סי' ח'). מכאן נשאב כח להחזיק מעמד בכל מצב, שום תוכחה לא תבאיש את רחינו. כך ימצא הניגון שבתוכנו  מסילות בכל דיבור של קדושה. הוא שישיב אותנו אל הזכרון המתוק והחי של הדבקות בא-ל חי. כשהניגון של האמונה מתנגן בלב, יכולים לשמוע את נעימת הדבקות של חצות המתנגנת על כינורו של דוד. השפתיים יכולות לחוש מתיקות בדף גמרא, טעמו של תיקון הכללי, ורגש חי בכל ברכה ותפילה.

אבל לא תמיד מתנגן הניגון על אפיקי הדבקות וההצלחה. לפעמים יורד הניגון, צולל אל תהומות הפחד והשכחה. בזמנים הללו, כשנדמה כאילו נעלם הניגון, יש לזכור: הניגון מטבעו עולה ויורד. אי אפשר לו להתנגן בעליה בלתי פוסקת, להתמיד על אותם תווים. בהכרח יורד הניגון ועולה. ואם עושה האדם את המעט שיכול, הירידה כמו העליה עושה את דרכו לניגון. האב הרחום מוכרח לפעמים להביא את ביתו היחידה למצבי פחד ואימה, רק כך נתעורר מתרדמה של התנכרות, נרענן את הרוח מקפאון של חכמות מדומות, ונחדש בלב את התמימות.

הירידה, הפחד והדאגה האופפות את הנפש בכל יום, הם שישיבו אותנו לשיר החדש. את הסוד הזה יכול כל אדם להכיר רק בינו לבין עצמו, מתוך מה שעובר עליו. לפעמים אין דרך להחזיר לנפש את יכולת התחושה, לחדש בה את ניגונה, אלא על ידי ירידה. הפחד הנורא שנשף בעורפם של יוצאי מצריים, הוא שהוליד בהם את שירת הים. הפחד והחושך האופף אותנו, הוא שמעורר בקרבנו ניגון מחודש.

אם נזכור שאל הפחד והירידה, הבלבול והתהייה, השליך אותנו האב הרחום המעוניין באמת בטובתנו. נזכה, ודווקא מתוך הירידות נשוב אל הניגון אליו נכספנו. שבת שירה היא זמן לחדש בלב את הניגון והשיר שיתער לעתיד. ניגון של אמונה ויראת השם טהורה.

742 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים