סוס ורכבו – לשלוט בכוח הדמיון

אומרים ששליש מחיינו חולפים מתוך שינה. אם ימי שנותינו שבעים-שמונים שנה, הרי שבין עשרים לשלושים שנה מתוכם אנו ישנים. ומה עם כל השאר? אל דאגה, תוחלת חיינו הנותרת חולפת על אשמורותינו כשאנו שרויים במצב מנומנם עד ישן עמוק. שינה תודעתית, כך נקרא לזה.

בני לווייתה הנאמנים של כל שינה טובה הם החלומות. אך החלומות כשלעצמם אינם תוחמים את זמני הביקור שלהם רק לשעות לילה ומצבי שינה, גם בהקיץ ובעיצומו של יום, הם מוצאים לעצמם דלת פתוחה אל תוככי המח וערוצי המחשבה. וכך עלול לקרות שאנשים ערניים בעליל, יבלו ימים ותקופות בתוך חלומות ארוכים ומרתקים. ברוכים הבאים לעולם הדמיון.

מה שמדהים במיוחד זו העובדה שאותם במאים שיצרו את מחזות הדמיון, יושבים גם ביציעים ומשמשים כצופים נלהבים במחזות אותן יצרו וטוו במו יד דמיונם הפורה. המעבר הבו זמני בין הכובעים השונים, של המחזאי והצופה, אינו פוגם באיכות הצפייה. אין מה לומר, עשינו עבודה טובה.

במה דברים אמורים?

באופן בו אנו רואים את העולם, יושביו, ואותנו עצמינו.

משקיפים או יוצרים

והיה אם נרד אל מרתפי ההכרה שלנו, נגלה איך חלק הארי של מצבור החוויות אותן חווינו כביכול במציאות, אינו אלא פרי דמיון. אין כוונתנו לומר שהדברים לא התרחשו במציאות, חלילה וחס. הדברים התרחשו לגמרי, רק בתוך תוכיותינו. כלומר, בחלל הגולגולת האישית שלנו, או שמא בכביש הארוך והנפתל המשתרע בין המח והלב. בצמתים ובעיקולים שבין רגשות ותחושות.

אדם על פי הרוב והנפוץ, אינו רואה מבעד לעיניים, אלא מתוך העיניים. משקיף על המציאות מתוך מחסן זיכרונות ודעות קדומות. וכאן מתרחש מחזה מיוחד במינו. העיניים קולטות פרטי מידע, מעבירות אל המח לצורכי עיבוד, הבנה והפנמה. המידע הזה אינו נקלע לחלל נקי וחף מכל, אדרבא, ברגע בו חוצה מחזה כלשהו את גלגל העין, ממתינה לו קבלת פנים ססגונית, פרי ידיו היצירתיות של כח הדמיון. אותו כח עליו עוד נרחיב בהמשך אי"ה, ניחן כבר אמרנו, בשלל כישורים, לעזרתו עומד אוסף בלתי נדלה של זיכרונות, והוא מצידו עושה בכל השלל שימוש נרחב. קרבנות שעשועיו הם פרטי המידע התמימים הנקלעים לתחומו. בין רגע הופכים הם מיחידות מידע סתמיות לבובות תאטרון.

התמחותו של הדמיון איננו מוגבל רק לתחום הראיה, הוא מסוגל 'להעשיר' כל מידע הנקלע אל המח מכל אחד מחמשת החושים. כך לדוגמה, קול סתמי שעולה לתומו מהאפרכסת, זוכה בניד עפעף ללבוש דמות וארשת. כח הדמיון עונד לו קלסתר מתאים, מצמיד לו תווית סטיגמתית, ולפעמים אף יוצר במיוחד עבורו 'היסטוריה' אישית ('זה בטח ההוא מהבנק…' 'כנראה שלחו אותו בגלל ש…').

דמיון עשוי לסייע לנו בתפירת והשלמת חלקי מידע חסרים. במעוף ויצירתיות, בגילוי תושייה ועוד. אך באותה מידה, כח הדמיון עלול להוליך אותנו שולל, וגרוע מכך, לגרום לנו לחיות במין בועה סתומה, בלתי קיימת לחלוטין. להשקיע בה, לבלות במחיצתה, ולגלות רק כשיהיה מאוחר מדי שאת כל נכסינו מסרנו במו ידינו לבועת סבון שהתמוססה אל החלל הריק.

למעשה, באופן כזה או אחר, כולנו נוטלים חלק כלשהו ביצירת דמיון אחת ענקית, מרתקת וססגונית ובלתי קיימת לחלוטין. שימו לב איך פועל דמיון לטוב ולמוטב. רובינו המוחלט לא ראה מימיו חיידק אמתי בגודל טבעי, מהסיבה הפשוטה שעיניים אנושיות אינן יכולות להבחין בזערוריותו. לאמתו של דבר, לא ראינו מן הסתם חידיקים גם מבעד לעדשת מיקרוסקופ. ובכל זאת, במקרים מסוימים אנחנו חשים במציאותם באופן מוחשי לגמרי. פוחדים מפניהם, ואף נוקטים בצעדים ממשיים להדברתם. החיידק בעצם, אינו אלא יחידת מידע, את כל השאר תרם באדיבותו כח המדמה. הוא הלביש לו עור גידים ועצמות והעניק לו צורה אימתנית.

במקרים אחרים, פיתוחיו המרשימים של הדמיון עובדים לרעתנו. כך קורה כשאנחנו מאבדים את שיקול הדעת הנכון, מול פיתויי אכילה, כסף וכל השאר. כך קורה כשאנחנו מוצאים את עצמינו נוהים ככבשים אחרי דעת קהל מקובלת בלא לבדוק עובדות לאשורן. וכך קורה כשאנחנו סבורים שמוצר מסוים יכול להקל על חיינו, ואפילו חשים בכך בבירור, בשעה שרק הדמיון משחק כאן את התפקידים כולם.

וכאן אנחנו מגיעים לקביעה השרירותית והמקוממת שהוצגה בפתיחת המאמר. דמיון זהה למצב שינה. ולכן, כל עוד הדמיון משרת אותנו יותר מהשכל, אנו שרויים בשינה עמוקה. אבל רגע, שינה אינה חייבת להיות שנת בלהות, ניתן לישון גם באופן ראוי וקדוש, ולחלום חלומות טובים, אם כבר אז למה לא.

לשם כך יש ללמוד איך להשתלט על כח הדמיון ולרתום אותו לתועלת.

שכל ודמיון – סוס ורוכבו

על מהותו של הדמיון, תכונותיו ומרכיביו, מרחיבים הרמב"ם, האריז"ל, ספר הברית ועוד. במילים ספורות, כח הדמיון המוכר גם כ'כח המדמה' הוא אחד מהכוחות השכליים היותר נמוכים שיש לנו. ולכן הוא מיוחס גם לבהמות. האדם נעלה מן החי בשכלו האלוקי, אך גם לאדם כמו לבהמה יש כח דמיוני. היכולת לדמות 'מלתא למלתא'. לחבר עניינים ולהעתיק דימויים, להכיר ולזהות, טמון בכח המדמה. המדמה הוא בעצם משרת השכל, משמש כמו גלגלים לנייד מידע ממקום למקום. וכך מסוגל הדמיון ליצור מציאויות שמעולם לא התרחשו בפועל. התכונות הללו מקנות לו יכולת להועיל, אך גם להזיק. ולכן, קובע הרמב"ם, המדמה הוא בסיס לכל פיתויו של יצר הרע. האריז"ל וצדיקים נוספים מלמדים איך ניתן לרתום את כח הדמיון הבהמי לתועלת האדם, ממש כמו סוס רכיבה.

הדוגמה  המוכרת ביותר הוא פתיל התכלת שבציצית. בטעם התכלת אומרים חז"ל (מנחות מ"ג) "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לאבן ספיר ואבן ספיר לכיסא הכבוד" מסע הדימויים הזה אמור להוביל את התודעה האנושית, מפתיל התכלת שבכנף הבגד ועד לא פחות מכיסא הכבוד.

כאן פועל הדמיון באופן חיובי.

הנביאים הקדושים רוממו את כח המדמה, קידשו אותו והעפילו באמצעותו אל עולם הנבואה (הרח"ו בשערי קדושה). המדמה שירת אותם למטרה נעלה. גם אנשים פשוטים מסוגלים ואמורים לרומם את עולם הדימויים והדמיון לצרכי גבוה. וכך כותב רבי אליהו דסלר בשם הסבא מקלם: "הנה היצר הרע יודע היטב סוד זה (של כח הדמיון והציור) וכל מלחמתו היא תמיד בציורים ודמיונות שבהם לוכד את לבו ולוכד אותנו ברשתו. לא נוכל להלחם נגדו כי אם בנשקו – דהיינו להרבות ציורים לצד הקדושה" (מכתב מאליהו חלק ד' 252).

לישון על הצד הנכון

באופן כללי ניתן לקבוע שהתודעה שלנו די מנומנמת, וזו לא רק בעיה אישית. הגלות בעצם הווייתה נקראת שינה. ובעובדה הזו נוכל להכיר רק אחרי היקיצה. אז "בשוב השם את שיבת ציון" נבין איך בעצם "היינו כחולמים". רק אז כשההכרה האמתית תזרח עלינו, כותב רבי צדוק הכהן, נבין איך כל ההתרחשויות המסעירות, המרתקות והנורא חשובות שליוו אותנו במשך כל תקופת הגלות, לא היו אלא חלום אחד גדול.

תרחישי חלום עשויים להיות מוחשיים אף יותר מאירועים ממשיים במציאות. לעורר בנו פחד, התלהבות וכל חוש אחר. אבל כוחם יפה רק עד רגע היקיצה. ניד עפעף אחד, והחלום המוחשי ביותר נאסף ללא שוב אל עולם הדמיון.

באופן זהה לחלוטין, עלולה המציאות לגייס את כל חושינו להתרחשויות סוערות ומרתקות. אנחנו עלולים להשקיע את מיטב כוחותינו בעניינים הנראים לפי שעה כחשובים וכאינם סובלי דיחוי. ואז, תקופת מה לאחר מכן, כשהעננים מתפזרים ותובנות חדשות זורחות במרחב, הבעירה מצטננת באחת, וקשה מאוד להבין מה היה דחוף כל כך, ועל איזה מזבח שפכנו את דמנו.

הדמיון הוא אומן הדרמה. מסוגל לגייס את משאבינו האנושיים עבור זוטות. וזה מה שעושה לנו הגלות. היא מציירת לנו מציאות כביכול מוחלטת. מאיימת עלינו, מעוררת את חושינו, ובסופו של דבר מתגלה כחלום אחד גדול. בעתיד, כשנקלוט את התמונה הזו "אז ימלא שחוק פינו", משום שזה באמת נורא מצחיק. אבל כבר היום, עם קצת 'זיכרון עלמא דאתי', ניתן לחייך ואולי להתייחס בקרירות שפויה מעט לעניינים ה'בוערים' ואינם-סובלי- דיחוי המבקשים לגזול מאיתנו את חיינו.

חולמי חלומות מתחלקים לשתי קבוצות. אלו היודעים שהם חולמים, ואלו שאינם יודעים זאת. מצבם של האחרונים מזכיר את דמדומי היקיצה. שעה שמסך החלום מתמוסס ונמוג לאיטו, והערנות מפציעה מבעד לערפילי התנומה. אז, כששוליו הענוגים של החלום מופשלים, והמציאות נחשפת מאחורי הקלעים, יכול הישן להבין כי ישן הוא, אם כי אין בדעתו להקיץ לגמרי. זו השעה בה פרעה מתהפך אל צידו השני תוך התמסרות מוחלטת אל ה"ויחלום שנית". זו גם התקופה האחרונה של שלהי גלות. כשניצוצי גאולה מפציעים באופק. בתקופה שכזו, אנו שרויים עדיין בעיצומו של חלום, אך יכולים כבר להיות לא לגמרי מעורבים בו. אנחנו מסוגלים גם לגייס את הדמיון לכיוון נכון יותר.

 

 

787 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים