פרשת בלק – מה שמילה טובה יכולה לעשות

על יציאת מצריים קראנו כבר מזמן, דרך ארוכה עשינו מאז במדבר. בני ישראל מתקרבים כבר ממש לגבולות הארץ, המסע המופלא במדבר גוזל הרבה שלווה מאומות העולם. כולם כבר הספיקו לראות או לכל הפחות לשמוע על העם שעושה את דרכו מזה שנים במדבר, צועד בתוך ענני כבוד, אוכל לחם מן השמים, ובאר מופלאה מתגלגלת איתו לכל מקום. הטבע הספיק ליפול שדוד פעם אחר פעם לפני עמוד האש הענן, אדמות החול הפכו שטיח של כבוד, והבריאה כולה כופפת את קומתה ביראה.

ארץ ישראל עודנה נתונה תחת שלטונם של עמים שונים, הקליפות הטמאות מבקשות להיאחז בכל בדל אדמה, לינוק עוד ועוד מחלק הקדושה. השמועה אומרת שעם הנוודים הולך להפוך את העולם למקום של השראת שכינה, הוא צועד אל ארצו, ובכל מקום בו דורכת כף רגלו, מתייבשות להן ביצות של טומאה. עוד ועוד מאגרי עונג חומרי מתדלדלים והאווירה כולה הופכת מזוככת ונקייה. כשסיחון ועוג – תקוותה האחרונה של הסט"א, נופלים גם הם בידי ישראל, מבינים שם במדור הקליפות, שזהו זה, העסק אבוד.

בני ישראל חונים כבר בערבות מואב. בלק נובר בכל מאגרי המידע האפשריים, עוסק בכל מיני כשפים וקסמים, ומגיע אל המסקנה שאכן, הקדושה הולכת לטהר לגמרי את השטח. איך ניתן לעצור את העם הזה, הכח שלהם עצום, גם הציפור המכושפת שלו טוענת כך.

אין לקדושת ישראל גבולות, הדבר ברור. אולם דבר אחד מסוגל כן לגרום להם לעצור, ואולי אפילו לנסוג לגמרי אחורנית – קללה.

בלק ידע את הסוד שמאחורי הקללה, הוא הבין היטב מה שהיא מסוגלת לגרום, והוא ידע גם מי האיש שיעשה אותה באופן המדויק ביותר.

אין דבר גרוע יותר מחלישות הדעת. היא חודרת אל הנפש כמו תולעת קטנה וקטלנית, מזדחלת לאיתה לאורך עמוד השדרה, מנקבת ונוגסת בכל פינה טובה. פגיעתה רעה יותר מכל דבר אחר, בעיקר משום שאין בני אדם מכירים בארסיותה. אדם שפגעה בו חלישות הדעת, יכול הוא שיתהלך על משענתו ימים רבים, על פניו דומה הוא לשאר בני אדם, ובנפשו פנימה גברא קטילא הוא. כבר איננו חי, רק מתהלך בין החיים.

חלישות הדעת זהו שמה החדש של הקללה העתיקה, הקללות והארס שבהן אינן שייכות למינים שנכחדו מעל פני האדמה, הן עודן קיימות, והעין הרעה מטילה אותן בכל מקום שפגיעתה הרעה מגעת.

האדם בעולמו מוקף באוהבים כמו גם בשונאים, אלה מחדירים בעורקיו חיים, והאחרים יורקים בנפשו חיצים רעילים. מילה טובה מאיש טוב ואוהב, אין כמוה, כמעט ויש בה בכדי להחיות מתים. גם איש נטול חיות, אם תלחש על אוזנו דבר טוב, תציג מעט משבחו בפניו, ברגע אחד איש חדש יקום לפניך. ולחילופין, יכול אדם שיקטול את חברו בשילוח לשון בודד, מילה קשה אחת בנקודה רכה והחיים פורחים באחת מהגוף הנעלב.

כשאוהב נותן מילה לשבח, זה משהו נפלא. אבל מה ייקרה כשהשונא הגדול ביותר, ההוא שמעולם לא חלמת לקבל ממנו שבריר של מילה נעימה, משהו מוזר ייקרה לו, ופתאום פיו יתחיל להעריף עליך מחמאות ומליצות נפלאות. האוהב, כשהוא משבח אין בדבר חידוש כל עיקר, יודע הוא את ערכך, וגם מבקש את טובתך. אולם כשהשונא, שכל כולך לצנינים בעיניו, אם הוא בעינו הרעה יימצא בך לפתע משהו טוב ונפלא, ומרוב התפעלות, גם פיו הפעור לא יוכל לכלוא את רגשת התפעמותו, ולשונו תחל לגלגל שבחים של אמת, זהו חידוש נורא. כשהשונא מספר לך משהו טוב על עצמך, יש בדבר בכדי לשכנע אפילו אותך על הטוב העצום הטמון בך.

בדיוק מהסיבה הזו שתל לנו השי"ת את פרשת בלק כאן, בערבות מואב על גבולות ארץ ישראל. בני ישראל אמורים לחגור כעת מותניים, הכניסה לארץ איננה דבר של מה בכך. כיבוש ארץ ישראל משמעותו, כבישת העולם כולו תחת רגלי השכינה, ויש הרבה שממש לא יאהבו את זה.

השי"ת יודע לכמה כוחות נפש נזקק כל יהודי בכדי להיכנס אל גבול הקדושה, הוא יודע גם מי ומי העומדים עליו, ומה הם מסוגלים ומעוניינים לעשות בכדי למנוע אותו מזה. וכאן, על סף כיבוש הארץ, מקבלים כלל ישראל את החיזוק העצום ביותר שניתן לקבל מבר אנוש. השונא הגדול ביותר – בלעם הרשע, שעינו הרעה לטושה תמיד, מבקשת רק למצוא איזו נקודת תורפה. הוא, העומד בראש צורים, צופה ומביט, ממתין לרגע בו יוכל להטיל בעם החלוש את חיצי חלישות הדעת. האיש שהעולם כולו יודע על כוחו האגדי בהטלת קללה, עומד משתאה, נפעם לנוכח יופיו הבלתי נתפס של העם שיצא ממצריים. מבקש לפעור פיו בקללה והברכה נמלטת משם באופן שרק הוא, בעל העין החדה יכול להכיר ולראות כל פרט.

כשבלק שלח את שלוחיו אל בלעם הוא ידע, שתום העין הזה, יודע היטב איך לזהות את הרע בכל מקום. אם הוא יביט בעם ישראל, ויאמר את מה שרק הוא מסוגל, אף אחד מאותם אנשים לא ישרוד ח"ו, הקללה תאכל אותם מבפנים, ביותר מזה אין צורך. אבל כשבלעם עמד על ההרים שסביב למחנה, פתאום קרה לו משהו, הוא ראה את הטוב, הרע פשוט נעלם. בלק הוביל אותו לנקודת תצפית אחרת, אולי כאן זה יקרה, אבל לא, מכאן ניתן היה לראות עוד נקודות של אור. ובלעם מוכרח היה לספר את מה שהוא ראה.

הברכה היא השבח בעצמו, כשמרעיפים על הנפש את הטוב שבה, כשמספרים לה עד כמה השי"ת משתעשע עימה ושמח בה, אין לך ברכה גדולה מזו. אם הקללה היא חלישות הדעת, הברכה היא החיזוק. בלעם שר את שירת הנקודות הטובות, הוא דיבר על האוהלים שפתחיהם אינם מכוונים האחד כלפי חברו, הוא סיפר על האהבה המופלאה שאוהב בורא העולם את העם שבמדבר 'לא הביט אוון ביעקב' – עד כדי כך. וכשהדיבורים הללו יוצאים מפיו של בלעם, אין לך חיזוק עצום מזה.

הקללה והברכה עודן מהדהדות בחללו של עולם, לכל יהודי יש ארץ ישראל מלפנים ומצריים מאחור. כל אחד מאיתנו מעוניין מאוד לכבוש את הארץ שלו, להיכנס אל גבול הקדושה. מסביב רובצים הרבה מאוד כאלו שאינם מסוגלים לראות אותנו נכנסים למקום הטוב הזה. הם יודעים את מה שאנחנו לא תמיד זוכרים – חלישות הדעת, זה הסוד. והם יודעים לצלוף ולפגוע במדויק בנקודות שגם אנחנו נוכרח להסכים שהם צודקים. אבל אם נאזין טוב, נשמע דווקא בתוך הקללה את הברכה. כי יותר משאנו מכירים בטוב שבנו, מכיר בו הבעל דבר, מי כמוהו שהטוב הזה ניקר אינספור פעמים את עיניו, יודע עד כמה אוהב השי"ת את כל אחד מאיתנו.

אז הבה נסכים לקבל את החיזוק דווקא מזה שהיה מאוד מעוניין לקלל, כי הברכה כשהיא יוצאת מפיו של שונא, גם האוהב הגדול ביותר לא יוכל לעשות אותה טוב יותר.

653 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים