ניצוח והודיה – ספירות נצח והוד בעבודת הנפש

ספירות הנצח וההוד הולכות כאחת, כשתי רגליים המוליכות את הגוף יחד. יש להן הבחנות נפרדות כל ספירה לגופה וגם עניין משותף. בשש קצוות המציאות הנצח וההוד מיוחסים למעלה ומטה, נצח למעלה וההוד למטה. בפתיחת אליהו הם מכונים 'תרין שוקין'. הם קרויים גם 'בדי ערבות' על שם שהם מבטאים את המעשים הפשוטים הנעשים אפילו ללא הרגשה (התלויה בספירות חג"ת) או הבנת טעם (הנובעת מהמוחין חב"ד).

להבנת עניינם של הנצח וההוד יש להתבונן בבניין העשר ספירות. אנו עוסקים כאמור בשש המידות התחתונות המתחילות בחסד ומסתיימות ביסוד (מלכות היא העשירית למטה מהם), הספירות מסודרות כצורת סגול, דהיינו שלושה קווים. כאשר שש המידות ערוכים כסגול על גבי סגול. חסד גבורה תפארת עליונים ותחתיהם נצח הוד ויסוד התחתונים. חג"ת נחשבים 'אבות' לעומת הנה"י שהם 'תולדות'. נצח תולדה של חסד והוד תולדת הגבורה. לפיכך אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, נקראו על שם שלושת המידות חג"ת, שהם המידות העיקריות: חסד מידתו של אברהם, גבורה דרכו של יצחק ותפארת היא עניינו של יעקב. מה עניינם של הנצח וההוד? הם כביכול שליחים, או רצים היוצאים למלאות את גזירת המלך. באמצעותם יוצאת ההנהגה של החסד או הגבורה ומתגלה בפועל בעולם הזה. מכאן גם פשר לשם צבא-ות המיוחס לנצח וההוד, מפני שהם יוצאים כשלוחים להוציא אל הפועל את פעולת הספירות העליונות, וכלשונות של רבינו יוסף ג'קטיליה: "מהם נמשכין כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים למיניהם, ומהם נמשכין כל מלחמות העולם" (שערי אורה, שער שלישי ורביעי).

מקום העצה

הנצח וההוד נחשבים 'לבר מגופא', ומבשרי אחזה אלוק' שהזרועות יוצאות מעיקר הגוף, ואילו הרגליים משתלשלות למטה ממנו, בבחינת 'תרין סמכי קשוט' שהגוף נסמך ונשען עליהם. מכאן אתה למד כלל חשוב בלימוד הספירות: בכל עולם או אדם יש חלוקה של שלוש קומות, הראש הגוף והרגלין. חב"ד הם המוחין שבמוח והם אינם שייכים ממש לעולם, כי המוחין עשויים להיות או להסתלק למעלה, כמו בשעת תרדמה למשל. הגוף הוא עיקרו של העולם והאדם, תמיד הוא קיים. הרגלין גם הם אינם לגמרי חלק מאותו עולם, הם מצעידים את הגוף בעולם, אבל מפאת עצמם הם שייכים לעולם הנמוך יותר. הדוגמה לכך היא היחס שבין אב לצאצאיו או בין מנהיג לקהל ההולך אחריו, בבחינת "העם אשר ברגליך" ופירש רש"י "ההולכים אחר עצתך", כלומר מקומו של התלמיד או הצאצא כלפי הרב והאב הוא לרגליו, כי הרגלין שהם נצח והוד הינם 'לבר מגופא' – מחוץ לתחום עולמו של הרב ולמטה ממנו, ומשם יונקים הצאצאים והתלמידים.

כאמור, הנצח וההוד הם הרגליים, והרגלין הם מקום העצה, כי "הכליות יועצות". העצה קרויה גם 'הדרכה', המנהיג מדריך בעקבותיו את מבקשי עצתו. מכאן הבנה יתרה במהות נצח והוד. בעוד והספירות העליונות חג"ת, רחוקות מעולמנו וגבוהות, הנצח וההוד הם הספירות הנמוכות יותר היורדות ומתלבשות בענייני עולם הזה (עי' ליקו"מ נ"ד). התורה ניתנה בשני לוחות אבנים ובלשון הזוהר הקדוש אלו הם הנצח וההוד. גם תרי"ג המצוות קרויות בלשון הזוהר 'תרי"ג עיתין' דהיינו עצות, כי אכן התורה הקרויה 'עצה ותושייה' עניינה היא ירידת האור העליון אל מקום הנצח וההוד שהם רגלי הרוחניות הניצבות כאן בגבולות העולם הזה, במצוות מעשיות ופשוטות.

מקום יניקת הנביאים

"מִיָּמִין וּמִשּמאל יְנִיקַת הַנְּבִיאִים.
נֶצַח וָהוד מֵהֶם נִמְצָאִים.
יָכִין וּבועַז בְּשֵׁם נִקְרָאִים.
וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (פיוט א-ל מסתתר).

הנצח וההוד נחשבים גם 'מקום יניקת הנביאים', שמשם מקור הנבואה. כאן למעשה נבדלת נבואתו של משה רבינו משאר נביאים, שמשה התנבא בלשון 'זה הדבר' ושאר נביאים ב'כה אמר השם'. את החילוק בין 'זה' ל 'כה' מתארים חז"ל כאספקלריא מאירה לעומת זו שאינה מאירה. הנצח וההוד בחינתם היא 'התלבשות', דהיינו האופן בו מתלבש דבר השם וגילוי אלוקותו בלבושים ודימויים, וזה אופן נבואתם של כל הנביאים. לעומתם משה רבינו המתנבא בבחינת "פה אל פה, במראה ולא בחידות", דהיינו בהתגלות עליונה של עצם הדבר ולא דימויו. (עי' קומץ המנחה חלק ב, אות עט).

מקום הרגלין נחשב גם כמקום אחיזתם של החיצוניים, זה הטעם להקפדה היתרה שנקטו חז"ל בנוגע ללבישת מנעלים. כי ספירות הנצח וההוד הם סוף מדרגות הקדושה, ועיקר הכוונה על רגלי המלכות עליה נאמר "רגליה יורדות מוות", תחתיהם שוכנים החיצוניים ויש להגן מפניהם. לכן גם המושג 'עצה' דרוש לשמירה מעולה, שתהיינה העצות ראויות ולא יאחזו בהן הקליפות והבלבולים.

מכל מדרגות הקדושה, הנצח וההוד הם הקרובים אל עולמנו ביותר: "כי כל העולם הזה הוא התלבשות מדרגות התחתונות של הקדושה, הינו בחינת רגלין של הקדושה בבחינת "והארץ הדום רגלי" (ליקו"מ נ"ד). העובדה שעולמנו ומציאותנו הם לבוש של ספירות נצח והוד, מדגישה את ההבנה שבכל פרט ועניין אפילו ארצי וסתמי ישנה התגלות אלוקית המיועדת באופן אישי לכל אחד מאיתנו, וכלשונו של מוהר"ן מברסלב:

"בכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלוקות מאין סוף עד אין תכלית עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה רמזים כדי לקרבו לעבודתו".

1172 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים