עבדי החירות

(פורסם בעיתון 'בקהילה' – פסח תשע"ג)

בשיפוליה של טבריה יצ"ו שוכן בית החיים העתיק, רבוץ למרגלות ההרים סמוך ונראה לשפת הים. פניו זרועות מצבות מימים קדמונים, משוקעות עד צוואר בבוץ וצמחייה. בין רגביו שוכנים ענקי רוח אדירי תורה וחסידות זה לצד זה. מעט למטה משם, פרוס הים. לפנים ממנו מתוח הכביש התחתון. מצידו האחד מתמשכת הטיילת, ומעברו השני משוכה חומת בית הקברות. ושם, על אותה מדרכה שבין חוף לבית קברות משוטטות בשעות בין הערביים נשמות מעולם התוהו. מתרוצצות הלוך ושוב, מתנשפות במאמץ, ונמלטות בבהילות מהתם להכא. המחזה הזה לקוח מעלמא דין ולגמרי לא ממחוזות מיסטיים. בשפה עממית מדובר בריצה קלה, הליכה ספורטיבית.

המשקיף על בית החיים מכיוון הטיילת, נתקל במפגש עולמות מטלטל; מן הגדה האחת עולה קול דממה דקה, תבערה שלווה של שוכני עפר קדושים אשר בארץ. בני אדם שאף בחיי חיותם לא היו אלא מלאכים בבתי חומר. מהצד השני, על מדרכת הטיילת, העולם מתבוסס בזיעה ועמל של טיפוח שרירים ואימון גפיים וזרועות. יש במפגש הזה סיכום תמציתי של פולמוס עתיק בין הפנאי לתכלית: הפנאי מציג את עצמו כסמל החירות, אך למעשה אין עריץ משעבד כמותו. התכלית מצטיירת כהתנזרות וסגפנות, בה בשעה שאין בת חורין ממנה.

אין בין חירות לעבדות אלא לשון של מאזניים. מהו עיקר ומהו טפל. כל עוד הגוף מתקיים לכבודה של הנשמה, החיים שואפים לקראת תכלית. ואתה בן אדם – בן חורין. ברגע שהמשקל נוטה מעט לטובת החומר, תחזוקת הגוף הופכת מטרה לעצמה, פולחן. אתה בן אדם – עבד.

*

הנה שני טיפוסים של שליטים משועבדים:

בפינת החי שמור מקום של כבוד לתאו. הבהמה – גסה הזו מוצאת את מנוחתה בטבורו של יאור מהביל שמימיו קנו זה מכבר גווני חום ירקרק וגובלו לטיט ורפש. קצה חוטמה משייט בעונג על פני הצחנה, רוב גופה שרויה פנימה ורק גבשושית גבה מזדקרת מתוך המדמנה. אתה בן האדם מציץ בה ולכאורה נרתע. מותר לשער שהבהמה אף היא מציצה בך. מה חושב ג'מוס שכזה על בנאדם הניצב נכחו? אם יותר לנו לשער, הוא עטוף חמלה. האיש שמעבר לגדר חנוט בתוך חליפת בגדים מגוהצת, טורח מדי מספר רגעים לקנח את זיעתו, ליישר את צווארונו. מכשיר זעיר מפרכס בכיסו וטורד את שלוותו. רגליו נתונות בסדים נוקשים, ואת מזונו הוא רואה אך מספר פעמים ביום. ואילו הוא, התאו, עולמו רואה בחייו. חבוק בליבו של רקק מצחין, דולה ממנו מאכל ומשקה, ושב ופולט לשם את פליטותיו והפרשותיו – תענוג…

בהמיות, אף היא סוג של חירות. ואבוי לה!

בשבועות האחרונים האזרח האומלל ביותר בארצנו מתקרא ראש ממשלה. תככנים וקושרי קשרים רוקמים סביב כיסאו הרעוע רשתות ומצודות פוליטיות לרוב, מעמידים אותו שוב ושוב במבוכה וחידלון, הם שולטים בפועל, אבל הוא הראש. טרגדיית 'בובה – בוס' קיימת במנגנוני שלטון רבים. המנהל יושב על כס המלכות על פיו יישק כל דבר, אך מה יישק – זאת יקבעו השליטים האמיתים. אנשי הצללים, בני בית, מקורבים, מזכירים ויורשי עצר.

שררה נחשבת היפוכה של עבדות. אך במקרים רבים, אין עבדות קשה הימנה. אנשים לוטשים עיניים למעמד, משום שבליבו מקננת בכל אחד מאיתנו תאוות שלטון. אך פנימה ממנה שוכן בנו הדבר האמתי – בקשת החירות. הנברא מבקש חירות, הוא סבור לרכוש אותה באמצעות שררה. וזו טעות מוחצת. מפני ששלטון הוא אחד מאותם גלמים הקמים על יוצרם. צעירים רבים חולמים בשלב התבגרות כלשהו על אוטו ורישיון. מדוע? ניחוח של חירות. היכולת הזו לשנע את עצמך בכוחות עצמך, אחיזת הגה, הזזת הילוכים, מד מהירות, רשות היחיד. כל המרכיבים של מנעמי שלטון. מנקודת מבט וותיקה יותר, כלי רכב משעבד את אדונו. מוסך, תיקונים, תחזוקה. ובכלל, אתה כבוד האדון – רק נהג. שאל את הטרמפיסטים.

העולם מתעתע בנו, למראית עין סמל החירות הוא 'עושה-מה-בא-לי'. אליבא דאמת, אינך אלא עבד נרצע לכל מה שבא לך. היכולת והנגישות למילוי חמדות, איננה אלא בית כלא איום הכובל את החירות הפנימית לדחפים בלתי נשלטים. החירות והעבדות תלויים איפה על הבחנה דקה יותר, לא היכולת לעשות כך וכך קובעת, רק עצם קבלת ההחלטות. קהלת מגדיר זאת כך:  "אִי־ לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן־חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ".

*

חווית החיים זורמת על שני האפיקים גם יחד, חירות ועבדות. ועלינו מוטל היעוד לפדות שבויים ולהוציא אסירים. איך? בראש ובראשונה, הכר את משעבדיך; צעד ראשון אל החופש הוא, הכרה בעבדות. ליל הסדר, ערש חירותנו, פותח באמירה "עבדים היינו". אם יש באפשרותך לזהות את עבודתך, הינך בן חורין במידת מה. מכאן פתוחה הדרך לגאולת הנפש.

העבדות היא חלק בלתי נפרד מהקיום בעולם. עבדים אנחנו למטלות החיים, עבדים למוסכמות החברה. עבדים ל'מה יאמרו הבריות'. עבדים לרכישות השונות שקנסנו על עצמינו לבצע. ובכל זאת, גם בבית הכלא מבליחים לעיתים מפגשים מאירים עם חירות ותקווה. חג הפסח הוא זמן של הארה. יד ההשגחה מפציעה על פני הישימון החומרי, ומזמינה כל אחד מאיתנו להיחלץ מבית השבייה. לקנות חירות.

את הדרך מאירים לנו אנשי התכלית, מותר לקנא בהם. ראוי להעז לפעמים ולנסות בינך לבין עצמך לחקות אותם. להתנסות מעט בפריסת כנפיים. להתמסר מעת לעת למנעמי החירות. להעיז פנים כלפי שירות בתי הסוהר של עולם הזה.

"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"

 

 

1793 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים