פנחס – צעקת החיפוש

בס"ד (עלה לתרופה תש"ע)

אין דבר מאובק ודביק יותר מייאוש. ואין סכנה גרועה יותר מכניעה לייאוש. על מנת להשתחרר מאובדן החושים, נוכרח לקנא עבור עצמינו.

הם כבר אינם זוכרים מתי נהדפו לשולי החברה. כפי שאינם זוכרים את השתלשלות המאורעות שהובילו למצבם העגום. המציאות חזקה מכל היגיון, אין להם כוח למלחמות, קל יותר להיכנע לעלבון. אי שם בעבר, נחשב חבל הארץ שלהם חלק בלתי נפרד מהממלכה. בכל בוקר יצאו תושבי המקום לעבודה, היבול פרנס את בתיהם והעשיר את בית המלוכה. כעת, הכל כה שונה. השדות המוריקים הפכו אדמת טרשים. הפרדסים לשדות קוצים. אין להם דרישות גם לא ציפיות. הם אזרחים מסוג בלתי ידוע, נעדרי זכויות, ופטורים ממחויבויות.

דומה היה, כאילו מאומה לא יחריד יותר את שלוות הייאוש. תושבי המקום השלימו מרצון עם גורלם העצוב. רק איכר אחד בעל שאר רוח לא ידע מנוח. יום אחד הזדעזע הכפר. מהכיכר המרכזית עלה קול זעקה. הוא עמד שם, האיכר אביר הלב, בין עשרות חבריו המובטלים, וזעק בקול נחוש 'אחים, דעו את זכויותיכם! אנו אזרחים מן השורה. גם לנו מגיע לחיות. אם לא נדאג להשיב את עצמינו אל מפת האומה, נאבד לנצח, ואף אחד לא יידע על קיומינו'.

לפעמים, על מנת להתנער מאובדן חושים. יש להקים קול מחאה.

*

הקניין החשוב ביותר שיכול אדם לזכות בו, היא היכולת לאחוז את מושכות מעשיו בידיו. לשלוט במעשים ומחשבות, לקחת אחריות לחיים, זהו הנכס החשוב ביותר. הלב הוא מלך האיברים, וכשיש בלב חיות וסיפוק, בבחינת "ליבו נשא את רגליו", המעשים מתנהגים בהתאם. היקיצה בבוקר קלה וזריזה, התפילה מתוקה מתנגנת על הלשון. התורה בהירה והמעשים נאים. כך נראים חיים מתוקנים.

חיים טובים הם חיים שיש בהם טעם. כל מעשה נושא משמעות עצומה. אין דבר של 'סתם' ו'חינם', הכל אומר כבוד השם. את הטעם הזה מעניקה לנו התורה הקדושה.

חרפה שברה ליבי

דוד המלך, משורר ערגת הנפש, שואג בתהילים "חרפה שברה ליבי". הביזיונות והחרפות, הבושה והצער שוברים את הלב לרסיסים. כשהלב נשבר, מאבדים את הממשלה והיכולת לשלוט על המעשים. לא חסרות לאדם סיבות שיביאו אותו לידי שברון לב. החרפות והביזיונות ניתכים על הראש כל העת. מחלישים את הדעת, מרסקים את הלב. הטוב נעלם, מתכסה באופל שחור. נדמה לאדם שרק רע יש בו. חיצי הלעג ננעצים בבשר נפשו. ממלאים את תחושותיו במוגלה של ביזוי עצמי.

יותר משהסובבים אותו מסוגלים להרע לו, מעולל זאת האדם לעצמו טוב יותר מכל אויב אחר. תחושת החרפה העצמית מסוגלת למוטט את מוסדות הנפש לחלוטין. הנפש נופלת בבדידות,  הסיפוק מתפוגג והכל נדמה כנעדר משמעות.

כן, ניתן לשפוך על חרפת הנפש עפר ואפר, להעטות על הפנים מסכה של 'הכל בסדר'. ישנם אנשים שפיתחו את אומנות העמדת הפנים להפליא. אולם, את נגעי נפשו יודע כל אדם, והם שאוכלים את ליבו מבפנים. וגם אם על הפנים מתוחה מסכת שאננות. גם כשמתעלמים ומדחיקים. הנגעים והחרפות ממשיכים לנגוס ביסודות הנפש, לגזול ממנה כוחות ולמוטט את רוחה.

במצב הנורא הזה עמד כלל ישראל בסוף הפרשה הקודמת. עצת בלעם הצליחה להשפיל את רוחם של ישראל עד תחתית החרפה והביזיון. ואז, כשכמעט וכלו כל הקיצים, קם פנחס בן אלעזר וקינא את קנאת השם צבאו-ת.

נקודת הטוב שבנפש

פנחס הוא אליהו, מצוי בכל דור. הצדיקים, ליבם מלא בטוב, חידושי תורתם וכוחם הנפלא מסוגלים לרומם כל נפש בזויה מחרפת בושתה וכלימתה. והצדיקים הללו, כשרואים את מצבינו האנוש, הם יורדים אלינו כמו אם רחמנייה ומקנאים עבורנו, עבור קדושת נפשנו.

לצדיק יש בדיוק את מה שחסר לנו. את נקודת הטוב הנפלאה שמאירה תמיד בתוכנו. נקודת הטוב הזו, מאירה ובהירה כל כך, שיש בכוחה לסלק כל אופל ורוע, ולגלות גם לנפש העייפה ביותר, את כוחותיה שאבדו לה בחרפת כישלונותיה. הצדיקים משיבים לנו את יכולת הקנאה. את שרביט ההנהגה העצמית, את תעצומות הנפש לעמוד על זכויותיה בקדושת יהדותה.

את הנקודה הזו יש לחפש בספרי הצדיקים. הנקודה היקרה הזו היא המטמון היקר ביותר שמעניק לנו רבינו. בכל יום מסובבים אותנו גורמי חרפה ושכחה רבים. מעידות קטנות, תאוות, יצרים, חולשות וכל מה שיכול למוטט נפש בריאה. הנחמה שלנו היא הנקודה האחת שבהכרח מצויה תמיד בתוך כל חרפה ושבירה. והנקודה הזו מכילה את הקשר הנצחי שלנו עם השי"ת. את תמצית הטוב והיקר שבכל אחד מאיתנו גם בשפלת מצבו. את הנקודה הזו שמשתנה כל העת לפי הזמן, הנפש והמקום, יש לחפש תמיד בדברי הצדיקים. לחפש ולבקש את נקודת הנפש שתגלה לי ברגע זה ובמקום הזה את הטוב שבי, זה שישיב לידי את מושכות ההנהגה והשלטון על המעשים.

עבור המטרה הזו יש גם חברים. כשמדברים יחד באהבה ואחווה ומתוך מטרה משותפת. ניתן לגלות יחד את הטוב הזה ולהעצים אותו בלב ובכוחות הנפש. לכל אדם יש נקודה שאין בחברו. כשמדברים יחד מתוך רצון לקבל ולשתף, הטוב שבאחד מפרה ומרבה את הטוב שבחברו.

מעבר לכך יש כמובן גם את נקודת הלב. כל אדם בשטח מחייתו הפרטי מחויב לערוך את חיפושו האישי. בלימוד והתבודדות, בבקשה וחיפוש. למצוא בלב פנימה את הנקודה הטוב, את הקשר המיוחד לו עם השי"ת.

אסור לנו להזניח את גורלנו. על כולנו מוטלת חובת הקנאות. לקום ולקנא לעצמינו. החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

 

 

 

1815 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים