מתי זו תחפושת ומתי זה באמת?

בס"ד

המגיד הבלתי נשכח, הגאון רבי שמשון דוד פנקוס זצ"ל היה מתבל את מוסריו בסיפורים, המיוחדים שבהם הם סיפורים שאירעו לו ועימו. זכורני שהיה מספר על תמונה מימי ילדותו בארה"ב. בשכנתו התגוררה משפחה חסידית. אבי המשפחה עבד למחייתו כנהג משאית גדולה – עניין שאינו יוצר מגדר הרגיל במחוזות ההם, חרדי לכל דבר ונוהג על משאית. מתוקף מלאכתו כמתבקש, היה לבוש סרבל עבודה מגושם וכל דמותו אומרת חולין. הפאות הוצנעו מגולגלות מאחורי האוזן, ופניו המזיעות הוסתרו תחת כובע קסקט. יצא השכם בבוקר למשאיתו וקילומטריו האינסופיים, ושב לאחר שקיעה עייף ומתנשף. אך בימי שישי אחר הצהריים היתה חוזרת על עצמה התרחשות מדהימה, כנער לא יכול ר' שמשון לרדת לסוף פִשרה.

מדי יום שישי מעט קודם השקיעה, נפתחת דלת השכנים ובעדה יוצאים, כצועדים לקראת תהלוכה, אב ושבעת ילדיו. האב דומה לאדמו"ר, פאותיו סדורות לצדעיו, מסולסלות בחן. זקנו עשוי היטב, יורד על פי מידותיו כזקנו של מגיד מישרים. השטריימל שעל ראשו תפארת שבתפארת, וכל כולו נתון בתוך קפוטה פרחונית, מגורטלת באבנט רחב שקצותיו עשויים נימים, נימים. כנ"ל נעליו, כנ"ל תבנית דמות ילדיו. מלך בגדוד. "תמיד אמרתי לעצמי" מתוודה רבי שמשון "שהאיש מתנהג בצביעות. בבוקר היה פועל שחור, אפרו-אמריקאני, מסורבל בסרבל ומוכתם בכתמי שמן מנוע שרוף. והנה בין רגע החליף דמותו, ירד וטבל עלה ונסתפג, והריהו מתחזה לאדמו"ר".

את התובנה שהאירה את עיניו ברבות הימים, חלק הרב פינקוס עם מאזיניו ברוב רגש: "עד שהבנתי, גאר פארקערט! ההיפך הוא הנכון. במשך השבוע, בסרבל העבודה ועל כיסא המשאית המקפץ, הוא היה מתחזה. בשבת שב לדמותו הטבעית – – – "

 

יושב היה רבי נחמן מברסלב זיע"א בסעודת פורים בצוותא עם תלמידים, והנה נכנס אל הטרקלין בדחן מבדחני העיר כשהוא לבוש בגדי לבן, ומראהו כרבי לעדת חסידים. פיזז וכרכר, יצא ולאחר רגעים נכנס וכעת היה עטוי מלבושי כומר שחורים. התבטא אז מוהר"ן ואמר: הנה, פעם מלאך ופעם גלח (כומר). כלומר אכן כך, יהודי מסוגל לנוע בין שתי ההגדרות היותר קיצוניות, ובבחירה טובה בין רגע יהיה מלאך, ולהפך – להפך.

 

המעבר החריף בין הקצוות היותר קיצוניות כמו כומר ומלאך, מעורר לכאורה תמיהה. בעולם הזה הכל מתנהל בתהליכים. אדם חסר השכלה אינו הופך בין רגע למומחה בעל דיפלומה בתחום, הדרך לשם תימשך זה מה ותעבור דרך תהליכים שונים. אבל התפיסה הזו מפריעה מאוד את הכניסה לעולמו של יום הכיפורים, שאין לך יום משדד תהליכים כהיום הזה. בהתקדש היום כולם ללא יוצא מן הכלל, אפילו 'עבריינים' ממש, עוטים על עצמם בגדי לבן, מתעטפים בטלית כחסידים שבפרושים, חולצים מנעליהם ונדמים לכהן גדול משרת.

חציית קווים זו מתרחשת בבת אחת בכל העולם. גם במקומות רחוקים ונידחים, יהודים שאינם רואים פני בית הכנסת משך כל ימות השנה יתייצבו שם וישתלבו במחול הלבן כימים ימימה. במבט אנושי-שטחי יש כאן חשד לאחיזת עיניים. מה, זו תחפושת? יש כאן תופעה מעניינית ושווה לערוך ניסוי קצר: כמה זמן וכמה הוכחות יידרשו כדי לשכנע אותנו על איש מסוים, ידוע במעלליו, שעשה תשובה וחולל תמורה משמעותית בחייו? וכמה זמן יידרש כדי שנשתכנע שפלוני, המוחזק אדם כשר, נפל לשאול תחתיות? התשובה חד משמעית, נקל להפסיד חזקת כשרות וקשה מאוד להשתחרר מחזקת פסול. על פניו המסקנה נראית מתבקשת והגיונית, וזאת משום שבתפיסה הבסיסית של רובינו הרע הוא מושכל ראשון. אנחנו מיישמים את רעיון "כבדהו וחשדהו" בהיפוך אתוון – קודם כל חושדים. וכאן נכנסת תורת הצדיקים ומלמדת איך לומדים נשמה יהודית:

יהודי הוא קודם כל טוב מוחלט, צדיק גמור, אור הגנוז. אל ההגדרה הטבעית תמיד קל יותר לשוב, אבל מישהו צריך כנראה לעמול קשות לשכנע אותנו שאכן כך הם פני הדברים. אנחנו חיים במציאות ובחברה מאוד מקטלגת. לא שמים לב איך אט-אט עוטים עלינו לבושים ותלבושות. באמת איש מאיתנו כמעט אינו באמת בן חורין ממחויבות לתחפושות. אדם נולד כאשר מטה הבחירה בידו, רק הוא לבדו יכריע בכל רגע נתון מי הוא ומה הוא – מלאך או גלח, צדיק או בלייעל. אבל החברה ממהרת להנציח את צעדיו: הנה הוא בחור מתמיד, אוי גיוועלד! הוא 'פתוח'. הנה, הנה הוא בן עליה. נו שויין, הוא כבר יהיה עסקן. זה, פשש… גדול הדור הבא. ההוא, עזוב אינך מכיר את אבא שלו?! כל המשפחה שלו ככה. עוד לפני שאנחנו מדברים על איסורי רכילות ולשון הרע, יש כאן כוח הרס עוצמתי במיוחד. התחפושות כל כך משכנעות שאין איש שם על לב להבחין באדם הקבור תחתיהן.

בין כיפורים לפורים מפרידה כ' הדמיון. ואולי בכ' הזו ובדמיון הנלווה אליה, נעוץ סודו הגדול של היום. ביום הזה שהוקדש לעבודת התשובה יש לשוב לפורים ולהיזכר בתחפושות. הכל תחפושות, כל הדימויים והקליפות החיצוניות. ביום הזה יהודי לובש לבן, זהו גוון נטול גוון. והוא נעשה מטוהר לא רק בעבירות וחטאים – גם ובעיקר מדימויים ותלבושות. חף ממסכות ונקי לאלוקיו.

(התפרסם בעיתון 'בקהילה' תשע"ו)

2789 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים