פרשת בלק – אין לך מושג כמה אתה שווה!

להתאמץ זו לא בעיה, אך חייבים להרגיש שהמאמץ הזה שווה. קשה לנו להאמין לערך האמיתי של המעשים לנו. אולי בלעם ישכנע אותנו.

מלאכתו אינה פשוטה כל עיקר. כשתדלן וותיק הוא מנוסה במקרים ממקרים שונים. אך זו הפעם העניינים יגיעים מתמיד. הדרך הארוכה כבר מאחוריו ברובה. נותר לו לחצות אך מספר משוכות. ובכל זאת, כוחו כאילו נטש אותו. המשימות לא ממש קשות. זה חוסר הוודאות שמאיים למוטט אותו. אין הוא יודע כמה תועלת יש בהשתדלותו. הגורמים מהצד השני מנסים בכל דרך להצר את צעדיו, אין הוא יודע האם צעדיו מקדמים אותו או להיפך.

את המידע הוא קיבל מהמקום הכי פחות צפוי. לגמרי באקראי גונבו לאוזנו דברים שאמר אודותיו יריבו. האיש סיפר בגלוי לב והתפעלות על הצלחותיו המפליאות של השתדלן הבלתי מנוצח. ועל היאוש שאוחז בהם, יריביו, שניסו כל דרך להצר את צעדיו.

אם היריב הופך למעריץ ומודה על כשלונו. שום דבר כבר לא יכול להיות קשה.

***

כמה זמן אפשר להתאמץ בלי לראות תוצאות?

לא הרבה!

אדם מסוגל להשקיע כוחות, אך בתנאי שיצפה תוצאות כלשהן, אפילו רק באופק הרחוק. אין בכך ספק, אינך מסוגל לעשות הרבה, כל עוד אינך מעריך באמת את חשיבותם ויעילותם של מעשיך. ולכן, אין פלא גדול בכך שלפעמים איננו כה להוטים לנושאים מסוימים. הראית מימיך אדם להוט ועסוק במרץ בעיסוק שאין לו כל מושג לגביו. אין דבר שכזה. חוסר חשק הוא תולדה ישירה של העדר עניין. מי שאינו מוצא עניין בעיסוק כלשהו, מן הסתם אינו מודע לערכו. ואם אין למעשה ערך, הוא ייעשה בהכרח מתוך רפיון.

כדי לחפור מכרה זהב במעבה האדמה, יש צורך בצוות פועלים. מנהל העבודה יכול להציב בפניהם את תפקיד החפירה, להבטיח שכר, ולהניח להם להתמודד עם אתגרי הקרקע. העבודה הזו לא תהיה מהכרח נמרצת. אך הוא יכול גם לספר להם על המטרה, זהב. החפירה תהיה נלהבת ונמרצת פי כמה.

כך מייצרים חשק

כיהודים טובים, אנחנו מלאים ואפופים מצוות ועשיות טובות. שגרת יום יהודית מלאה בכל טוב, אך לא תמיד נמרצת דיה. חוסר חשק בעבודת הבורא, זו לא רק איטיות מבוזבזת, זו גם סכנה. לב צונן רגיש הרבה יותר לחולשות היצר. מח ישנוני ובלתי ער, שוגה יותר בהבלי הזמן והיסח הדעת. וכשהחיים שלנו הם מסע אל תוככי הקדושה, הזריזות והמרץ הם מצרך חיוני לגמרי.

אין להטיל ספק בידיעותינו הרחבות בתורה ועבודת הבורא. כולנו מודעים לערכם הלא יסולא בפז של המצוות ומעשים טובים. ובכל זאת. אם הידע כביכול ישנו, הלב על שום מה איננו משתף פעולה?

המבחן פשוט ומדויק. אילו ידענו באמת את ערכה האמיתי – אפילו בקנה מידה מזערי – של עבודת הבורא. בהכרח היינו נמרצים ולהוטים לכל דבר שבקדושה. בין מנחה לערבית, היינו מתהלכים בחיוניות נמרצת לפחות כמו זו המלווה את באי הבורסה.

מסתבר שחסרה לנו הרגשה בערכם האמיתי של נכסינו היהודיים. אין בכך ספק, אנחנו מעידים על עצמינו שאיננו ממש מודעים לדברים העצומים שקורים לנו בעשרים וארבע השעות של יום רגיל. לא, אין לנו צל של מושג, מה זה תפילין, טלית, תפילה, תורה, בית יהודי, נקודות טובות. אילו ידענו אפס קצה, הכל היה שונה לגמרי.

אין זה נכון שלא מספרים לנו. השי"ת מספר לנו על עצמינו כל הזמן. הוא מפרסם בכל דרך את ערכינו המיוחד. את ערכה הנדיר של עבודתינו. הוא מפזר רמזים, הצהרות, וגילויי דעת לגבי איכותם היקרה של פעולותינו. אין זה סוד, אדרבא, הדברים מפורסמים בכל פינת תבל.

ורק אנחנו לא יודעים. מדוע? אפשר משום שאין לנו את הפנאי לשמוע.

אז איך אפשר לגרום לנו לפקוח עיניים ולהטות אוזניים, ולשמוע סוף כל סוף משהו? אולי אם מלאך יירד מן השמים, ילחש על אוזנינו את המתרחש מאחורי הפרגוד. אולי אז נסבור ונקבל. אפשר אם נס  יתרחש, והשמים יפתחו בפנינו. ואולי אם בריאה יברא השם ואתונו של בלעם תפתח את פיה?

לאמיתו של דבר, אירע נס גדול מכל זה. בלעם בן בעור פתח את פיו. הוא ולא אחר.

האוייב מודה על האמת

בפרשת השבוע מצוי עם ישראל בנקודה גורלית מאין כמותה. על גבולות הארץ, לא הרבה נשאר עדי נבוא אל המנוחה והנחלה. הדרך קצרה אולי, אבל הנפש כבר דועכת. אחרי ככלות הכל, הליכה ארוכה כל כך כשהתוצאות מוצפנות מאחורי הקלעים. אוייבים רבים כל כך, ואינך יודע האם צעדיך מקדמים אותך או שמא רק מרחיקים. עם מבט שכזה קשה מאוד לחצות את אתגרי הכניסה אל קדושת הארץ.

בורא עולם מבקש לספר לעמו הנבחר משהו על המשמעות ועל הערך של עצמם ושל תפקידם הנדיר בעולם. ומי יוכל לספר זאת באופן המושלם והאמין ביותר – האוייב. אם מהצד הנגדי תישמע עדות להתקדמות, אם האוייב עצמו יספר להם על הניצחונות כפי שהם נצפים מצידו שלו, אפשר הם ישתכנעו סוף סוף.

וזה מה שאירע. בלעם בן בעור ניצב על מזבחותיו, משקיף על עם ישראל, ונושא את משלו. "כי מראש צורים אראנו, הן עם לבדד ישכון, כתועפות ראם לו, יאכל גויים צריו…" האוייב הגדול לועג בכל פה לאויבי האומה היהודית. הוא מעיד – ועדותו עולה כאלף עדים, על גדולתם של ישראל. על סגולת נשמתם, ועל הערך העצום של מעשיהם. העדות הזו, יש בה כדי לנפוח רוח חיים חדשה גם בגופים העייפים ביותר.

אנחנו ניצבים בשלבים אחרונים של גלות, סמוכים וקרובים לגאולת הכלל והפרט. נותר רק להתחזק ולעבור את המשוכות האחרונות בשלום. לשם כך אנו חייבים להבין את הערך העצום של מעשינו, ועד כמה הכל פועל לטובתינו. אם בלעם מודה על כך, אולי נסכים כבר להאמין.

670 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים