פרשת במדבר – יהודי, תבין מה יש לך ביד!

פעם בשנה, מקבל כל יהודי מחדש את מתנת חייו מאת בורא עולם. זו המתנה היקרה והמשמעותית בתבל, אבל אם לא יספרו לו עליה, הוא עלול לא לדעת ממנה, וזה חבל.

ההחלטה שהתקבלה במועצת הדרג המדיני קבעה, כי יש להעניק לעיר הנחשלת מעמד חדש. ההחלטה כוללת שורת הטבות משמעותיות לתושבים העניים, מה שעתיד לפתוח בפניהם אפיקי מסחר וכלכלה חדשים, ולשפר את פני העיר עשרת מונים.

מאן דהו העלה בעיה רצינית. תושבי העיר הסתגלו זה מכבר לחיי עוני בחוסר זכויות, ההודעה החגיגית לא אומרת מאומה מבחינתם, הם עלולים להמשיך בשגרת חייהם המצומצמת, בלא לנצל  במאומה את מעמדם החדש.

הפתרון שנמצא היה פשוט בתכלית. יש להשהות מעט את מועד כניסת המעמד החדש לתוקף, בפרק הזמן הזה תתפרסם הודעה רשמית ותופץ הבשורה בין התושבים. יום מיוחד ייקבע לשם כך בעוד מספר שבועות, ועד אז תתצטבר בשטח ציפייה דרוכה. הם ישמעו על ההטבות העתידיות, וייעשו מודעים יותר למצבם העכשווי הנחות. יבינו טוב יותר את מעמדם המוגבל, ויתעניינו באמת וברצינות במעמד החדש שיחול לגביהם במועד הנקוב. באופן שכזה יידעו בבוא העת להעריך וגם לממש את מעמדם המיוחד.

***

מי אינו אוהב מתנות. וכשמדובר במתנות בעלות משמעות, על אחת כמה וכמה. אולם הענקת המתנה אינה מסתכמת רק בנתינתה גופא. יש למתנה עוד חלק חשוב לא פחות ממנה עצמה, ואפשר אף יותר – הקניית המודעות למתנה והבנת ערכה.

אדם עשוי לקבל מתנה יקרה ובעלת ערך, המסוגלת לחולל בחייו נפלאות. ובכל זאת, גם אחרי שהמתנה שוכנת במעונו, יתכן מאוד שאף פעם לא תהיה לו כל תועלת ממנה. אם לא יספרו לו מה יש לו ביד, סביר להניח שכל תועלת לא תצמח מהנתינה הזו. על כך דרשו חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".

ללמוד מה קיבלנו

לא תמיד ולא בכל מצב, ניתן כה בקלות לאלף את מקבל המתנה בינה בדבר המתת המונח בחיקו. והדברים אמורים בעיקר בשעה שעוסקים במתנות רוח ואוצרות דעת שמעניק לנו בורא עולם. כך קורה בשעה שמבקשים להעניק לילד קט מתנות בעלות ערך אמיתי, אך הוא מצידו עודנו שרוי עמוק בקטנותו והרגליו הזאטוטיים. קשה ואף בלתי אפשרי לספר לו- לילד הקטן, על האוצר שהועבר לרשותו. ועוד יותר מכך קשה לגרום לו לעשות במתת הזה שימוש ראוי ומועיל. וכל זה רק משל חיוור למציאות היהודית שלנו.

כבנים למקום, כילדים לאבא הגדול בעולם, קיבלנו מבורא עולם את המתנה המשמעותית ביותר שיכול נברא לקבל. קיבלנו יהדות, על מצוותיה, תורתה, גדריה, סייגיה וכל מה שמרכיב את חובתו של אדם בעולמו של הבורא. אילו היינו מבינים את המציאות הזו, מן הסתם לא היינו נותרים כך אדישים ומפהקים, מסופקים ומהורהרים. היינו חשים בכל רמ"ח ושס"ה את מתיקותה של מחוייבות נשמתית לרצון השם. את נעימותה המענגת של הידיעה שאני בעצם הוויתי מעניין מאוד את המלך, ועלי ועל כתפיי הזעירות הושתו באמת לגמרי תקוות המלך וציפיות מלכות שמים. יש בהבנה הזו כדי להפיח חיים גם בגוש בשר מת!

אבל המח הילדותי שלנו מתקשה להבין, ובצדק. אחרי ככלות הכל, הוא בילה מיטב שנות דור בקטנות, בגלות, בשכחה ובמושגי יסוד של חומר. קשה עד בלתי אפשרי להפוך אותו בין ליל לגדול.

וזה פשרם של הימים שעברו, וזה סברו של שבועות.

שבועות, מלמד רביז"ל [לקו"מ סי' נ"ו] "הוא שכל גדול וגבוה מאוד שהוא חסד גדול ורחמים גדולים". ואת החסד העצום והנורא הזה, הגלום ויצוק ביום האחד והמופלא, יום חג מתן תורה, מבקש בורא עולם להעניק לכל אחד מבניו האהובים. מתנה שכזו השופעת ברחמים מאת 'זקן מלא רחמים', יש בה כדי לעשות מאיתנו בריה חדש ממש, אילו רק הבנו את משמעותה.

סופרים ונעשים יותר מוּדעים

משום כך לא נפלה לנו מתנת חיינו מיד. כצעד ראשון הוצאנו ממצרים. הופקענו ממצב עבדות ונחלנו לראשונה חירות אמיתית. טעמנו טעם עבדות נעלה לבורא עולם, ראינו בחוש את כוחה של תפלה, ואת מציאותה של ההשגחה.

לאחר מכן יצאנו אל הדרך, הצטווינו לשם כך לספור. יום ועוד יום, מידה ועוד מידה. ימי ספירת העומר הם ימים של הכנה לקראת קבלת דבר מה, וכדי לקבל, ויתרה מכך כדי שהקבלה הזו תחולל שינוי של ממש, יש להבחין קודם בחסר ובנצרך. וזה מה שעושה בנו הספירה. בימים הללו אנחנו מתחילים להבחין, מכירים לפתע מידות שמעולם לא ייחסנו להן מחשבה של ממש. מרגישים פתאום איך פה חסר משהו וגם שם. קצת עקום, ודורש תיקון. וההבחנות הללו, פותחות בנו חלונות חדשים של כליון עיניים וציפיה אמיתית. החסרונות שהולכות ומתבררות יוצרות בתוכינו פנימה הכנה אמיתית לקראת קבלת מתנה שמימית שעתידה למלאות את כל אותן חסרונות דורשי תיקון.

הספירה היא הכנה, והתכוננות מעצם טבעה איננה חייבת להעיד על שינויים טמירים. יתכן מאוד שימי ההכנה נראים סתמיים ונעדרי הוד מיוחד. אך בל נטעה, כשיבוא היום החמישים. באותו היום המיוחל נקבל ללא כל ספק את הדבר אליו ייחלנו כל העת. וביום הזה, יתקבצו וגם יבואו כל אותם ימים, אפילו כל אותן שעות ורגעים של ציפיה והכנה, של הכרה בחסרונות ושל הבחנה במגרעות ושל ציפיה והתעודדות ושוב כיסוף וגעגוע של תקווה, וכל אלו יעלו ויבואו ויאירו יחד עם המתנה הגדולה, מתן תורה. והפעם, תרד עם התורה הזו גם ובעיקר נשמת המשמעות הפנימית. נזכה אז לא רק לאחוז ביד מתנת אלוקים, כי אם ובעיקר, לדעת ולהכיר באמת בערכה ובתוכנה.

525 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים