נכנס יין יצא סוד – למה משתכרים בפורים

האכילה והשתייה בפורים קודש הם, השתייה בפרט, שעיקרו של יום ביין. עד היכן מצוות שתייה?  "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בסוד העניין כתב האריז"ל כך: "נודע שיש ניצוץ קדושה בקליפה המחיה אותה, ואם יסתלק ממנה לא יישאר להם חיות ותבטל לגמרי מיד. והנה ביום הגדול הזה שיש אותה הארה גדולה אנו רוצים שגם לאותו ניצוץ יגיע חיות לעצמו, אך לא שיגיע לו כל כך להאיר לקליפה. לזה צריך שישתכר האדם ביום זה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אולי ישגה וייתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה ויתברך הוא אבל לא תהיה ברכה בכוונה שא"כ יגיע לו הרבה ויתברך גם הקליפה ח"ו". הדברים יתלבנו בעז"ה בהקדמות דלהלן:

אמרו חז"ל "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו". מכאן רמיזה להיכן מסוגלת שתיית היין לרומם. אך  שני כוחות בו לטוב ולמוטב. באמת אמרו: בקושי התירו שתיית יין בשבתות ומועדים. וכדרשת חז"ל "זכה משמחו לא זכה, משממו". "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש". מה טבעו של משקה זה?

יין המשמח

היין שורשו במידת הגבורה. מוצאו מענבים הנדרכות בגת באמצעות העקביים, ולא בכדי. 'עקב', מגלה האריז"ל, בגימטריה פעמים שם אלוקים (פ"ו, פ"ו – קע"ב). גם ל'ענבים' גימטריה זהה – קע"ב. העקביים הם סוף קומת אדם, סמוכים אל מדור החיצוניים. היין הכנוס בענבים הוא כֹח הגבורה. כפי שבתחתית חבית היין מצטברים השמרים, כך ברוחניות הגבורות מצויות במקום העקביים. שמרי היין הם 'גבורות קשות' כלומר דינים נמוכים וחזקים מהם ניזונים החיצוניים. אולם, כפי שאיכויות שונות ליין, לפי אופן הפקתו, תסיסתו, שימורו וסינונו – כך גם מבחינה רוחנית שתי מידות ביין, 'יין המשמח' ולעומתו 'יין המשכר'. אין אלו משקאות שונים, יתכן ובבקבוק אחד יימצאו שניהם. השוני הוא באופן השתייה והמקום אליו מקושר השותה: האם מגמתו לעלייה אל הרא"ש, או חלילה לירידה לר"ש. הגבורות שביין מעניקות לו את כוח העילוי והגילופין דקדושה. מאידך, הגבורות הללו כשמעורבים בהן שמרים, הן גורמי השיגעון, בלבול הדעת, ורוח שטות ח"ו. בליל הסדר למשל, יש לנו ארבע כוסות מצווה. שתייתן מביאה מוחין לעולם ולנפש. כנגדן אנו מטיפים באצבע טיפות של יין, כנגד עשר מכות. זהו היין המשכר, גבורות קשות שיבואו על ראש שונאינו (רבי צדוק, מחשבת חרוץ). כוח הטוב והרע שביין מופיע כבר בהקשר לעץ הדעת טוב ורע, שם נאמר (רבה בראשית י"ט) "סחטה ענבים ונתנה לו", ומובא בזוהר (ח"א דף ל"ו.) שביין זה היו מעורבים 'שמרים', דהיינו דינים קשים.

לפיכך "המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו" (עירובין ס"ה.) בסוד העניין כותב השל"ה הקדוש (פרשת תצווה): "מצד היין רוח לבשה בו לעורר בסוד יין המשומר, ותצלח עליו רוח ה' מתוך שמחה, ואז מתפשט מן הגשמיות ומתלבשת ברוחניות, והוא דבוק למעלה-למעלה, ואז יש בו מדעת קונו".

למדנו משהו על סוד היין, נותרו לבירור שתי נקודות: מיהו ה'ניצוץ' האלוקי השרוי בקליפה. ומדוע יש לשתות דווקא בבחינת 'עד דלא ידע' – בלי דעת. כידוע המן הרשע נצר לזרע עמלק, כל מגמתו להשמיד להרוג ולאבד את זכר ישראל. וזאת יש לדעת: לקליפה אין קיום מצד עצמה, ואם ראית רשע מתגבר ברשעתו, בהכרח המאציל העליון מחייה גם אותו. החיות הזו באה כמובן בדרך סתרים, שלא יתכן שהקדושה תחייה חלילה את הרע. אלא מאי? זהו אחד מסודות בראשית, כפי שנאמר "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי" ודרשו "דקרו ליה אלה-א דאלה-א". כלומר שגם במקומות החיצוניים נסתר ונעלם מציאות השי"ת ולית אתר פנוי מניה. הכוח המחייה את הקליפה הוא ניצוץ קדוש – קדוש ועליון במיוחד, מפני שכל קדושה שאיננה הגבוהה והנשגבת ביותר, עלולה להיפגם במקום הטומאה. רק קדושה נשגבת, בבחינת מדרגת 'כתר', יכולה לרדת אל מקומות החיצוניים, לאפשר את קיומם בדרך פלא, ומבלי שתהיה להם כל שליטה עליה חלילה.

להחיות ניצוץ קדוש

ובכן, גם בהמן הרשע גנוז וצפון ניצוץ אלוקי קדוש. ניצוץ זה מחייה אותו כל שנה מחדש ומאפשר לנו למחות את זכרו ולזכות בתמורה באורות הפורים הנפלאים. את הניצוץ הנסתר הזה בכוונתנו להחיות בשתיית היין. אולם, את הפעולה הזו יש לעשות מבלי דעת, "עד דלא ידע" דייקא. מדוע?

אמרו חז"ל (ברכות ל"ג) "כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו", היכן שאין דעת יש אכזריות, על אכזר אין לרחם, מפני שברחמיך הינך ממשיך אור אל מושא הרחמים. הקליפות והחיצוניים אינם בני דעה. הם חסרים את המוח השלישי הנקרא 'דעת', זה אגב נס נפלא. שאילולא היתה הקלי' חסרת דעת, מי יודע להיכן היו מגיעים מעלליה. מכאן טעם לשכרות: בשתיית היין כוונתנו להאיר ולהחיות את הניצוץ האלוקי שבקליפת המן-עמלק. הניצוץ קודש, אולם סביבו מצויה קליפה. איננו מעוניינים להאיר לחיצוניים. לפיכך תיעשה הארה זו מבלי דעת. שלא לתת לקליפה אחיזה בדעת.

להיכן מרוממת אותנו השתייה?

שתיית היין מסוגלת לרומם את הדעת אל המקום הנשגב של קודם מציאות טוב ורע. לכן הגדרת חז"ל היא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". על הקליפה והרע נאמר "שרי בחיבורא וסיים בפירודא", כלומר למעלה בשורש גם הקליפה היא קודש (עי' של"ה תצווה), רק למטה בהשתלשלות היא נפרדת בסוד "נרגן מפריד אלוף", והופכת לרע, טומאה, וקללה. לפיכך גדר 'ברוך' ו'ארור' שייך רק למטה, היכן שיש טוב ורע. למעלה, בשורש העליון הכל טוב, הכל קודש, ואין לקליפה שום מציאות כלל ועיקר. בשתיית היין עולה יהודי עד למקום בו מתבטלות ההגדרות בין ארור לברוך, שם גם נמוג הרע והכל קדוש וטוב. משם יכול יהודי להאיר אל אותו ניצוץ קדוש השרוי בקליפה, להחיות אותו מבלי שתימשך חיות לקליפה הסובבת אותו.

1609 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים