מתי תרשה לעצמך לשמוח

בס"ד

(נכתב בעקבות אסון קו 402 – אדר א' תשע"ו, פורסם בבקהילה)

שבוע לא פשוט חלף עלינו, לא פשוט כלל ועיקר. חבלים נפלו לנו, חבלי משיח – יש לקוות, והם לא היו נעימים. צדיקים מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של כל מה שמתחולל סביבנו ואיתנו היא להביא את הקדוש ברוך הוא לתוך אותו מצב, להזמין ולהכניס אותו, לתת לו מקום בחיינו.

התיאור היותר הולם למצבנו הוא 'חושך', באפילה לא יעזרו חכמות וכל בני אדם שווים. בתוך חלל אפל הפרצופים נמחקים וכולם הופכים לצלליות. הדעות והידיעות לא יעזרו פה ובוודאי שלא שאר מעלות שני אדם מתברכים בהן. בחושך אנחנו נאלצים לגשש, גדול כקטן, ולמשש באצבעות חשופות אחר מתג חשמל או מקור אור. אבל החושך גם מחלץ מאיתנו את כוחות החיפוש היותר עקשניים ואת תעצומות האומץ, כשחשוך אנחנו באמת ובתמים משתוקקים לאור, וזו אולי הנקודה החיובית והמאירה של זמני חושך.

כמה שהמאורע הזה עצוב עד דכדוכה של נפש, עדיין הימים הם ימי אדר המוקדשים לשמחה והשבחתה. ודווקא על הרקע הזה ניתנת הזדמנות מיוחדת להבין בצורה מעט שונה את עניין השמחה. אנחנו תופסים את השמחה כבת לוויה טבעית לדברים משמחים, הווי אומר השמחה היא מזג האוויר השורר במצבים מסוימים המצדיקים שמחה. היריעה קצרה מכדי להעלות את כל הראיות שסותרות הנחה שגויה זו. נסתפק במשל קצר:

אדם נוהג ברכבו בבוקרו של יום רביעי סתמי בדרכו לעבודה. הכל מתנהל כשורה, מצב רוחו שפיר ובירור קצר מגלה שהאיש בעל משפחה מצוינת, פרנסתו מצויה, בריאותו איתנה, סביבתו אוהדת, רכבו חדיש, הכל טוב. האם הוא מתכוון לאור זאת לפצוח בריקוד? ממש לא. מדוע? למה כן בעצם?!

שניות ספורות לאחר מכן הוא מפספס כתם שמן על הכביש, ההגה נתקף תזזית והרכב דוהר בטירוף אל גדר הבטיחות השברירית, צליל מחליא של חריקת בלמים וריח חרור של צמיגים משופשפים מלווה את צלילתו במורד שולי הדרך. הוא פוקח עיניים מבוהלות ומוצא את עצמו הפוך על צידו בתוך שרידיו המנותצים של הרכב. איכשהו מפלס את דרכו מבעד לחלון מרוסק, עומד על גל המתכת ולא מאמין למראה עיניו… אני בריא ושלם.

'אבא, תודה!'

שימו לב, הבנאדם רוקד! מה קורה כאן?

לפני רגעים ספורים הכל היה תקין והתנהל כשורה. היה בוקר נאה, היתה משפחה נפלאה, בריאות איתנה, עבודה מכניסה ורכב חדיש, בכל זאת לא מצאת סיבה לרקוד, בוודאי לא התכוונת לשאוג כמו בעל תשובה באורות. עכשיו על חורבות רכבך המרוסק ולו"ז שהתבטל ועוד אי אלו בעיות הכרוכות בנסיבות, אתה מאושר?!

לומר לך שההקשר בין סיבות לשמחה קיים במוח בלבד. השמחה היא המציאות הבסיסית ביותר, ולראיה הבט על הילדים הקטנים ושמחתם הטבעית חסרת הנימוקים. אין סיבות לשמחה, היא קיימת עוד קודם שהן חישבו להיבראות, אלא שאנחנו על דעת עצמנו יצרנו תנאים וסעיפים מצדיקי שמחה, ועד שלא ימולאו כל התנאים לא ניאות לשחרר אותה מכלאה. אין אדם שלא מעוניין להיות שמח ומאושר, אבל מעטים הם שיתירו לשמחה לפרוץ מהם ואל תוכם. רק כשכמעט לוקחים לך את הכל אתה מבין שיש לך הכל, ובאופן נדיר הינך מתיר לעצמך להתמלא באושר רק על עצמם היותך.

ואי אפשר בלי ווארט: חודש אדר הוקדש לריבוי בשמחה, שמא מפני שהמן כמעט לקח לנו את הכל. בשגרה היהודית לא יעלה על דעתנו לשמוח בהיותנו יהודים ובמעשים טובים וקטנים. כשמישהו ממחיש לך איך ברגע קטון הינך עלול לאבד אפילו את הפעוט והפשוט, אתה מסוגל לרקוד גם לצליליו של מיתר חורק ונקודה טובה אחת בסל.

 

והנה זווית נוספת של אור מתוך חושך. לפעמים ההבחנה בנוגהות האור מתאפשרת בבהירות יתרה על רקע אפוף חושך. ליל התאונה היה עבור אנשים רבים ללילה לבן, ולא במשמעותו הצחורה. האוטובוס המפולח ואיבריו המדממים העלו שוב מחזות זוועה מתאי זיכרון שאנו מעדיפים להותיר רדומים. התמונות והקולות יחד עם הזיכרונות הקשים מפיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המפויחים, ובראשם קו שתיים שתמונותיו הצטלבו עם הצילומים שהגיעו בערב זה מכביש ירושלים בני ברק. אבל במקביל העלו גלי ההרס מחזה נוסף – מראות של חסד, חסד של אמת וחסד כפשוטו, עם החיים ועם המתים. בשעות הקשות הללו הערבות ההדדית שפועמת כל כך חזק בעורקי הציבור שלנו, נראתה במלא עוזה ותפארתה. היו שם קרבנות והיה דם והיו אנשים שאינם קשורים לקרבנות ולא למשפחות ובכל זאת הם בוססו בדם עד עלות השחר. למחרת במקום אחר בארץ, ולהבדיל בין דם לדם, התגודדו אנשים אחרים סביב אסון פרטי מעורר סקרנות ועניין. גם הם לא היו קשורים באופן ישיר לאסון לבעליו או למשפחתו. הם גם לא באו כדי להתבוסס הדם, הם היו שם כדי לרקוד עליו, לצלם ולמצוץ ממנו עבור צרכני תקשורת תאבי גירויי עונג מוזר. אולמרט וכניסתו לכלא אינם זירת אסון, ובכל זאת עבור מי שהיה בכבודו של עולם ויורד כעת על תא הכלא מדבר באסון הפרטי, ומן הסתם זורם בעורקיו גם דם. לא ראוי להסמיך את הפרשיות זו לזו אלא כדי ללמד – ללמד על ההבדל העצום בין הנפשות המתגודדות סביב צרת הזולת, ומה שזירות האסון עושות להן פה ושם.

 

 

1339 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים