מה זה בעצם 'להיות שמח'?

שמעתי פעם שאלה נכונה: במה חטאה תפילת מנחה של פורים שנחרץ דינה להידרס ברגלי העליצות הפורימית. אפשר להוסיף: במה חטאה מגילת אסתר שעל קריאתה אחת בשנה מעיבים הדי נפצים וקול שאגת שיכורים. ובכלל, במה חטא היום הענק הזה שרוב תוכנו עלום מן העין ההמונית. יש לרגעים הגדולים טבע חמקמק, גם בשעה שהם נוכחים אין זו גושפנקא שאתה תהיה שם נוכח. אלא אם כן תתאמץ לבוא בסודם.

 *

שעת אחר-חצות של ליל שימורים. האוויר טעון ניחוחות אפיקומן ואותיות פורחות של הלל ונרצה. לא יום ולא לילה, אלו שעות של גדלות המוחין. חללו של עולם מוטל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. אליהו הנביא מדלג מבית לבית מלווה בהדים אחרונים של שירת 'חד גדיא'. צועד אני באחת מסמטאות פרבריה של בני ברק. קו גבול שקוף עובר כאן בין קודש לחול. לעומתי צועד צמד צלליות, זוג שיכורים צולע על הכביש. מאחוריהם, מבעד למפתנה של דירת קרקע, מהדהד קול זוועות. הדי אלכוהול מבעבעים משם. למפרע אני מבין שהתקיים שם ליל הסדר, הנוסח לא נהיר. לילות סדר בסגנון אומלל שכזה מתנחלים לצערנו במקומות שמשמעות ופנימיות גלתה מהם. עצוב.

פורים ברחובות קריה, פסיפס של מחזות מכל המקומות והזמנים. יש מחוזות שמשתקפת מהם בבואה של יום כיפורים. רוממות הרוח, געגועים, השתוקקות נטולת כפפות ומסכים מבדילים. אלו פינותיו הנהדרות של היום הזה. אבל יש גם פינות אחרות, נאות פחות. יהיו שיאמרו, זהו פורים. אבל לא נכון, קשה לסבול גסות רוח, בוודאי לא ביום עצום זה. קשה במיוחד להבין את אותם בני ישיבה שהופכים את עורם הישיבתי והופכים לכמה שעות להוללי חוצות. משום מה זה נעשה מקובל. מוזר.

התרגלנו לעיוותים מעוררי חמלה של חגי ישראל ברחוב החילוני. ליל הסדר של ארבעה בקבוקיוודקה. יום כיפור על אופניים. ל"ג בעומר כחגיגת מנגל. ויש המהדרין גם לשרוף חמץ יחד, בחבורה. מבעד לעיניים ברדיטשובאיות ניתן למצוא כאן אבנים טובות ומרגליות. אך כל זאת לא סותר את הכאב והחמלה. במידה מסוימת דומה שיום הפורים זוכה לגורל מעט זהה במחוזות מסוימים, גם אצלנו. חולפת על פניך סיעת שיכורים מגהקת ומגדפת, לא לשונם ולא לבושם מעידים על שייכותם לישיבה פלונית ואלמונית. ההתנהגות, תסלחו לי, גסה ודוחה. ואתה שואל את עצמך: אם זהו הסוד שמחלץ מתוכם היין, היכן הם מפקידים את הסוד בימים כתיקונם, ליד הסטנדר והשטייגען. יש כמובן את תשובת המשקל בדמותם של שתויים המלאים זיו ומפיקים נוגה. שיכורים ששכרותם מחלצת מהם פנימיות נהדרת. אבל המחזות האחרים, מטרידים.

התרת הרסן הפורימית זוכה לכתב הגנה בלתי נהיר. אפשר לומר כל מיני דברים, סבורני שהעניין די פשוט – זו עמרציות. אם לא יודעים מהי שמחה, כשפוגשים בה לראשונה בפורים ההתנהגות בהתאם. יש אנשים שמושג השמחה מהדהד על אוזניהם בצליל זר. פורים מפגיש אותם עם עניין אודותיו אולי שמעו, אך לא באמת. לא דיברו במחוזותיהם על שמחה, לא הסבירו למה זו עושה. ידיעותיהם אודותיה שוות ערך להשגותיהם של ממנגלי החורשה בל"ג בעומר על רשב"י,בערך. מושג בלתי נהיר דרכו שמעורר מבוכה: 'מה אני אמור להיות בפורים?' תוהה הצורב הצעיר בינו לבין יינו.'מתי זה נקרא להיות שמח?" מה אמור לקרות לי?'

אם תיגש ביום סתמי לאיש מן השורה ותציע לו להיות בשמחה, איך הוא יגיב? לפניך מספר אפשרויות: הוא ייעלב עד עמקי נשמתו "אני נראה לך מדוכא?!"יבדוק אם אינך מסתיר מאחוריך טרנזיט של נ-נח.יברר בעדינות אם לא קרה אצלכם משהו במשפחה. או יסתפק במבט מבהיר של "תגיד, מה הקשר?" שמחה היא תחום בלתי נלמד מכמה סיבות: א' הרוב סבורים שהיא מצויה בכיסם הקטן זה מכבר, וזו לא רבותא. ב' הנושא לא מספיק רציני. ג' התחום קשור למצבי חולשה לנושרים ולמקבצי נדבות.

אירע לשמחה מה שקרה למושגים יהודיים רבים בעולם החילוני – באין התייחסות מספקת אומצו משמעויות זרות. גם כאן, אם לא לומדים על שמחה במשקפיים יהודיות, לומדים עליה מבחוץ. פורים והעליצות הקשורה בשמו נפלו אפוא בין הכיסאות. הוא חל מדי שנה מחדש אבל לא יודעים איך לעכל אותו. מה שלא לומדים, אומר הפתגם, לא יודעים. מסתבר שהרבה מהאווירה הגסה שהשתחלה לפורים שלנו, נובעת ממבוכה. אם נושא השמחה ומקומה המרכזי בחיי הנפש, בתורה, ובעבודת הבורא היה נלמד יותר, אף לשמחת פורים היתה עדנה.

ההוגים קמעא בסוגיה יגלו שהשמחה אינה מצב מומלץ לצרכני אקשן, זהו האקלים המדויק ביותר לחיי עבודת השם. נביאים לא השיגו את נבואתם אלא באמצעות שמחה. צדיקים יגעו וטרחו להביא עצמם לידי שמחה. זה מזג האוויר הכי יהודי. הספרים הקדושים מלמדים שהשמחה היא קומה רוחנית שלימה המגדירה את מצב הקדושה ואת מקומה של הנפש, עד כדי כך שהיא המסמלת את ההבדל בין גלות לגאולה. שמחה היא הנושא הרציני ביותר בעולמו של יהודי. הבעיה שרוב בני אדם סבורים שהשמחה זה מכבר מונחת בכיסם. וזה לך האות: שמחה אמתית ופנימית נספגת בנפש ומזינה אותה ימים רבים, שמחה מדומה מתפוגגת עם הדי היין ומותירה אחריה איש תוהה ונבוך. כדאי לנו להשקיע וללמוד מעט יותר על המושג הרציני והמהותי כל כך העונה לשם, שמחה.

591 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים