מה בין תמימות לטיפשות?

אנשים במאה הנוכחית נוהגים לקטלג את עצמם כאישים חכמים ונבונים. לא שבני תמותה בהיסטוריה נהגו אחרת. רק שהיום הפכה המגמה נחלת ההמון. אף אדם אינו מחבב את תווית השוטה, אך גם 'בלתי מבין' נחשב היום חרפה מוחצת. בעבר הכילה האוכלוסייה גם 'אנשים פשוטים'. אנשי עמל ויגע. טיפוסים שסדר יומם צמוד לצרכים הבסיסיים ואין להם עסק בנסתרות, אף לא דעה בהוויות העולם. שואבי מים, רועי בקר, בעלי אומנויות פשוטות ומלמדי תינוקות. היהודי הפשוט המתגלם בדמותו של חצק'ל האביון השוכב על תנור האבן בבית המדרש לפנות בוקר, ממלמל תהילים, וגורס אגדות חז"ל. משום מה, שם התואר 'תמים' עולה בהקשר אחד עם כבש – שה תמים. 'כצאן לטבח' וכן על זו הדרך. התמימות מתקשרת בטעות עם פתיות.

 

על מנת לשמר את תווית החכם, אמור בין ימינו לחגור כלי מלחמה. לגונן על חכמתו ולהוכיח אותה לכל דורש. הערמומיות והחשדנות משרתות את המטרה. ומעבר לכך ידיעת הרע. וכאן נכנס לתמונה המרכיב הגרוע ביותר.

אנשים 'מבינים', הם אלו היודעים בדיוק נמרץ, היכן טמון הכלב המת בכל קהילה, חצר, ובית כנסת. הם יודעים תמיד מה מסתתר מאחורי המגמה הנדיבה שהציג הגביר השכונתי. מה זומם עסקן החצר, להיכן נעלמים סכומי העתק שהציבור התמים תורם, ועוד כהנה וכהנה. הם אינם 'קונים לוקשן' בוודאי שלא במבצע. האנשים הללו בטוחים – ואם תרצו הם גם ישכנעו אתכם בכך, שהעולם אפוף רוע. ועל מנת לשרוד כאן יש לנו מרפקים. לאופטימיים הם מדביקים את תווית התמימות והפתיות.

בין תמימות לטיפשות

מעניינת העובדה שתמימות משמעותה שלמות. "שה תמים" להוציא בעל מום. תום הוא שלם. איך אם כן, עשתה התמימות את דרך העקלתון, משלימות לטיפשות? הבה נראה.

האנושות חדלה להיות תמימה כבר בראשית ההיסטוריה. אדם הראשון, נזר הבריאה נברא בגן עדן. צווה לעובדה ולשומרה, והוזהר רק שלא לטעום מעץ החיים ועץ הדעת. הנחש הקדמוני הסיט את חווה בדברים, זו דיברה על ליבו של אדם, ולבסוף אירע החטא האיום. הנבראים השלמים בעולם טעמו מעץ הדעת. באותה רגע הם הפכו ל'יודעי טוב ורע'. ומה בעצם רע בכך?

ובכן, עד לאותה טעימה היסטורית, לא ידע האדם מהרע. הוא הכיר את העולם רק מהזווית הטובה. הנחש הארור היה היצור הראשון שהחדיר בו רצון לדעת מהרע. לשם כך הוא הציג פלפול למדני למדי. וכפי שמבאר זאת האלשיך הקדוש: אמר נחש לחווה "כעת אינך יודעת מהות רע וחטא יצר הרע, רק דבקות בקדושה שהוא החיים והטוב, אך באכול מעץ הדעת טוב ורע, תקני ערמומיות וידבק בך כח הרע ויחטיאך. מה שאין כן עתה שעיניכם אטומות מדעת רע, לא יגדל שכרכם בהיותכם צדיקים כי לא ידעתם עשות רע".

פיתיון עץ הדעת היה אם כן, ההיכרות עם הרע. וכאן איבדה האנושות את הנכס היקר ביותר שהיה לה, התמימות. נחש הציע לאדם לרכוש 'ערמומיות', להכיר את הרע על מנת להיות חכם יותר – יותר מדי חכם. "תמים", כותב המהר"ל, הוא "מי שאין לו תוספת חכמה, כי זהו גדר התמים שאינו מתחכם ביותר בערמה ותחבולה, רק הוא מאמין ותמים".

 

אדם של קודם החטא, אינו אדם של אחר החטא. שני הנבראים הללו, שונים בתכלית. וכפי שמבאר זאת המהר"ל: "האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך וסבתו היה השם יתברך אשר הוא הטוב הגמור, לכך לא ידע רק הטוב בלבד, כי הוא יתברך אינו רק הטוב. ולפיכך קודם שחטא לא היה נבדל מסבתו יתברך ולא היה יודע רק הטוב בלבד. ואמר לה הנחש כי כאשר תאכל מעץ הדעת יקנו ידיעה יתירה שידעו טוב ורע, ודבר זה בעצמו המיתה. שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי ולכך לא ידע טוב ורע רק הטוב בלבד, ואחר שחטא וידע טוב ורע לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי והגיע לו המיתה".

הנברא הראשון היה התגלמות השלמות. יציר כפיו של בורא עולם. לא חסר לו מאומה. הצורה שלו אמורה לשקף את האנושות בשלמותה, כפי שיצר אותה הבורא קודם שחלו בה תמורות וקלקולים. ומה היו ידיעותיה של אותה ישות שלימה, רק טוב! במילים אחרות תמים, אדם הראשון היה תמים. אמור מעתה, כל אותן 'חכמות' שהאנושות כה מעריצה, מיותרות לגמרי. "כי ידיעת טוב ורע היא ידיעה יתירה אל האדם כי הידיעה אל הרע אין צריך אל האדם והוא שהיה גורם את המיתה" (מהר"ל –'דרך חיים').

שיעור ראשון בביקורתיות

הערמומיות שחדרה אל המין האנושי יחד עם עץ הדעת, הביאה בכנפיה את החיידק הקטלני ביותר לנפש. חלישות הדעת. הרגש הראשון שצרב באדם אחרי החטא, היתה הבושה. איומה, נוראה ובלתי נסבלת. בושה נובעת מתוך הכרת הרע. משם בוקע הלעג, הבוז, ותחושת העלבון. האדם עשוי לחוש נלעג רק בשעה שהוא מודע לנקודות החולשה שלו. ומי מספר לו עליהן? הסביבה, כמובן!

את תהליך הכרת הרע, חווה כל אדם יחד עם תהליך ההתבגרות. הבה נתבונן: ילד קטן בריה נקייה, יש בו טוהר בראשיתי של בחינת 'קודם החטא'. הוא אינו מספיק חכם כדי לדעת מהרע. עולמו הקסום אפוף כוונות טובות של אנשים טובים. כל השאר, כלומר, הנתונים האחרים שהמבוגרים נוהגים להסתיר. לא מפריע לו. הנאיביות שבו, מגישה לו על מגש כסף עולם טהור, בו הטוב מובן מאליו, והרע חידוש מופרך.

העולם הזה מתחיל להיסדק כבר בגן. שימו לב! זה קורה ביום בו הוא מצהיר על מעשה ידיו להתפאר 'איכס, סתם קשקוש…'  ילד מסוגל לאהוב ולהעריץ את יצירותיו המקושקשות בלי כל קשר לאיכותן האומנותית. הוא רואה את הטוב, ביקורתיות אינה קיימת בעולמו. בפעם הראשונה בה לעגו לו, הוא קיבל שיעור ראשון ב'ידיעת הרע'. מהיום הוא נעשה מודע למושג 'נקודת חולשה'. הוא לומד גם שיש להסתיר אותה, ולהתבייש בה. זהו זה, ברוך הבא לעולם הגדול!

האדם הקטן והעולם הגדול

אל 'העולם הגדול' הזה גורש אדם הראשון מגן עדן. אל העולם בו הטוב והרע מעורבים יחד. ובעולם הזה הוא אמור לשרת את בוראו ולמלא תפקיד מרכזי ביותר. המקום אליו שואפת האנושות הוא 'אדם קודם החטא'. וכפי שמבואר בספרים הקדושים, שהצורה השלימה והנכונה ביותר היא זו של קודם החטא. לשם אנו אמורים להגיע. והדרך להגיע לשם היא, תמימות.

הצורה בה מתייחסת האנושות למידע הוא ההפך המוחלט מתמימות. אם נשיג לב, נגלה שהעיסוק הנחשב 'מעורר עניין' ציבורי, ממוקד בעיקר במרכיבים הרעים של הבריאה. חדשות אינן יכולות להיות מסעירות אם לא יכילו רוע ועוולה כלשהי. גם במרחב האישי יותר, אנשים מוצאים עניין ברוע. בחסרונות של הזולת, או בחסרונות של עצמם. הביקורתיות גואה, והמגמה הזו נובעת מהרצון להיות חכם, או נכון יותר, מהחרדה שלא להיתפס בקלקלת התמימות. עץ הדעת של ימינו הם הערמומיות והביקורתיות. הארס הזה חודר בלי שנרגיש בו, מפעפע בנו מבפנים.

כיום בלתי אפשרי לחיות חיי 'גן עדן', מתוך התעלמות מהרע והפסול. אדם חייב לדעת את האויב ולהכיר את תחבולותיו. יעקב אבינו, התגלמות התום והיושר, התנהג עם לבן בערמומיות מעוררת השתהות. הוא ידע היכן להיות ערמומי "עם עיקש תתעקש". ועם זאת, בתוכו תוכו הוא נותר "יעקב איש תם". החכמה האמיתית בעולמינו היא, היכולת לשלב בין חכמה לתמימות. מחד – להכיר את העולם ואת נכליו. מאידך – לא להפוך ל"יודעי רע". מה שנקרא 'יותר מדי חכם', חשדן וערמומי. השי"ת מכיר את עולמו יותר טוב מכל נברא אחר, ועם זאת נאמר בו "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". הבריאה כולה, אנשיה ומזימותיהם הסמויות ביותר, חשופים לגמרי לפניו יתברך. ובכל זאת, הוא אינו מביט ברע, רק מתמקד בטוב.

כילדים צפינו רובינו על מציאות נטולת רע. סביר להניח שכל אותם 'אנשים רעים' של היום, היו שם גם אז. רק אנו טרם ערכנו היכרות עם הרע, ממילא לא זיהנו אותו אצל שום בריה. מבט שכזה ניתן לאמץ גם היום, יחד עם התובנות שנרכשו עם השנים, יחד עם הניסיון המר והכואב, ניתן לחזור ולהשקיף על הסביבה ממבטו של ילד תם. לפחות אם אנו מעוניינים להיות כאלה.

 

"לא תמיד טוב כל כך להיות 'כל יודע'. ידיעת הרע למשל, מיותרת לחלוטין. אדם המסוגל להכיר בכל חסרון וחולשה, חי בעולם מלא בושה וחרפה. הוא לועג לאחרים וגם לעצמו. חיים טובים ושלמים מתחילים בתמימות"

 

 

 

1756 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים