מסירות נפש – מטעמים רוחניים

ההקדמה הנצרכת ביותר לכל ענפי עבודת הבורא זו ההבנה מה ייתן ומה יוסיף האדם בעבודתו אל השלמות האלוקית הקיימת לכאורה אף קודם התערבותו. או במילים פשוטות יותר: וכי יש לו לאדם אפשרות להועיל במאום לבוראו?

הראשון שתמה על כך היה אדון הנביאים משה רבינו בשעה שעלה למרום. הוא הציג את הקושיא לפני הקב"ה בכבודו ובעצמו, והדברים שנאמרו לו משמשים יסוד לגישה שלנו אל עבודת השם, וכך דורשים חז"ל (שבת פט א):

"בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: "משה, אין שלום בעירך"? אמר לפניו: כלום יש עבד נותן שלום לרבו. אמר לו "היה לך לעזרני". אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר יד, יז).

בזוהר ובכתבים סומכים את הרעיון הזה לכתוב: "תנו עוז לאלוקים". האדם מתבקש כביכול לתת עוז לעליונים. עניינה של אותה נתינה שהאדם מתבקש לתת לבוראו ולעוזרו כביכול, מבוארת פעמים אין מספר בזוהר ובכתבים, והיא ההקדמה הבסיסית ביותר לכל פינות עבודת הבורא ובפרט עבודת התפילה.

אמרו חז"ל (מדרש רבה במדבר פ' י"ח): "תפילות כנגד תמידין תיקנום", שנאמר (הושע י"ד,ג'): "ונשלמה פרים שפתינו". תחת תמידים ועולות שהקרבנו על המזבח, משלמים אנו את חובותינו ואת מתנת ידינו בשפתותינו הדובבות וממללות שירות ובקשות בתפילה. המפתח אם כן לסוד עבודת התפילה הוא עניין הקרבן.

משמעותו של קרבן

קרבן מלשון קורבה – שבאמצעותו מתקרבים ישראל לאביהם שבמשמים והבריאה עולה לשורשה. עבודת הקרבנות מיוחסת להכנת מטעמים, בזוהר הקדוש (תיקון כ"א נ"ה.) דורשים את הפסוק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" על עבודת האדם  – 'מפקודין דעשה'. וכאן מקור לחלקו של האדם בהמשכת השפע לעולם באמצעות תפילתו.

על מנת שתינתן ברכת השפע, מבקש יצחק אבינו להביא לו מטעמים. ובאותה בחינה ברוחניות מתבקש כלל ישראל להביא מטעמים, היינו מצוות ומעשים טובים, למעלה. לעורר נחת רוח. בשפת הקבלה הבאת המטעמים נקראת 'העלאת מ"ן' שעניינה פעולה שהתחתונים פועלים ממקומם ובכך מעוררים נחת לעילא.

פרשת ברכות 'וייתן לך' מסמלת את ההתמודדות התמידית בין צד הקדושה לצד שכנגד על גורלו של השפע הבא לעולם. יעקב אבינו מבקש להמשיך לבניו אחריו שפע, וכנגדו מבקש עשיו למשוך את טוב הארץ אל צד הרע ואל גויי הארצות. אלו ואלו משתדלים להשיג שפע באמצעות מטעמים. מטעמים שהתקין יעקב אלו 'פיקודין דעשה' – מצוות ומעשים טובים. עשיו מביא מהציד: "לאטעמא לקודש אבריך הוא מחובוי דבנוי, דאינון מאכלין מרירן" (זוהר שם) – קטרוגים. ההתמודדות הזו על גורל השפע מתקיימת דבר יום ביומו, בין כנסת ישראל לעמים.

העלאת מ"ן

בכתבים אנו מוצאים הרבה את המושג העלאת מ"ן – מיין נוקבין. בביטוי של נגלה הכוונה היא למסירות נפש, היינו התערותא דלתתא. העלאת מ"ן היא התנאי החיוני ביותר לכל סוג של המשכת שפע מעילא לתתא. בהקשר לכך מובאת דרשת חז"ל על הגשמים: "אין לך טיפה וטיפה מלמעלה שאין טפיים עולות כנגדה מלמטה" (תענית פ"ג). היינו שלכל המשכה של שפע מלמעלה, קודמת בהכרח התעוררות של עבודת התחתונים מלמטה. מה משמעותה של התעוררות זו?

בפשטות זו מסירות נפש. וכי מה יש לו לנברא להעניק לבוראו? את פתיל חייו ואת רוחו שהושמה באפיו במתנת שמיים, וכדברי המשורר: "ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה". עבודת השם דורשת מסירות נפש. לפיכך, בכוונות התפילה להאריז"ל מצוינת כוונת מסירות נפש כהכנה לכל פעולה שיש בה כדי להמשיך שפע או מוחין לתתא: בקריאת שמע, בתיבת 'אחד'. בנפילת אפיים. בתיבת 'מלך העולם' שבמטבע הברכה, ועוד.

מסירות הנפש מצידנו משמשת כביכול טענה ניצחת בידי השכינה הקדושה באמצעותה היא מעוררת למעלה רחמים ורצון לחון את הבריאה ולהשפיע לה ולבניה הלא הם נשמות ישראל, שפע רב. הזוהר הקדוש (תיקונים שם) מפליא דרשות על אותה עלייה שעולה השכינה מלווה בנשמות ישראל המוסרים נפשם בעבודת הבורא, מתוך פסוקי שיר השירים: "מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל – שכינתא תתאה איהי קטורת דקודשא בריך הוא, איהי קרבן דיליה, איהי מזבח דיליה".

בעבודת הבורא, הלא כל אדם נדרש לעיתים למידה מסוימת של מסירות נפש. אילו יצייר אדם לנפשו עד כמה מצפה 'אם הבנים' – שכינת עוזנו, לכל תנועה של מסירות נפש מצידנו, שבאותה תנועה והתעוררות קטנה היא מתעטפת בבחינת "מקוטרת מור ולבונה", ועולה לפני השי"ת בטענה "חזי במאי ברא אתינא לגבך" (זוהר ויקרא י"ג, א) ומעוררת נחת רוח והשפעה חדשה לגמרי עבור העולם ועבורו – בוודאי היה ניגש לקשיים בדחילו ורחימו, בחדווה ובשמחה עצומה.

884 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים