מליץ יושר – הגל השלישי של המחלוקת כנגד חסידי ברסלב בראי עיתון 'המליץ'.

(פורסם במגזין 'ניצוצות' – אדר א' תשע"ו)

בס"ד

"והנה אבן גדולה כברק עופפת ותטבע במצח חסיד בראסלאווער ויפול ארצה ויתעלף, והנה אבן אחרת מכף קולע הושלכה על ארון הקודש ותנפץ את דלתיו לשבבים"

מליץ יושר

ימים רוויי תלאה מצה ומריבה בגל עכור של מחלוקת על משיח ה' ותלמידיו כמעט שלא הותירו טביעת אצבע בכתובים. בעוד ומאורעות רדיפות המחלוקת בזמן רביה"ק ומהרנ"ת מצאו ביטויים במכתבי מוהרנ"ת וזיכרונותיו, הרי שאירועי הימים בימי חיי רבי נחמן מטולטשין ניחנים בעיקר בשתיקת הכתב ובדומיית הזיכרונות. בתקופה השותקת הזו, באין משמיע קולו מבפנים, מגלגלת יד ההשגחה אל מוקד ההתרחשויות, העיר אומן בימי ראש השנה, יד כותבת מבחוץ, ששומע את בליל השמועות אודות חסידי ברסלב והמצווה המוזרה לרודפם ולהומם, הוא אינו מאמין ומחליט לבחון את הדברים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. לקראת ראש השנה של שנת תרכ"ד הוא עושה דרכו לעיר אומן, שוהה במקום ומתעד את האירועים. את רישומיו המזועזעים הוא מחליט לפרסם על גבי גיליונותיו של אחד מכתבי העת הנפוצים בתקופה זו ברוסיה – 'המליץ'.  בזהירות הנדרשת ובתבונה, לאחר כמאה וחמישים ושתיים שנה מערכת 'ניצוצות' מביאה בפני הקוראים את דברי הימים בתקופה זו. * ימי התלאות.

 

"הָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה זְמַנִּים שֶׁחָשְׁבוּ אַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ שֶׁעִנְיַן רַבֵּנוּ עוֹמֵד לְהִפָּסֵק חָלִילָה, כְּמוֹ בְּעֵת הַמַּחֲלֹקֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּזְמַן מוֹהַרְנַ"ת זַ"ל, וְכֵן בִּזְמַנּוֹ שֶׁל רַבִּי נַחְמָן מִטּוֹלְטְשִׁין, וְכֵן כְּשֶׁעָלוּ הַקּוֹמוֹנִיסְטִים לַשִּׁלְטוֹן וְאָמְרוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתָּפֵס כְּחָסִיד בְּרֶסְלֶב יֵהָרֵג, וְכֵן אַחַר מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּכְחֲדוּ רֹב רֻבָּם שֶׁל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ, הֵן בְּרוּסְיָא וְהֵן בְּפּוֹלַנְיָא, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן דִּבּוּרוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ שֶׁהִבְטִיחַ וְאָמַר הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ קַיָּם וְעוֹמֵד וּמִתְחַדֵּשׁ בְּכָל פַּעַם יוֹתֵר וְיוֹתֵר, מִבְּלִי הָבֵן (שיח שרפי קודש ה – תנב)".

חסידות ברסלב הינה תופעה יהודית-רוחנית היסטורית, שעצם קיומה מערער על אי אלו מיסודות ההיגיון, ועובדת התפתחותה והתפשטותה על פני תבל מעידה כאלף עדים על נס עילאי הנופח באפה נשמת חיים. תלאות מתלאות שונות פקדו את דברי ימיה, וכל מיני הרפתקאי עדו על נושאי דגלה ומוסרי אבוקתה מדור לדור. את דבר הנס הברסלבאי מפרסמת בעיקר המחלוקת שנטפלה אליה מאז ימי ינקות ולא נטשה אף ברבות ימיה. גל אחר גל עשויה המחלוקת, מתעוררת- שורפת- דועכת וחוזר חלילה. דור דור ודורשיו דור דור ומעוררי פולמוסיו ומחרחרי ריבות בשעריו. שלושה גלים עיקריים של מחלוקת, מרים ממוות וקשים מנשוא, מונה ברסלב בדברי ימיה. ראשון בימי רבינו הקדוש, שני בימי גדול תלמידיו מוהרנ"ת, ושלישי בימי נושא דליו של התלמיד הגדול – רבי נחמן מטולטשין. עתה באנו בדברים על האחרון שבהם.

חשוב להבדיל בין הגלים, לא ראי הגל הראשון כראי השני ולא שניהם כראי השלישי הנבדל מכולם ואף קשה מהם בבחינה מסוימת. את הגל הראשון בימי רבינו ז"ל מעוררים מנהיגים גדולים, אנשים בעלי מעלה כשלעצמם אלא שטעו מרה. החיצים מכוונים בעיקר אל הבעל כוח בעצמו, והוא מתייצב בפניהם וסופג את החיצים כעמוד הענן אשר לפני המחנה. הגל השני קשה מן הראשון לפי שהדור ופרנסיו ירודים יותר, אל הגל הזה מסתפחים אנשים ריקים, בעלי ריב ומדון ומצטרפים למסע ההצקות כל ארחי פרחי ואוהבי מסה ומריבה. גל זה מכוון בעיקר כלפי מוהרנ"ת אולם גם חוג אנשיו סובלים חרפת ביזיונות, מלשינות נישול מקורות פרנסה, נזקי רכוש וגוף וסכנת נפשות. בשיאה מובילה המחלוקת למאסרו של רבי נתן ואף לגירושו למשך שלוש שנים מחוץ לביתו ועירו, אובדן אוצר כתבים ועוד פורענויות. על היקף הפגיעה באנשים ניתן ללמוד מהעובדה שבשיאו של הגל העכור נטשו את מוהרנ"ת רוב מקורביו – לפחות למראית עין, ולא נשארו עימו אלא חמשה תלמידים, כרבי עקיבא לאחר מגיפת ימי העומר. על השפעתה הנוראה של מחלוקת זו גם לאחר דעיכתה, מתבטא ראב"ן בעדות נוראה:  "רובם ככולם מהקיבוץ שבברסלב לא היה ביכולת להחזירם לעבודתם גם אחרי כשעזר השי"ת למוהרנ"ת והניח לו מכל אויביו מסביב" (ימי התלאות עמ' כ'). כל כך קשים מאורעות הימים האלה שאפילו כותבי דברי הימים מחוץ לכותלי בית מדרשינו טוענים כי המחלוקת כנגד חסידי ברסלב והפגיעות בהן 'עלו באכזריותם על כל רדיפות החסידים בידי מתנגדיהם במאה הקודמת לזו'.

הגל השלישי מתנפל על חסידי ברסלב בראשית שנות ה-כ' של המאה הקודמת, ומכמה היבטים הוא קשה מכל קודמיו. ראשית, האירועים מתרחשים כעשרים שנה לאחר הסתלקות התלמיד הגדול, מוהרנ"ת. מצבה של החסידות בכללה זקוק לישועה, ההשכלה עושה שמות מצד אחד וירידת הדורות ושכחת תורת הבעל שם טוב הקדוש מאידך. ברסלב כשלעצמה נאחזת בציפורניה, דלה באנשים וענייה באמצעים, רק רוחה הגדולה מסוככת על אי אלו האנשים שבחרו להם את הבעל תפילה למלך ויצאו אחריו מחוץ ליישוב. בעת הזאת המשׂרה נתונה בעיקרה על שכמו של איש אחד, הלא הוא רבי נחמן טולטשינער – נושא דלייו וכליו של מוהרנ"ת. הרועים זה מכבר נאספו והזאבים לוטשים עיניים אל שארית הצאן. גל הרדיפות הזה מונהג בעיקרו על ידי אנשים קלים שבקלים, ריקים ופוחזים תאבי ממון ושלטון שאינם בוחלים בשום אמצעים להשיג תאוותם. ועובדה זו תורמת בהחלט לאופי המאורעות שמקבלים בגל הזה צורה בוטה ושפלה עוד יותר.

את מדורת המחלוקת מציתים כמה מוקדים עיקריים שהמשמעותית ביניהן מתרכזת בעיר אומן סביב התאספות אנשי שלומנו בציונו של רבינו הקדוש בימי ראש השנה. נספחים ומשפיעים על כך מוקדי הצקות ועלילות נוספים. זו מציאות שלא תיאמן, בן דורנו יתקשה לציירה אף בדמיונו הפרוע.

 

את העורבים ציוותי

בנקודה מצערת ורבת מבוכה זו, מסמנת המחלוקת כנגד חסידי ברסלב, לא רק את קו השפל היותר נמוך של ההידרדרות המוסרית – אף גם את התגלמותה של שכחת התורה, הלא היא תורת הבעש"ט ותלמידיו הקדושים שבכמה חצרות ואצל אי אלו אישים התרוקנה מתכניה הרוממים והפכה קרדום לחפור בו בורות ריקים אין בם מים, רק נחשי מריבה ועקרבים. אכן כן, זו בבואתה של גסות הרוח, קטנות הדעת וכסילות הלב. כלפי חוץ מתהדרים אותם מחרחרי ריבים בשמונה בגדים, ואין תחת האצטלה מאום מדעת הצדיקים הקדושים, רק בריונות, זחיחות הדעת ושנאת האחר.

והנה דווקא על רקע עכור זה מזדקפת קומתם של חסידי ברסלב הדוויים והסחופים. זה להם שני דורות מהסתלקות הרועה הגדול, באין הנהגה אדמורי"ת ואפס כסף בכיסים, בלתי קשרים ומהלכים בחלונות הגבוהים, ועם שפע עניות ודלדול סך הנפשות, בכל זאת הרוח גברה על שלטון הפחד. הדעת היתמרה מעל עביות הלב. הקומץ נותר דבק באמונתו, בעבודתו, בתורתו ובטוהר מידותיו, ואף השביח והצמיח ענפים אף סיפח מקורבים חדשים. לעומתם, המתנגדים שמנו בשעתם המון בתי אב ואלפי חסידים לא הותירו בעולם שם ושארית.

נפלאת ממנו העובדה שדווקא ימים רוויי תלאה מצה ומריבה אלו כמעט שלא הותירו עבורנו טביעת אצבע בכתובים. בעוד ומאורעות הגל השני והראשון תועדו או למצער מצאו ביטויים במכתבי מוהרנ"ת וזיכרונותיו, הרי שאירועי הגל השלישי ניחנים בעיקר בשתיקת הכתב ובדומיית הזיכרונות. בימים האלה אין יד כותבת בברסלב, עזרא הסופר הסתלק מזה שני עשורים, וכל הידוע לנו מהימים הללו ומאורעותיהם מסתכם דרך כלל בכמה פסקאות קצרות, פזורות, שאינן משקפות מאום מהמתחולל באמת.

מה פלאית היא אם כן העובדה שדווקא אל התקופה השותקת הזו, באין משמיע קולו מבפנים, מגלגלת יד ההשגחה אל מוקד ההתרחשויות, העיר אומן בימי ראש השנה, יד כותבת מבחוץ, ועוד בדמותו של 'משכיל' – האישיות היותר רחוקה מהווייתם של חסידי ברסלב ומעולמם. אפשר יש כאן בחינת "ואת העורבים ציוויתי לכלכלך". משכיל זה, בן העיר טשהערין ויתכן שאף צאצא לאב חסיד ברסלב לפנים, שומע את בליל השמועות אודות חסידי ברסלב והמצווה המוזרה לרודפם ולהומם, אינו מאמין ומחליט לבחון את הדברים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. לקראת ראש השנה של שנת תרכ"ד הוא עושה דרכו לעיר אומן, שוהה במקום ומתעד את האירועים. את רישומיו המזועזעים הוא מחליט לפרסם על גבי גיליונותיו של אחד מכתבי העת המשכיליים הנפוצים בתקופה זו ברוסיה – 'המליץ'.

 

וכך בדיוק לפני כמאה חמישים ושתיים שנה מופיעים להם בדפיו הפנמיים של 'המליץ' בזה אחר זה, במשך שלושה שבועות, סדרת מאמרים הנושאים את הכותרת 'חסידי בראסלאוו ועיר אומן'. המאמרים רואים אור בתאריכים י"ח אדר א' (בעמודים 107-106) תרכ"ד, כ"ה אדר א' (בעמודים 128-126) וב' באדר ב' (עמודים140-141). הכותב שומר על אנונימיות ומסתפק בראשי התיבות א"ת. זהותו עלומה רק זאת אנו יודעים כי מושבו בעיר טשהערין.

עלינו להתייחס לתיעוד זה בזהירות ובפקחות הנדרשת. בכל זאת הכותב אינו נמנה על קהל יראי ה', ועדיין לגבי התיאורים הענייניים אין ספק כי הם מתארים התרחשויות אמתיות אותן ראה הכותב בזמן אמת והביאם כהווייתם. די בעובדה שהדברים מתפרסמים שבוע אחר שבוע בכתב עת מרכזי ונחשב כל כך, ואינם מופרכים על ידי אי מי, כדי ללמדך על אמיתותם. חשוב לשים לב להערת העורך, המכנה עצמו אר"ז, המופיעה בסיום הפרק השלישי והאחרון. הוא מתנצל על שהדברים מתפרסמים באיחור רב – כחמשה ירחים לאחר שהגיעו לשולחנו, ומנמק זאת בכך שמאחר והדברים כה חמורים נאלצה המערכת לבחון האם אמת נכון הדבר, רק משהתברר ללא כל ספק שהדברים כנים ואמתיים, הרשתה לעצמה מערכת העיתון לפרסמם.

זו כמובן התנסחות דיפלומטית שמבקשת להותיר על הקורא את הרושם הרצוי. מאחורי חמשת הירחים הללו מסתתרת אמת מעט שונה. מלכתחילה העדיף העורך להימנע מפרסום הדברים וזאת בשל המהומות שהם עתידים לעורר. אר"ז מעדיף לקבור את מכתביו של א.ת עמוק בגנזכי המערכת, וכשהסופר מטשהערין מבין זאת הוא משגר אליו התרעה ברורה לאמור – באם לא יתפרסמו הדברים הוא יתרגמם לרוסית ויפרסמם באופן עצמאי בצירוף ההערה כי 'המליץ' העדיף להתעלם מעובדות לא נעימות ולתרום את חלקו בחיפוי על מעשי רשע. האיום פועל את פעולתו, 'המליץ' נכנע ומפרסם את הכתבות שאכן מחוללות מהומה רבתי ואף תורמת בעקיפין להתעניינותם של משכילים נוספים בברסלב וענייניה.

 

חסידי בראסלאוו ועיר אומאן

קורא נכבד הלא קראת את ספר דברי הימים לבני ישראל מני אז הוגלה מעלה אדמתו ועד היום הזה, ויודע אתה את כל התלאה אשר מצאתהו בימי הביניים (מיטטעאלטער) ימי חושך ואפלה, הימים אשר כל גוי ואדם יחד הלוך הלכו אל האיוולת ויאמרו אליה פה אחד לכי מלכי עלינו. במלאכות הסכלות, היא חקקה חקקי –אוון ומכתביה עמל כתבו לתת את יהודא לשמצה וישראל לבז ולמשסה ואין אומר השב הה! מי ייתן ותשתכחנה העתים האלה, לא תזכרנה ולא תפקדנה ולא תעלינה על לב לעולם. רעים היו הימים ההם ימי חורבן בית מקדשנו, שאז גורל כל גוי ולאום גם לישראל נפל לחבל, וגם עליו עבר כוס, ממנו ימצה ישבת כל עם ועם כי יעלה הכורת עליו ולקח מידו את ממשלתו המדינית וחיה: לא כן בימי הביניים, כי חשוב חשבו העמים מזימת איוולת להשמיד את היהודים ודתם מעל פני האדמה, ובאכזריות חמה מכוסה בשמלת יראת ד' התנפלו עליהם להכחיד להם שם ושארית תחת כל השמים, לאמר ד' שלחנו לנקום נקמות בעוברי רצונו.

באמצעות פתיחה רווית ארכאיות זו מבקש הכותב להדגים לקוראיו לאלו מחוזות רחוקים וחשוכים עתידה ליטול אותו ההתרחשויות המדווחות להלן. בעיניו, פעולות איבה דוגמת אלו אותן פגש באומן כלפי חסידי ברסלב, מתאימות ושייכות לימי הביניים, ומזכירות עד כאב את חורבן הבית ואולי את הפוגרומים שבוצעו בתקופות חשוכות על ידי גויים נבערים.

אך הקורא בספר כל הדברים האלה יוכל לשכוח לרגעים את אשר קורא, ועני עמו ועמלו לא יזכור יצא החוצה… יתענג על הדר פרי הציוויליזציון [הקִדמה] אשר זה לא כביר זרעה זרועיה ותעש קציר כמו נטע, ועיניו תראינה את המחזה הזה הגדול ונפלא ועצמותיו תגלנה… לא כן האיש אשר היה באומאן הוא לא יוכל לשכוח את תלאות ישראל בימים עברו, כל שמחה כל עונג, אין כח בידם לשרש מלבו זכרון עמל יהודא עניו ומרודו בימי קדם, ניצבים ניצבים הם חיים וקיימים לנגד עיניו תמיד, ומנהמת לב יקרא: הלעולמים אהה! הלנצח חוסן האיוולת ואם תקפה לדור דורים? הלנצח תאכל חרבה בשר חללים ומדם נקיים תרווה עד בלי ירח?!-

לפני שהוא פותח בתיאור המחזה 'הנורא ומרגיז נפש', כהגדרתו, מקדים הכותב ומתאר את חסידי ברסלב עצמם כאנשים יראים ושלמים המקפידים על קלה כחמורה ומתלבשים כדרך כל החסידים במלבושים ארוכים, אשר אין כל סיבה נראית לעין מדוע זה יירדפו על ידי אחיהם, החסידים והיראים לכאורה. דגש מיוחד מושׂם על העובדה שחסידי ברסלב "מאמינים בצדיקי הדור אמונה בלי מיצרים" – ואם כן גדלה התמיהה שבעתיים; הם אינם מתנגדים, אינם משכילים, אינם סוטים ימין ושמאל מהתורה וצדיקים הדור, מה היא אפוא העילה לרדיפות?!

מחזה נורא מרגיז נפש משבר עצמות ומבהיל הרוח יראה האדם בעיר הזאת בראשית כל שנה ושנה: וראה אנשים הולכים ורגלי אדם להמה, מלבושיהם סרוחים על רגליהם [ארוכים כדרך החסידים, ד.ג], פאת זקנם יורד על פי מידתם ופאת ראשם לא יקיפו, ירחצו ידיהם עת טמאים הם, ערב ובקר ישפכו שיחם לפני א-ל השמים, וכי תדבר עם אחד מהם שנים ושלש מלין וידעת ובחנת כי שלמים האנשים האלה עם תורתנו הכתובה והמסורה, לא יטו ימין ושמאל מכל דברי הש"ע, ונוסף לזה המה מאמינים בצדיקי הדור אמונה בלי מצרים: פתאום – והנה עדת נערים ילדי פשע עוטרים אותם מכל עבריהם וגם המה מזרע היהודים, ועפרו בעפר לעומתם והשליכו עליכם אבנים, וקראו עליהם בקול בראסליוויר כלבים! נחמנטשיקים!

 

פוגרום בקלויז

התמונה הבאה לקוחה כביכול מתוך תיאור אוטנטי של 'פוגרום'; השלכת אבנים וחפצים שיש בהם כדי להמית, רגימת בית הכנסת בבליסטראות וחילול הקודש נורא ואיום כאשר האבנים פוגעות בארון הקודש ומנפצות את דלתו! כל זאת נעשה מתוך טירוף חושים וניסיון מוכח להרוג ולחבל בכל קנה מידה אפשרי. אלא שהפוגרום הזה, לחרדת ותדהמת הכותב, אינו מבוצע על ידי פלוגת קוזאקים או סיעת 'שקצים' מקומית, הפורעים הם יהודים, חסידים למראית עין…

בראות האומללים האלה כי אל עקרבים הם הולכים ונגד פניהם רעה, והחישו מפלט למו אל בית מדרשם והחזיקו בקרנותיו לחסות מזרם מטר אבנים וכדורי מות אשר ירה יירו בזעף אף ובחמה שפוכה: אך גם אל המזבח הזה יגיח האויב בזרוע נטויה ובמורא גדול, חלוני הבית ישבר לרסיסים, וכל כליו ינפץ בלי חמלה – עוד אתה מחריש משתאה לדעת מה זאת וכל מה זה, והנה אבן גדולה כברק עופפת ותטבע במצח חסיד בראסלאווער ויפול ארצה ויתעלף – על הדבר הזה הנך זועף וחמתך כאש ניתכת, והנה אבן אחרת מכף קולע הושלכה על ארון הקודש ותנפץ את דלתיו לשבבים!

 כל זאת אתה רואה, ועיניך תחשכנה מראות, לבך עליך הומה וברכיך כושלות ומפיך בלי רצון יתרוצצו מלים אהה ד'! מה זאת? אנה אנכי עומד? מה שם האדמה אשר אנכי עומד עליה? ומה השנה בה אראה כזאת?-

בארץ רוסלאנד אתה, והעיר עיר אומאן, והשנה שנת התרכ"ג, 1863 למספר העמים, ואתה דע לך:

להשיב לך דבר על שאלתך מה זאת? הייתי מוכרח לספר לך מעשיות וספורים ארוכים מארץ מדה: אולם יען כי אין נפשי לחבר ספר כי אם לכתוב מאמר במכתב – עתי, ע"כ הנני להגיד לך בקיצור מלין, פשר דבר הזר אשר ראית, הטה אוזנך ושמע.

להלן הולך הכותב ופורט את השתלשלות גלגולי המחלוקות על שלושת גליה, בתקופת רבינו ז"ל, בימי מוהרנ"ת וכעת בפעם השלישית. אנו מדלגים ומזכירים רק עיקרי דברים.

איש היה בעיר בראסלוב אשר במחוז פאדאליען זה כששים שנה, ושמו רבי נחמן והיה האיש ההוא מקובל וחסיד וגם נכד הבעש"ט, ושמו נודע לתהילה בפי תושבי אוקראינה ההולכים בדרכי החסידות ויתלקטו אליו אנשים רבים לשמוע מפיו תורה כמשפט אחינו בארץ הזאת עד היום הזה רבים מגדולי – רבי – החסידים אהבוהו ויטו אליו חסד, ואחדים מהם שנאוהו בלבם ודיברו עליו מרורות…

ברבות הימים ויספח אליו איש צעיר לימים, לו יד ושם בתלמוד ובחכמת הקבלה, הרב רבי נתן מעיר נעמרוב, והוא היה הראשון אשר הואיל באר את תורות רבו ולמצוא בכל מילה והגה היוצא מפיו סודות עמוקים, והוא החל לכתוב אותם על ספר ולחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ע"י הדפוס, והינם מלאים פירושים ורמזים על מקרא ותלמוד בדרך הקבלה החדשה ככל המון הספרים אשר נתחברו מרבי החסידים זה כמאה שנה.

ויקם ד' אויב על רבי נחמן את היהודי – המכונה… אשר שפך עליו כל גלי חמתו ויתנהו כאחד הריקים והפוחזים, ואת עדת חסידיו הבטיח נאמנה כי כל המדבר סרה על רבי נחמן והנלווים אליו, ישלח ידיו בספריהם ויקרעם לגזרים, בגן עדן תהיה מנוחתו: ומי שיכה אותם, וירדפם עד חרמה וישבר להם מטה לחם, משנה עדן יירש ושכרו עין לא ראתה אלוקים זולתך…

בהמשך מגלה הכותב את דעתו כי אין בכוונתו להתערב בפרטי המחלוקת ולהכריע בין הצדדים, הוא משתדל להותיר רושם ניטראלי ומדגיש את התמקדותו בעובדות ובאשר ראו עיניו.

אין מגמתי הפעם להתחקות אחר שרשי רגבי המסה והמריבה… ואין את נפשי להכריע בין שתי הדעות…

ניכר שהוא גם חושש להביע דעתו בעניין…

לא פה המקום ולא זאת העת לחוות את דעתי על הדבר הגדול הזה אשר יש בכוחו להעלות עלי ועל 'המליץ' את כל גלי מי השנאה והמשטמה מבלי שיועיל מאומה: אך זאת אגיד, כי דבר ברור הוא שאין עליו מערערין שדברי… הכו שורש בלב חסידיו אשר האמינו בו, ולא אחרו למלאות פקודותיו ככתבם וכלשונם גדפו, חרפו עקבות הבראסליווער- חסידים, נתנום לשמצה בקמיהם, ספריהם שרפו רמסו ברגלים, ויקרעום בלי חמלה, וגם על עצמם ובשרם שלחו ידיהם, ויכו את הבראסליווער מכה בלתי סרה, וירעו להם ככל אשר השיגה ידם.

הוא מתאר את תקופת השקט שלאחר הסתלקות רבינו הקדוש ומות החולק כ'שקט שלפני הסערה':

…ותשקוט הארץ כמעט וחמת המריבה שככה: ויהיו חסידי שאר הרביס עוינים את חסידי בראסלוב כמקדם ויהיו בעיניהם כעוברי תורה ומינים, אך ידם לא שלחו בהם –

אולם הדומיה הזאת הייתה נוראה מאוד, דמיונה, כשקט מלחמה (וואפפענ-שטילשטאנד)… ואז תפרוץ המלחמה בשטף אף ולהב אשר אוכלה…

 

בקטע הבא הכותב מתאר את מצבם ומספרם של אנשי שלומנו וכוחם היחסי של הרודף והנרדף:

חסידי בראסלוב היו עוד מעטים במספרם ולא עצרו כח לעמוד נגד ההמון הרב מחסידים אחרים אשר אמרו לבלעם חיים: אך בעת השקט והדומיה התאספו אליהם מעט מעט אנשים רבים ויהיו לאגודה אחת אשר לא במהרה תנתק. ומורדי אור, אוהבי ריב ומדון, מצאו תואנה למו להפיח גחלת אש השנאה אשר כמעט עממה – ואוהבי שלום התברכו בלבבם כי כבר כבה ונדעכה – לחדש ימי המלחמה כקדם ולהכות את הארץ חרם. כי ציווה רבי נחמן את שומרי בריתו ועדותיו בטרם מותו, לבוא בכל ר"ה ור"ה אשר באומאן ולהתפלל מזמורי תהלים ותפילות ובקשות, וע"י זה יוכל להצילם מדינה של גיהינום, ואמר בזה הלשון "כל מי שיגיד על קברי תהלים ותחנות וועל איך איהם בייא די פאות ארויסשלעפין פינ'ם-גיהנם" ובדבר הזה מצאו האנשים תואנה להתגולל ולהתנפל על הבראסלויווער מנער ועד זקן טף ונשים, ובראשם בחור שר צבא יצא הרב …*)

במאמר המוסגר כאן בשולי הגיליון מציין הכותב את ששמע כי מאחורי מחלוקת זו אין – כטענת החולקים – עניין מהותי כלשהו, אלא דברים אחרים אותם הוא רומז בלשון הנקייה 'דברים יותר חומריים', אלא שהוא מתיירא להיכוות בגחלת.

בנקודה זו מתוארת התקופה שלאחר הסתלקות מוהרנ"ת ופטירת החולק, והתפרצותו של גל המחלוקת השלישי שמתפרץ לאחר הסתלקות 'המיוחד שבתלמידי רבי נחמן' הוא מוהרנ"ת, ופטירתו של החולק אשר חסידיו "אם רבים או רובם שכחו אותו ואת דבריו הטובים אך יזכרו ולא ישכחו לנקום ולנטור את הבראסליווער ולהבזותם ולהכריעם לטבח", כלשונו וכהגדרתו.

וזולת זה קמו לעתים מזומנים אנשים המכונים בשם יהודים- טובים,  -אשר משנאה פרטית או מתאווה להתדמות לאלה אשר בפי העם בשם גדולים ואיתני ארץ יכונו, או מחפצם להשאיר להם שם וזכר בתולדות הבראסליווער, או מסיבות אחרות יותר עמוקות ויותר נעלמות – ויפיחו אש השנאה, וישפכו שמן וזפת על תבערת הריב, ויזרעו זרע קנאה ומשטמה על תלמי לב העם, תחת אשר היה להם לקרבם ולעשות מהם אגודה אחת לחשוב מחשבה אחת ודברים אחדים לטובת הכלל.

דברי שנאה ומשטמה כאלה שמענו לא אחת ולא שתים יוצאים מפי הרב מ… ומפי הרב מ… ומגמת שניהם להכחיד את הבראסליווער מעל פני אדמת אוקריינא, לשרש שרשם הפורה, לפי דבריהם איוולת וריק… גם תמה אני אם יש הצדקה לאנשים האלה להוכיח איוולת הבראסליווער על פניהם, אם יאמרו אל הברסליווער טולו קוץ מבין עיניכם, הלא יענו המה ויגידו: הסירו הקיסם מבין עיניכם! [הציטוט כמובן שגוי קמעא, כוונתו למאמר חז"ל (בבא בתרא דף ט"ו ע"ב)  "אומר לו טול קיסם מבין עיניך – אומר לו טול קורה מבין עיניך, אמר לו אמר לו כספך היה לסיגים – אמר לו סבאך מהול במים", ד.ג].

להלן פורט הכותב את היחס כלפי חסידי ברסלב ומבחין בשלושה סוגים שונים; המתנערים ממעשים נלוזים אלה ומוחים בפורעים. המחזיקים במחלוקת והפורעים הנבערים. הנמנעים אך שואבים הנאה מרובה מהמתרחש.

יושבי אומאן ושאר העירות אשר נמצאו שמה חסידי בראסלוב ייפרדו והיו לשלשה מפלגות בייחוסם אל אלה האחרונים: 1) המשכילים על דבר חכמה וכל אשר חננו ד' דעת להבין טוב ורע, המה יקראו בגרון ומכאב לב יזעקו על השערורייה הזאת להכות ולרדוף באף אנשים עברים מאחינו, אך על דבר דעותיהם כי שונות המה ובשם תורתנו הקדושה… ידרשו אהבה לכל אדם יהי מה.

 

שלוש כתות בשונאים

בשולי הגיליון מנסה הכותב לזהות את סיבת השנאה כלפי חסידי ברסלב, בהגדרה דלהלן: עיקר שנוי דעותיהם של הבראסליווער הוא אך בלתי תתם אמון בצדיקי הדור החיים עמנו היום, ומאמינים אמונה חזקה בר' נחמן כי היה איש אלוקים נורא ודברי תורתו סודות עמוקים ונפלאים משכל אנוש, ושומרים את פקודותיו, למרות כל המכות והרדיפות והחרפות אשר ישביעום החסידים האחרים.

 2) הבוערים בעם, אנשים ריקים ופוחזים ונערים שובבים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם הם המה המשליכים את האבנים, המעפרים בעפר, המכים את הבראסליווער מכת בלתי סרה בהתאספם יחד בכל ר"ה ור"ה לחנן עפר ר' נחמן. האנשים האלה המדקדקים במצות כחוט השערה, וגם ממצות שאדם דש בעקביו לא הניחו ידיהם, המקבילים פני רבם לבקרים, האנשים האלה ישברו את חלונות בית המדרש אשר הבארסליווער מתפללים שמה בראש השנה יעשו כל מלאכה האסורה ביום החג אך למען הכעיס את הבראסלויווער ולעשות להם רעה לא ידעו שחרה: 3) שאר יושבי העיר אשר גם בתוכם נמצאו אנשים אשר רע בעיניהם המעשה לראות את הבראסליווער נגשים ונענים תחת יד לוחציהם ומעניהם חנם. אך רובם והמה המתחסדים, תכלית שנאה ישנאו את הבראסליווער בליבם, מדברים עליהם מרורות יבדו ויחפו עליהם דברים אשר לא כן, ותמיד כל היום מספרים ספורים ומעשיות מהצדיקים שכבר מתו וגם מהחיים אשר חיים עדנה, איך צוו ומצווים להשמיד את הבארסלויווער, ולתיתם לשמצה בקמיהם; איך הבטיחו את המכים והרודפים אותם עולם הבא וגן עדן. והבערים בעם… כשמעם את הדברים האלה המראים באצבע דרך קרובה וישרה אל פתח הגן אשר בעדן, יחישו וימהרו לכלות חמתם בהבראסליווע האומללים וקונים עולמם בשעה אחת.

 והאנשים המספרים את המעשיות הנוראות, עומדים מרחוק שמחים וטובי לב, ומתענגים למראה עיניהם איך האמת מכה את השקר ביד חזקה ובזרוע נטויה, ונותנים תודה לד' "שהחיים וקיימם והגיעם לזמן הזה" שגם עמי-הארצים ואנשים פשוטים – אנכי מעתיק את דבריהם כצורתם – ידעו דבר ד' ומקנאים לשמו ולזכרו המחולל בפי הזדים והרשעים, ולא רק בפיהם ובשפתם, כי אם בידם ובאגרופם יהללו את ד'.

אין אנו מתכוונים לקבל את דברי הכותב כתורה מסיני, למרות שהעובדות ככל הנראה מדויקות ואינן נוטות לגוזמה. אך עדיין דעותיו רחוקות מאוד מעולמנו והן משתרבבות תחת קולמוסו, לפיכך נמנענו מלהביא את כל הדברים שאין בהם תועלת או מידע עובדתי לעניינו. בכל זאת כדאי לשים לב לזעזוע, שמובע בזאת בכנות, מאשר ראו עיניו.

כאשר הנני רואה את המחזה הנורא הזה, איך אנשים כמונו מוכים ונענים באכזריות חמה בחוצות עיר רבתי, בידי נערים שובבים ואנשים ריקים ופוחזים על לא חמס עשו, וכל יושבי העיר למקטנם ועד גדולם עומדים ורואים ומתענגים למראה עיניהם: אז יעביר זכרוני לנגד עיני את בתי התיאטראות ההם ברומא אשר בתוכם היו כלואים זאבי ערב שואגים לטרף וחיות רעות ודורסות צמאות לדם, וגם אנשים עברים אשר נשבו במלחמה ויגלו לעיר רומא – ועל כי חפץ יושבי רומא אשר התאספו לראות מחזות נעימות מדשני עצם ומשמחי רוח, שלחו החיות הטורפות חפשי מכלאם והמה התנפלו בשצף קצף על היהודים האומללים טרפו, רמסו וישסעו אותם כשסע את הגדי, ותהי המלחמה כבדה ונוראה מאוד, וכל ההמון הרב מחא כף ויריע בקול רנה ושמחה בהולך בחליל.

ואתם קודחי אש המריבה ומאזרי זיקות השנאה תזכירו אותי את נערא [ככה"נ הכוונה לנירון קיסר ד.ג] קיסר רומי, אשר על פי מצוותו הציתו אשר בכל פינות עיר רומא למען תעל על מוקדה השמים, והוא עמד מרחוק, עיניו שבעו ממראה בתים גדולים אשר היו למפלה ואזניו קשובות קול יללה ואנקת חללים אשר אהב סלה!

 אין מגמתי בזה לדבר על לב הבוערים בעם המכים את הבאסליווער, כי עם לא בינות הוא על כן לא ירחם על אדם, ואת דברי לא יבין ולא ישמע. אך עם אלה המתהללים בשם חסידים, ויתברכו בלבבם כי אך אותם חנן ד' דעה והשכל ואמונתם טהורה, ואת הבראסלליווער הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חכמה… עם אלה האנשים משפטים אדבר, לכו נא ונוכחה!

הכותב מטיח בפני מחזיקי המחלוקת את תמיהתו – במה נפלאת אמונתכם שלכם ברבותכם, מאמונתם של חסידי ברסלב ברבם שלהם. מדוע אמונתו של חסיד ברסלב נחשבת לדעתכם כפירה ועבודת אלילים ואמונתכם שלכם, קדושה ומקודשת, אף בשעה שאינה מעוגנת בהיגיון שכל או דבר הלכה?! דבריו, אף כי כנים הם, נגועים בארס של השכלה וזלזול במנהגי הצדיקים, ואף שלא הודה בכך ולא הזכיר זאת בפירוש, אין לנו צורך בהעתקת כל לשונותיו ואנו מדלגים בזאת לשלהי הדברים.

אל נא יעלה על לבבכם כי באתי להזכירכם את עוונות אמונתכם בצדיקים וקדושים, ואל נא תחשבו עלי רעה כי מגמתי להבזותכם על אשר תתנו אמון בדברים אשר לא יאמנו ולא ולהדיחכם בזה מדרכיכם… אך אל נא תכה את רעך! גם לו לב כמוך, חכם בעיניו גם הוא! וכי תכנו, אל תאמר בלבבך כי הטיבות לעשות, אל תחשוב מחשבת פיגול כי שכרך איתך פעולתך מאת ד' אל תבקש שכר כפנחס בעשותך מעשי זמרי! דע, כי ד' מטיב לטובים ולישרים, ולמטים עקלקלותם נכונו ימי חושך וצרה! דע, בהניפך את ידך על רעך, רשע אתה, וכאשר קום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

טשערין בחודש השביעי תרכ"ד

א"ת"

בתחתית הגיליון מופיעה הערתו של העורך, 'ארז'.

חקרנו ודרשנו היטב זה חמשה ירחים, והנה לדאבון נפשנו אמת נכון הדבר, וע"כ לא יכולנו לעבור על חוק שמנו לנו לבלי נשוא פנים במקום שיש חילול השם והשפלת כבוד ישראל. ונקוה כי דברי הכותב הכתובים באהבה וברגשות נפש יעשו פרי וישמח בלנו לשמוע כי חדל הרוגז בין הכתות השונות וגר בראסליווער עם יתר החסידים ואמונה שלמה נוהגת בם.  

שלושת המאמרים הנוגים הללו לא הניבו פרקי המשך, הסופר מטשהערין גם לא הגשים את הבטחתו להרחיב את היריעה על חסידי ברסלב ודרכם המיוחדת, ובכל זאת דבריו שעוררו הדים רבים, הביאו כמה מהמשכילים הבולטים בתקופה זו להתעניינות מסוימת בחסידי ברסלב ובאגדת הקיבוץ באומן. כעבור שנה לערך, בשנת תרכ"ו, שב הסופר מטשהערין ומדווח מעל דפי המליץ על התרחשויות מסעירות שאירעו בחצרות חסידיות של החולקים על ברסלב, ובד בבד עם מריבה שפרצה בין שתיים מהחצרות העוינות דעכה קמעא מסורת הרדיפות השנתיות שחוו חסידי ברסלב באומן מדי שנה בסביבת ימי הקיבוץ הקדוש בראש השנה.

בפרק זה עד כמה שעצוב הוא ויותר מכך מתמיה ומסעיר נפש, מבטא באופן בהיר את נס נצחיותה של הרוח דקדושה על פני רוחות הזמן. רוחו של הרשע, לימד אותנו רבינו ז"ל, גדולה בשעתו ומסוגלת לבלוע אף צדיק ממנו, אולם רוחו של הצדיק השלם אף סוערת וגדולה ממנה, אלא שיש לו לצדיק כלים להכיל את הרוח, והאנשים המקושרים לצדיק, גם אם יחרשו על גבם בכל העוּלים והשוורים, וגם אם תסער סביבם הרוח, אין הם ניזוקים ממנה אלא מתחשלים והולכים.

נפלא הדבר שמכל אירועי הימים ההם, מי שנסער ויצא מגדרו אלו המשכילים – אנשי השווקים והחוצות. חסידי ברסלב כשלעצמם לא נסערו יתר על המידה, אלא התמידו בעבודתם, בתבערתם וברוחם שאי אפשר לנצחה.

(בעריכת המאמר נעזרתי בחומרים מתוך מאמרו של דוד אסף 'עוד לא נשקט הריב חינם').

484 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים