על תלבושת חרדית ובין הזמנים

בס"ד

הנה אחת השאלות שכל חילוני ישאל אותך בהנחה שנפגשתם ברחוב, ביום קיץ לוהט: איך אתה סוחב על עצמך את זה? הוא מתכוון לתלבושת, חליפה שחורה, כובע שחור, ולהשלמת התמונה טלית קטן מצמר. אינך יודע שצבע שחור סופח את קרני השמש ומחמם אותך עוד יותר?! בכלל, צמר מתאים לחורף. תגיד, איך אתה מסתדר עם כל השחור והארוך והמזיע הזה?

עזוב, הוא לא יבין.

שבוע שעבר נתקלתי בשאלה מוסרית מעניינת. בחור דתי, מדריך בארגון שמציע למשפחות חילוניות הכשרת הנער לקראת בר המצווה, החל כעת ללמוד עם ילד לקראת עלייה לתורה ויש לו התלבטות מוסרית קשה. ההורים אשכנזים אקדמאים עשירים ומוצלחים, הבעיה קשורה להערה שהוסיפה האם לדף ההרשמה. בשורות בודדות היא מפרטת את חששותיה מעומס דת: הם רוצים טקס דתי בבית הכנסת אבל מבקשים מאוד לא להיכנס יותר מדי למשמעות הפסוקים, "שלא להכביד על הילד עם העניין הדתי. תתמקדו באווירה וכאלה". המדריך חושש 'להפריז' בתכנים יהודיים כדי שלא לפגוע באמון ההורים.

חשבתי על האם החרדתית הזו, היא מצפה מהילד מרגרינה שלה להישגים לימודיים. הוא צריך להיות לא רק תלמיד טוב, גם ספורטאי מעולה. לפניו בגרויות, והתמודדות חברתית במוסדות בעלי אופי תחרותי מובהק. הוא יעשה צבא. יטייל בחו"ל, והרחוב החילוני מכין לו הרבה הרפתקאות לא פשוטות. אבל הדת תעמיס עליו… החרדה מעומס דת היא אחד הדברים המדהימים שפוגשים אצל חילונים. לא מדובר בשונאי דת, אנחנו מדברים על סוג הטיפוסים שיעשו לילד ברית ובר מצווה, יחפשו רב לעריכת חופה ואפילו ישמחו לשמוע דבר תורה נחמד במהלך הטקס. אבל הדת מהלכת עליהם אימים.

 

ליהודי חילוני קלאסי יש לאורך חייו חמש תחנות שמפגישות בינו לבין הדת; לידה, בר מצווה, חתונה, גירושים ל"ע, ומוות. מכיוון שמרבית בני תמותה חולפים על פני הנקודות הללו, בעצמם או באמצעות יקיריהם, אין לאף אחד ברירה אלא להזדקק לשירותי דת. ותמיד נלווה להזדקקות הזו פחד. זו תופעה ששווה לחקור: לא מדובר בנמושות, אלו גברתנים, בוגרי צבא, אנשים שראו כמה דברים מפחידים בחיים. לא ילדים. עשו בגרות, מוציאים תואר אקדמאי בכבוד. חבר'ה שיודעים לעמוד בלחצים. ופתאום שקית ניילון, נמסים לך בין האצבעות. מה עובר עליהם?

סבורני שיש כאן עניין גנטי מסוים. יש ביהדות מרכיב שנקרא "קבלת עול". זו היכולת לסבול ולשאת אחריות אמתית. אדם יכול להיות בריון שרירי נפוח, מנהל קשוח ואיש שיווק מבריק, אבל אין לו מסוגלות לשאת עול אמתי. לסבול בלי להתמרד. זו יכולת שקשורה לחוסן אבל לא לשרירים. את הדבר הזה אי אפשר ללמוד, העניין גנטי. ואם יש כמה דברים בדת שעוברים בירושה, אז הגנום הזה הוא אחד מהם. קבלת עול היא עניין קצת תורשתי.

 

הבוקר זכיתי לשים לב לתמונה יהודית מאוד, על אף היותה שגרתית להפליא. היה זה באחד ממבואותיו של השטיבלאך השכונתי. מערכת המיזוג משום מה לא פעלה, ושני מאווררים דלוחים ניסו ללא הצלחה להפיג את עומס החום. המצב די ברור: חדר תפילה קטן יחסית עמוס במתפללים, כולם עטופי טליתות צמר עבות למהדרין, כרוכים ברצועות עור של תפילין, לבושים בחליפות, מחזיקים בסידור ונדחקים בין סטנדר לספסל מתנודד. האוויר מחניק ושום דבר לא נוח. הגיעה שעת הוצאת ספר תורה. החזן, יהודי ישיש, פילס דרך לעצמו ולספר התורה. הפנים שלו הציצו תחת הטלית, הן הבהיקו מלחות. זיעה נטפה על אפו והוא נראה כמי שעלה זה עתה מן הרחצה. ידיו רעדו ממאמץ. ניתן היה לחוש את חולשתו. הוא ליווה את ספר התורה בעדינות עד שהונח על התיבה, צעד אחורנית והתכנס בטליתו המיוזעת כשהוא מתמקד בסידורו הבלוי. אני מתקשה לשמר את התמונה העדינה לפני שתתמוסס… לאנשים שסובלים יש תנועות ספונטאניות של התנערות, התאווררות, משהו כזה.  אולי שפת הגוף שלו, אולי דווקא תווי הפנים, משהו ביהודי הזה שאלפים יש כמותו הדגיש בעיני את הפרופיל היהודי, זה שמסוגל לסבול את מנות הסבל הקטנות והיומיומיות מתוך קבלת עול. בהשלמה אצילית. זה שמסוגל להימצא בתוך המצב, גם כשלא נעים, בהכנעה שמביאה לידי חירות.

אחד המאפיינים שמייחדים יהודים יראים ושלמים במרחב של היום זו היכולת לשאת עול, והמסוגלות הזו אינה מובנת מאיליה. אדם מיוזע בדרך כלל 'מתקלף'. משיל מעליו מעיל מיותר, מקפל שרוולים, ממרפק אנשים, מתנשף, מקטר. להיות מסוגל להזיע בתוך טלית, להצטנף בדחק, לשאת את עומס החום עד אחרי "עלינו לשבח". לצאת מבית הכנסת באיטיות ולא בתרועת התנשפות. בדורנו הקליל זו מדרגה.

 

בין הזמנים בעיצומו והגוון השחור שוב כובש את המרחבים הירוקים. החופש מפגיש כל יהודי עם הדילמה הנצחית הזו: מצד אחד סוף-סוף חופש. זמן להשתחרר. לפרוק מתחים. לבלות עם המשפחה. מצד שני דווקא היציאה אל המרחבים מפגישה אותנו עם 'המוגבלויות'. כאן לא מספיק כשר ופה לא מספיק צנוע. שם האווירה נישט עפעס, וכשמגיעים לפנות ערב לפינה שפויה ויהודית איכשהו, אין מקום לזוז והחמצן אזל מזמן מהפארק. בשביל כל הרגעים התקועים האלה אנחנו יהודים. יש הרבה צבעים ביהדות אבל רק קבלת עול הופכת אותך לנושא הדגל. בצבא, שח לי פעם בעל תשובה, עושים מסעות. יש תורנות, פעם אתה על האלונקה ופעם מתחתיה, סוחב ומזיע. לא כל היהדות זה חנוכה, יש גם סחיבת אלונקה; תשעת הימים כזה, טלית מיוזעת. ושם אתה מעתיק לדורות הבאים את הגנום היהודי.

 

 

 

1890 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים