על קניבליזם בעידן המודרני ועל תופעה הרבה יותר מקובלת

(פורסם בבקהילה, פרשת תזריע תשע"ו)

בס"ד

אימתי המציאה האנושות את תופעת הקניבליזם? תלוי, שבטים נידחים הגיעו אליה באיזו דרך, ובמקרים אחרים גם אוכלוסיות נידחות פחות הידרדרו אליה בזמני מצוקה קיצוניים, מלחמות רעב ואסונות. כה מטרידה היא התופעה שסדרת הבדיחות שנוצרה על שמה, באה – כך אומרים – כדי לחפות עליה או להכהות את חודה. קשה לאנושות עם המחשבה שהיא עשויה לגלות נטיות טורפניות כלפי עצמה. מה לעשות.

הבעיה של כל תופעה מזעזעת היא הקצה הלא מזעזע שלה, משום שאיש בדרך כלל לא הפך לפושע בטרם היה קצת לא בסדר, וקודם לכן היה לא הכי ישר, ועוד לפני כן דק מן הדק, עד שרק ה' ולפעמים גם האדם בעצמו, יודע איפה זה מתחיל. חז"ל שצפונות נפשו של אדם גלויות להם אומרים על השונה בעבירה שהיא נעשית לו כהיתר, לפיכך הם עמלים על הקמת גדרות וסייגים, זיל-זיל אמרינן לנזירא, לכרם אל תתקרב!

היטב חרה לנו בשבועיים האחרונים על תופעת הקניבליזם הפושה בכלי התקשורת הכללית, ביוצרים ובצרכניהם. שאלו ממלצרים את בשר האדם הנוטף דם, עודנו מפרפר, ואלו מזמינים – הבו לנו עוד מן האדום-האדום הזה. עוד הבשר של אמש בין שיניהם ועיניהם לטושות אל מנת העצמות שתוגש היום בעיתוני הבוקר. מחזה מבחיל לכל הדעות. הרקידה על הדם, הצימאון לדם, והתמונה של כל השבט מנופף בהתלהבות ומריע. מה שמדאיג בעיקר שלא מדובר בשנאה. השונא עלול להידרדר לתת מוסריות ולנהוג בפראות, נקמנות, ויצרים רעים, אבל לכל הפחות אתה יודע שלא זה לחם חוקו ובשר האדם אינו מזונו. התחושה בתקופה האחרונה היא שהציבור ומלצריו צמאים לנתחי בשר באשר הם, לא כל כך משנה מי יהיה הקרבן – שנוא, אהוב שאבד חינו, או סתם אדם. נכון שיש מזון קל לעיכול שתווית הסטריאוטיפ מתירה את דמו ומקלה על תהליך ניתוח האברים והצעת ההגשה, ויש מזון פחות מזמין, אבל בסופו של יום הציבור רוצה לאכול ויהי מה. העובדה הזו אמורה להדיר שינה מעיניו של הציבור עצמו, מפני שקניבליזם בתוך קבוצה פועל בדרך כלל על פי סבב, לפי תור.

מכמיר לב למדי לשמוע את כל אותם שרוממות הצדק בגרונם וקופיץ של קצבים בידם. הם נוטלים חלק במסיבה מזווית מאוד בטוחה: גם משתתפים כמו כולם בחגיגה, גם מסתייגים מההתנפלות על הקרבן ומחדוות הלעיסה, גם נגד שחיתויות כמובן, וגם בעד תקשורת עסיסית ובלתי צמחונית. וזה מפליא, כל עם ישראל נגד שחיתות – דהיינו בעד מוסר טוהר כפיים ויושר ללב, וכל המגמה הזו נעשית מתוך נתינת דרור לכל יצרים רעים ואפלים. כשאין לאדם ראי מול העיניים הוא יכול להיות שד משחת ולחשוב שזקן אהרן יורד לו על פי מידותיו.

 

נוח לנו לפרט מעל גבי הגיליון את חטאי הרחוב השני, להיגעל ממרכולת עיתוניהם ולסלוד מהמונם. הבעיה כאמור, שלכל תופעה מכוערת יש אחות כמעט חסודה, וכל הרואה תופעה פסולה בקלקולה מוזמן על פי חכמינו להזיר עצמו בכלל מהיין. במה דברים אמורים? הרעיון הבא, אני משער, אינו פופולארי וזה בסדר. אבל לשמוע מותר, תשמעו:

מפורסמת המימרא 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו' (בבא בתרא). כמה וכמה צדיקים אימצו את ההנהגה הזו במידה כזו שאי אפשר היה לשמוע מפיהם לעולם דיבור או שיחה אודות אדם כלשהו, לטוב ולמוטב. זו הנהגה יוצאת דופן, בואו נדבר על משהו הרבה יותר פשוט.

בעולם מתפתחת בעשרות השנים האחרונות מגמה מאוד מובהקת של סגידה לאדם, אי אפשר כמובן לראות בתופעה עניין מודרני שלא שיערוהו אבותינו, מאז ומעולם סגד האדם לאדם. אלא שאופיו של הפולחן וזהות האלילים הם שהשתנו. בעבר היה הפולחן לאדם מתמקד בבעלי כוח, מנהיגים או שאר יחידים שרכשו את ברכם הכורעת של המון העם באמצעים אליליים כמו טענה לכוחות על טבעיים, גבורה יוצאת דופן, עושר וכיוצא. היום בעידן הידועונים האדם כבר לא סוגד לאדם עצמו אלא למידת פרסומו. דהיינו, הפולחן מתנהל סביב העובדה העובדתית שהאיש מפורסם, ידוע, מוכר. די בכך ואין זה משנה מדוע ובשל איזו עובדה הוא התפרסם, עד שאמר מי שאמר 'כתוב עליי ככל העולה על רוחך, רק היזהר לאיית את שמי נכון'.

אי פעם התהדר הציבור שלנו בריחוק מאוד בולט מכל התחום הזה, היום אנחנו מתבוססים עמוק בתופעה ואף מהדרים בה. כבר אי אפשר שאדם יעשה מלאכתו באמונה ויזכה להכרת הטוב ולמילה טובה – הוא חייב להפוך לאייקון, סמל, נושא. כל כך הרבה דיבורים מושקעים היום, אצלנו! לא במעשיו של השר הח"כ והעסקן, כי אם בו גופו, באישיותו, במסה האנושית הקרויה פלוני אלמוני. כבר אין די בלשוח אודות פעילות ומעשים, בתכל'ס, הרבה יותר מעניין וזורם בעורקים לדבר בו, בו דייקא. על הנטייה הזו אומר הפסוק 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא', בכתוב הזה מעוגן האיסור להקדים לבית חברו בבוקר קודם התפילה כדי לדרוש בשלומו.

כן, לא רחוק הוא הקשר שבין שתי התופעות. כיוון שאתה מעלה את האדם על במותיך, קרוב שתעלה אותו גם על מזבחותיך. פולחן אישיות הוא צידה האחר של תופעת זביחת האישיות. ההתעסקות באדם, הדישה והבחישה בו ובאשר לו, בפרטיותו ובאישיותו – גם כשנעשית מהצד החיובי כביכול, מה שקורין 'רכילות חיובית', מגמה שכל פוליטיקאי וידוען מייחל לה, היא הפן נעים הסבר שבפרצופה המכוער של הרכילות השלילית, הקניבלית. וכל רואה רכילות בקלקולה טוב יעשה אם יזיר עצמו מלהתפתות בה כל עיקר.

 

 

 

868 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים