פרשת בא – לזכור ולהיגאל

איך מתחברים לזכור יציאת מצרים. מה חשוב כל כך בלזכור את מה שהיה שם. ואיך כל זה קשור למה שקורה לנו היום.

דברי ימי ישראל רצופים מאורעות, מלחמות וגלויות, צרות וישועות. מעשים ממעשים שונים מעטרים את דרך התלאות עליה צועדת אומת הנצח. ניסים ונפלאות, רגעי מבחן ועיתות ניסיון. ובכל זאת, למעלה מכל אותם מעשיות וציוני דרך, מזדקר אל על מאורע אחד ויחיד. ואנו צאצאי אבותינו עד כלות ימי עולם, מצווים לזכור את אותו מאורע, לדבר ממנו, לספר אודותיו, ויתרה מכך, לחיות אותו כאילו אירע ממש עכשיו.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. יציאת מצרים, שידוד הטבע האדיר בתבל, בו יצאו צבאות השם את חומות הענק של ממלכת רוח הטומאה. ההיחלצות של עם העבדים שהפך בין לילה לאומת בנים נבחרים, את המאורע הזה מצווה כל אחד מבני ישראל לזכור בכל יום, ולהחיות את הזכרון הזה יחד עם קיום המצוות, מצות ומרורים, פדיון בכור, ועוד.

המצווה שעל ידה מתקשר כל אדם מחדש בכל יום לזכר יציאת מצרים, היא מצוות תפילין. פרשיות התפילין נושאות בתוכן את צוואת הנצח, לזכור ולא לשכוח את שידוד הטבע, גילויי היד הגדולה, וחשיפת הזרוע הנטוייה על איתני עולם החומר, ועלינו לכוון ליבנו לזכרון זה בעת הנחת תפילין (עיין או"ח סי' כ"ה סעי ה'). ובכל זאת, כמה שנאמרת וחוזרת ונישנת אותה צוואת עולם על שפתותינו, ערב בוקר וביניהם. קשה ללב אבן עדיין לשוב לשם, אל גלות העבר, ולחיות את הגאולה בבחינת 'כאילו הוא יצא'. בעיקר מתקשה יהודי בן ימינו להבין, במה תועיל נשיאת הזכרון הזה לחיים העכשוויים. סדרי עולם השתנו זה מכבר, ומה חשוב כל כך באותה יציאה, שעה שחיינו היומיומיים מתבוססים בבעיות הזמן והעת.

ויש את חובבי העבר. ההוגים בספרים, מלקטים עובדות, ומדייקים בתאריכים. נהירים להם שבילי מצרים העתיקה, ארץ גושן וגבולות ממלכת אשור, יותר מפרוזדורי ביתם שבהווה. ובכל זאת, אינם מוצאים את עצמם שם בעבר ההיסטורי, עד כדי לראות עצמם 'כאילו' היו שם ויצאו לחופשי.

פעם אחת ולתמיד

יציאת מצרים מעבר לכך שהתרחשה אי שם בעבר, עודנה מתקיימת, רוחשת ורוגשת בהווה. הניסים הגדולים הגלויים מאי פעם, התרחשו אז. באותה הזדמנות יחידה, עמדה הבריאה כולה, על כל חוקיה וגבולותיה, נפעמת ומופתעת בכל קנה מדה מול התגלות מוחלטת של השגחה וניסים. כל חוק או הסכמה שבטבע בוטלו אז, לפחות לפי שעה. ברגעים ובימים מסויימים, נמצאו גבולות החומר כולם נעדרי משמעות, בטלים ומבוטלים. ומאז קבועה בזכרון הבריאה הידיעה, שכח עליון, אלוקי ובלתי מוגבל, משגיח בעינא פקיחא על כל סדרי בראשית. ברצונו עומדים הטבעים על מכונם, וברצונו בטלים.

עד היום, חשף השי"ת רק פעם אחת בלבד את השגחתו המגולה בפני העולם, באופן גלוי כמו זה שהיה במצרים. ואל אותה פעם, שעודנה חייה ומתקיימת, הוא מצווה אותנו לשוב בכל יום. בזכרון ובמעשה. המצוות שנצטווינו כזכר ליציאת מצריים, יחד עם ציווי הנצח 'לראות עצמו כאילו', הם שמחזירים אותנו אל המקום בו הטמין השי"ת את כל כוחות החירות משיעבוד החומר.

מצרים העתיקה עודנה רודה בנפשות ישראל בכל תקופה ותפוצה. 'כל הגלויות נקראים על שם מצרים, משום שמצרים לישראל'. היציאה ממצרים, היא חבל ההצלה גם לגלות שבהווה. שידוד הטבע, הניסים והנפלאות, אינם סיפורי עמים גרידא. זוהי התגלות המלמדת על מציאות אמת שמתקיימת תחת כל מסווה, גם כמו זה של ההווה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" עם ההבטחה הזו עושים צאצאי יוצאי מצרים את דרכם בכל תקופה וגלות. ומה שנותן לאותה הבטחה חיים, הם מצוות השם. שם מעוררים את הזכרון, שם נופחים חיים בחירות.

זכרון הוא התקשרות. הזכרון ביציאת מצרים מקשר את נפש הזוכר, מכל מקום או מצב, באותה יציאה וחירות משיעבוד מצרים. הזכרון הוא החבל בו יכולה הנפש להאחז ולעלות גם משעבוד מצרים העכשווי (ליקו"ה בה"פ ג').

החיוב הזה, לחיות את יציאת מצרים בזכרון, ולקשר אותה לחיי היומיום מוטל על כל יהודי 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם'. וכך מסביר את זה רבי נתן: ' כִּי בְּוַדַּאי לֹא עַל חִנָּם גָּמַל עָלֵינוּ חֶסֶד כָּזֶה בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְקֵרְבָנוּ לְצַדִּיקֵי אֱמֶת בְּכָל דּוֹר דּוֹר וָדוֹר, שֶׁזֶּה הַחֶסֶד בְּוַדַּאי יִשָּׁאֵר קַיָּם לָנֶצַח כִּי דְּבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. וְגַם עַתָּה הוּא עוֹשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַה שֶּׁאָנוּ זוֹכִים לַחֲטֹף בְּכָל יוֹם כַּמָּה מִצְווֹת, צִיצִית וּתְפִלִּין וּקְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה' (ברכת ההודאה ו').

תפילין – החייאת הזיכרון

את הזכרון העיקרי בחירות וביציאה משיעבוד מצרים, מחייה כלל ישראל בפסח. שבעת הימים הללו, המצות והסדר הקדוש, הם שמחדירים בנו את סם הרפואה לחולי הנפש התשושה בגלות. את הזכרון וסמי הרפואה הללו מחייה הצאצא היהודי בכל יום יחד עם הנחת תפילין. בפרשיות התפילין צרובה באש של אמונה צוואת הנצח 'זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים'. התפילין, בעצם הנחתן בפשיטות ובכוונה, ממשיכים עלינו את קדושת יציאת מצרים. באותה קדושה של הגאולה העתיקה, גלומות ומלובשות הגאולות מכל הגלויות, הפרטיות והכלליות, וגם הגאולה העתידית אליה עיני כל נשואות (ליקו"ה תפילין ו').

כשמדברים על זכרון יציאת מצרים, על 'לראות עצמו כאילו', נוטה הדעת האנושית להסתבך בסברות. נדמה כאילו יש צורך בחכמות והתחכמויות. בעצם, ההתקשרות לכח הגאולה והפורקן שהופיע במצרים, איננה תלויה אלא בזכרון פשוט. לזכור ולכוון את המחשבה אל אותה גאולה, ואל האמונה שהיא מתקיימת גם כעת חיה. הניסים והנפלאות, גילויי החיבה האלוקיים, הנשיאה על כפיים, שידוד הטבע, והפגנת השגחה מול איתני החומר והאימה, קיימים גם היום, כשנחזור לשם ונחיה את יציאת מצרים, נזכה ולפתע יתחדש הכל, כעת יתבטלו גם כל שעבודי החומר ויפתרו הספיקות, ההתחדשות הזו מכניסה אותנו לעולם שכולו אמונה והשגחה פרטית, זוהי חירות הנפש בחיינו ותקופתינו.

נקעה נפשנו מגלויות ושיעבודים. תששה רוחנו מעבודת פרך, מרדף הפרנסה, תאוות ובלבולים. מי שגאל אותנו ממצרים, הבטיח לעשות זאת שוב בכל פעם שנשוב לשם, ולו בזכרון בעלמא, כך אנו נמצאים שוב ממש ברגעי הגאולה המופלאים. 'כימי צאתך, אראנו נפלאות', ואת הנפלאות הללו נוכל לעורר עם מצוות תפילין. אם רק נחדש באותם רגעים את הכוונה והזכרון, הזמן המופלא הזה יהיה לחבל התקשרות אל אמונה מחודשת מחוץ לגלות.

806 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים