עולם שנה נפש – ביאור מפורט

שחנו אודות ארבעה היסודות ארמ"ע. ננצל הזדמנות זו כדי לגעת במושג מרכזי נוסף הנזכר רבות בספרי הצדיקים, 'עולם שנה נפש'. אלו שלושת הרבדים שבמציאות: מרחב המקום, הזמן והנפש. שלושתם מקיימים יחסי גומלין זה עם זה ומשפיעים זה על זה.

'עולם שנה ונפש' מוזכרים ומפורטים בספר יצירה, הראב"ד בפירושו ליצירה (בהקדמה) מציין שכל ספר יצירה יתפרש על אלו השלושה דרכים שסימנם עש"ן. שם גם נזכרת המהות הרוחנית הפנימית של השלושה הללו, היא קרויה אמ"ש. אלו שלוש האותיות המגדירות, ראש תוך וסוף. הם גם מקבילים לשלושת היסודות העיקריים אש רוח מים. האש באות ש', המים באות מ', האוויר בא'. נשים לב לצורת ההגייה: "ש' שורקת מ' דוממת" (יצירה, משנה א). לאות ש' צליל שורק המסמל התעוררות, כמו רחש האש. יש כאן תנועה כלפי מעלה. צליל ההיגוי של אות מ', דומם, כמו המים היורדים כלפי מטה ויוצרים את העונג. הא' ממוצעת כמו האוויר.

שלושה מוחין

שלוש הבחינות הללו מסמלות גם את שלושת המוחין, חכמה בינה ודעת. חכמה היא מוח שקט, בבחינת מים שקטים. זו יכולת להכיל פרטים רבים בבת אחת, מבלי הבחנה בפרטים הקטנים. החכמה היא האופן בו אדם תופס רעיון כללי, הכיל אותו אך טרם עיכל אותו. גם המים בעלי טבע מקיף כזה, "כמים לים מכסים", חופפים מלמעלה ויוצרים תמונה אחידה המבטלת את פערי העמקים ואת הדקויות הקטנות המסתתרות מתחת לפני השטח. בתחילה, אומרים חכמים, היה העולם "מים במים", זו השגה של בחינת 'חכמה', לאחר מכן באה ההפרדה ולכל דבר ניתן מקום משל עצמו.

בינה היא מוח המבחין בפרטים, מעכל, מפריד. זהה לטבע האש הנוטה להפריד, האש איננה דחוסה כמו המים. האות ש' מסמלת זאת בשלושת ראשיה הנפרדים. המוח השלישי הוא דעת, זו התודעה הנוצרת ממיזוג חכמה ובינה. האוויר מיוצג באות א', הצליל שלה שקט. לא דומם כמו המ' ולא שורק כמו הש'. בצורתה, האלף איננה מאוחדת כמו המ' המקיפה מכל ד' רוחות, גם לא נפרדת כמו הש' ושלושת ראשיה. יש לה נקודה עליונה ותחתונה, משום שהיא מאחדת שמים וארץ, אש ומים.

יש להבחין גם בניגודיות שבין מרכיבי העש"ן. הנפש יוקדת תמיד ומבקשת לשוב למקור מחצבה. העולם מגביל אותה בארציותו. הזמן מתווך ביניהם, הוא מאפשר תנועה של רצוא ושוב באופן מבוקר. "לכל זמן ועת" זו קביעה שבכנפיה יישוב הדעת. כאשר ניטשת מחלוקת בין הצד המשתוקק לצד השקט, זמן עשוי להיות ברירה של שלום. יש זמן לעליה ויש זמן להתייצבות. התעוררות והתכנסות.

שלושה עולמות

כעת נשרטט את פרטי העש"ן:

עולם – מרחב המקום. מכנים אותו גם 'עולם נמצא', מרחב המקום הוא קבוע ובלתי משתנה. יש בו מעלה ומטה ומה שבאמצע. המשנה השלישית בספר יצירה מתארת את מרכיבי העולם: "שלש אמות אמ"ש בעולם, אוויר מים אש שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים, ואויר רוח מכריע בינתיים".

אש מים ורוח המדוברים אינם כמובן היסודות הגשמיים, הרמ"ק (בפירושו לספר יצירה, פרק ג) מסביר שהכוונה על השורשים הרוחניים שלהם. האש הוא היסוד הדק מכולם, לפיכך הוא צף ועולה כלפי מעלה. במשל הארצי זו 'האנרגיה' המניעה את כל הדברים. יסוד המים יוצר את הארץ, הדבר נזכר גם בפסוק "כי לשלג יאמר הוי ארץ" (איוב לז), כלומר המים הופכים לשלג והשלג נעשה מוצק ויוצר את הארץ (עי' חגיגה, ב). המים שהופכים לארץ יוצרים את תחום המחייה של הנבראים בעלי הנוכחות המוחשית. בשמים ובאוויר לעומת זאת מתקיימים נבראים בלתי נראים, דוגמת שדי"ם ורוחות. האוויר ממוצע בין האש והמים, הוא גם מאפשר חיבור ביניהם. טבע האש חם ויבש, המים קרים ולחים, האוויר משותף – חם מצד האש ולח מחמת המים.

שנה – מרחב הזמן, מכונה גם 'עולם משתנה'. מימד הזמן אף הוא נחשב לעולם המורכב מאיברים עיקריים ומשניים. יש בו קצה עליון ותחתון אלא שהוא, שלא כמו מרחב המקום, משתנה. מהות הזמן שינויים תמידיים. מרכיבי הזמן כלשון ספר יצירה הם "חום, קור ורוויה". גם כאן יש קצוות והכרעה. בשנה ארבע תקופות, שתיים קיצוניות – החורף קר והקיץ חם. בכל אחת מהן שלושה חודשים. בין הקיץ והחורף יש את התקופות הממוצעות, האביב והסתיו. הם ממוזגות. למילה 'רוויה' יש גם משמעות של מיזוג, כמו בפסוק "באנו באש ובמים ותוציאנו לרוויה" (תהילים, סו).

נפש – האדם נחשב 'עולם קטן', הוא למעשה העולם השלישי מבין עולמות העש"ן, מתקיימים במימד המרחב והזמן. כל אחד מהעולמות משפיע ומושפע מחבריו. גם באדם שלושה חלקים, "ראש, בטן וגוויה" (יצירה, שם). שלושת החלקים הללו מקבילים גם כן לשורש אמ"ש. "ראש נברא מאש" – החלק הרוחני ביותר באדם הוא המוח, שם המחשבה ומשכן הנשמה. לפיכך הוא מיוחס לאש שטבעה לעלות כלפי מעלה. אגב, פעולת המחשבה מולידה חום בגוף. זו הסיבה שבשעת שינה אדם צריך לכסות את עצמו שלא יתקרר, לפי שהמחשבה שקטה אז וממילא הגוף מתקרר. מחשבה בגדולת הבורא יוצרת חום בלב ומעוררת אותו להשתוקקות (עי' ליקוטי מוהר"ן, קנ"ו). "בטן נבראת ממים" באצטומכא מכונסים כל המשקים והלחות, ואילולא שהטחול והכבד היה הגוף מתקרר (רמ"ק, שם). הגויה היא חלק הגוף בו מצויים אברי הנשימה, הריאה והקנה. אברים אלו ממוצעים, המוח הוא מקום הרוחניות, בבטן מכונסים האצטומכא, המעיים וכל האברים המכילים את הארציות. הנשימה היא מערכת המקיימת את הגוף אך רוחנית במהותה.

 

נמצאנו למדים שעש"ן אלו שלושה עולמות המתקיימים יחדיו במציאות. בספרים הקדושים מוזכרים שלוש הבחינות הללו פעמים רבות. לכל מציאות יש נוכחות בשלושת הרבדים הללו. הבנת שלושת הרבדים, עולם שנה ונפש, כשלוש עולמות – חיונית להסתכלות רוחנית על המציאות. העולם הוא אדם גדול והאדם עולם קטן, בעולם ובאדם וגם בזמן איברים בעלי סגולות ונטיות שונות. לפיכך יש חשיבות למיקומו של האדם בעולם, למיקומו על פני הזמן. יש זמנים מסוגלים לעניין מסוים ובלתי מסוגלים לעניין אחר. יש מקומות נאותים לעשיות מסוימות ובלתי ראויים לפעולות אחרות. האדם מתקיים במקביל לשתי מציאויות נוספות – עולם וזמן. וכבר אמרו חז"ל: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).

 

 

1841 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים