לצייר את האור – כוונות קריאת שמע (פרק רביעי)

בס"ד

 

קריאת שמע היא מן המצוות המתוחמות בזמן. בערבית זמנה כל הלילה, ובשחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות (שו"ע או"ח, נח). האפשרות לפעול ברוחניות מוגבלת בזמן, וזמנה של קריאת שמע קשור כמובן למהות הפנימית של המצווה. מכיוון שהדבר העיקרי שאנו עסוקים בו בקריאת שמע הם המוחין והמשכתם, עלינו להרחיב יותר בביאורו של מושג 'המשכת מוחין'.

בכל יום חיים מוצפנת מטרה עילאית והיא, להכיר את הבורא יתברך. זו למעשה תכליתו של כל נברא. היכרות זו קרויה "ידיעת השם", משום שאין זו רק היכרות חיצונית, אלא ידיעה פנימית. 'ידיעה' מלשון התחברות כמו "וידע אדם" וגו' האדם היודע את קונו הוא האיש שזכה להתחבר ולדבוק בבוראו, דבקות זו אפשרית רק על ידי ידיעה והיכרות. איך מכירים את השם? מתוך התורה כמובן, אבל גם מתוך העולם. שהלא אדם ניכר מתוך פעולותיו המגלות את חכמתו ואופיו. העולם משקף את מי שאמר והיה העולם. זו אחת הסיבות לחיוב הקדמת הברכה לפני כל הנאה מן העולם, משום שהברכה היא הודאה בכך שכל קיומו של אותו הדבר אינו אלא להצביע על בוראו. כך גם בתפילות ובהודאות, במהלך התפילה אנו עושים שימוש בציורי העולם הזה, ומהללים ומשבחים את הבורא מתוך הבריאה ופרטיה. למעשה אנו חותרים להתאחד ולדבוק בבורא, אולם מאחר שאין לו גוף ולא דמות הגוף, לפיכך אנו מגששים את הדרך לאחדותו מתוך פעולותיו הנראות לעין, אלו אבני הדרך, העקבות בחול.

הארה אלוקית

כאשר העיניים מצליחות לראות ולזהות נוכחות אלוקית, המשמעות היא שהמוחין מאירים. כאילו אור שרוי במוח. מה זה אור? במציאות רואים בחוש שהאור חזות הכל. אילולא האור מאומה לא קיים. האור לא רק מאפשר לראות את היקום, בבחינה מסוימת הוא-הוא היוצר אותו. ידוע שהתמונות הנקלטות בגלגל העין אלו קרני אור המוחזרים מהעצמים השונים. למעשה העצמים הממשיים משמשים אמצעי להחזרת קרני האור באופנים שונים – מה שיוצר את הגוונים והשינויים הססגוניים. הזכרנו זאת לצורך משל. כעת נבין שהאור מחולל את הראיה וממילא אף את ההכרה ואת כל חוויית המציאות. לאור זאת נוכל לתרגם את המילה 'אור', במושג 'מוחין'. המוחין הם מקור האור הרוחני. בדיוק כשם שבהעדר אור העיניים שוקעות בחושך ומאומה לא קיים, כך בהעדר מוחין ההוויה הרוחנית נסתרת וכביכול איננה קיימת בידיעת האדם. על זאת נאמר "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", החכם והכסיל חווים כל אחד מציאות שונה לחלוטין, אלא שהראשון חי ופועל בעולם מלא חכמה תבונה והזדמנויות מבורכות, והשני חי ביקום שטותי כסילי ומלא מהמורות. ההבדל מתחיל ונוצר בראייה. החכם הולך לאור שכלו והכסיל מגשש בחשכת כסילותו.

מכיוון שהתכלית העליונה ביותר היא דבקות בבורא יתברך, ומכיוון שתנאי לדבקות הוא היכרות, נמצא שכדי להגשים דבקות שכזו ולבוא לידי ייחוד ואיחוד, עלינו להכיר את מי שאמר והיה העולם. היכרות זו תתאפשר לאורם של מוחין. אנו זקוקים אפוא להארת המוחין, ואת ההארה הזו ממשיכים לעולם באמצעות קריאת שמע.

לצייר את האור

בחוש הגשמי רואים שמקור האור מלמעלה, מגלגל חמה שמחוץ לכדור הארץ. גם כאן הטבע משקף מציאות רוחנית לפיה המוחין מקורם מלמעלה ומגמתם להגיע למטה. עלינו 'להביא' את אור המוחין אלינו כדי להאיר באמצעותו את המציאות. כעת יוסבר פרט נוסף: פגשנו ועוד נפגוש רבות את המינוח "הורדת המוחין", כלומר נושא הופעת המוחין מורכב תמיד מהולדה, המשכה והכנסה. אנו נדרשים להביא את המוחין ואחר כך גם להכניס אותם פנימה, פעולה הכרוכה בהורדה של המוחין לאורך הקומה הרוחנית, מהראש ועד הרגלין. פעולה זו גורמת לאור 'להצטייר'. אמרנו שהאור יוצר כביכול את המציאות בכך שהוא מקרין עליה ומבטא אותה, זהו ציור. משום שכאשר האור קלוש, גם הראות מטושטשת. העצמים יתבהרו ככל שהאור יתעצם. נמצא שהאור משרטט את תווי פניה של המציאות. ברוחניות, ככל שאור המוחין יורד ומתקרב להווי העולם, כך הנוכחות האלוקית סביב האדם מצטיירת והופכת לבהירה יותר. לעומת זאת כאשר האור מצוי עדיין הרחק, גבוה, גם ידיעת השם וממילא אף הקרבה אליו מתעכבת אי שם הרחק וגבוה. את המציאות הזו משקף הטבע שהוטבע בבריאה שהחושך קודם לאור והלילה ליום. על פי דרכנו אנו מבינים שהחושך אינו סתם העדר אור – החושך הוא גופו האור בשלביו המוקדמים יותר. האור, כאשר הוא קרוב למקורו, חשוך הוא. לפיכך בברכת המאורות אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך" והאר"י מפרש "יוצר אור" – עולם היצירה, "בורא חושך" – בריאה. בעולם הבריאה האור עדיין קרוב למקורו ולכן הוא מחשיך, ביצירה הוא קרוב יותר וממילא  מאיר יותר. מדי לילה זורחת הכרה מחודשת במציאות השם, הכרה שנבראה עבור יום המחר. בשקיעה מופיעים בעולם המוחין שנועדו לצבוע ולצייר את האלוקות של היום הבא, האור שעתיד לייצר את ההיכרות והדבקות של מחר. לכן יורד חושך לעולם. משום שהאור שירד לכאן היום מפנה את מקומו לידיעה מחודשת, גבוהה ונאצלת יותר במציאות השם. ידיעה זו, בשלב זה, עדיין רחוקה וגבוהה מדי, ולכן שורר אצלנו חושך. ככל שהיום מתקרב, כך החושך מתבהר. משמע, המוחין יורדים ומתקרבים אלינו. ההבחנה הזו מבוטאת היטב בסימנים שהובאו במשנה לזיהוי זמנה של מצוות קרי"ש – "משיכיר בין תכלת ללבן", "בין תכלת לכרתי", או "משיראה את חבירו הרגיל עימו קצת ויכירנו". לפנות בוקר ניתן לראות בחוש שהאור מצייר את העולם. בתחילה לא רואים מאומה. תכלת ולבן חד הם וכל בני אדם צלליות. ככל שאור היום עולה, מצטיירים העצמים ולובשים צורה. באופן זה גם מופיעים המוחין. בתחילה כל הפרצופים שווים, הדעת אינה מצליחה להכיר את פני ההשגחה בתוך כל ההתרחשויות האנושיות. אדם אינו מכיר את אלוקיו, צלליות חומריות מקיפות אותו. חשכה זו מקורה באור, אור גדול מדי. האפילה נוצרת בעטיין של ידיעות רחוקות שטרם בשלו לרדת אל מפלסיה הנמוכים של ההוויה. אימתי זמנה של קריאת שמע – "משיכיר". לכשתתחיל להכיר ולזהות, אות הוא שהמוחין שרויים בתוכך, ולא רק למעלה ממך.

זמן קריאת שמע

זוהי הסיבה להגבלתה של מצוות קריאת שמע בזמן, קריאת שמע של ערבית זמנה כל הלילה ואילו של שחרית עד שלוש שעות. למדנו שבקריאת שמע אנו מורידים אור לעולם, ומביאים מוחין. הפעולה הזו נחשבת "ציור האור". האור הוא מציאות מופשטת, כדי להכיר את השם יתברך יש לצייר את המופשט ולהעניק לו צורה. פעולה זו ניתנת לביצוע בפרק זמן מוגבל – כל עוד האור מסוגל עדיין להשתנות ולקבל צורה. כשם שאי אפשר לחולל שינויים ולהשפיע על צורתו של חומר מוצק, כך בלתי אפשרי להשפיע ולשנות את האור הרוחני לאחר שהוא נעשה למציאות. האור הרוחני מופיע בשלבים, בתחילה הוא 'נוזלי' כביכול ונוח לשינויים. לאחר מכן הוא מתגבש לכדי מציאות שרירותית. ככל שהיום מתאחר כך אור השמש נעשה מוחלט יותר, ובמקביל גם השפע הרוחני מקבל את צורתו המוחלטת. בקריאת שמע שאיפתנו היא להשפיע על האופן בו נראה את העולם, על צורת ההסתכלות וההשגה שתלווה אותנו במשך כל היום, ועל האופן בו יתפרשו המראות הללו בדעתנו, באמונה ובבהירות. הזמן המסוגל לכך ביותר הוא תחילת היום. כאשר האור מתחיל לרדת ניתן לקבוע את צורתו ובכך אף להשפיע על המציאות שתתגלה לאורו. אפשרות זו נמשכת כל הלילה, מפני שהלילה כולו שרוי בחושך, כלומר בעומק המושג. בלילה מאיר בעולם שכל גבוה מאוד, בלתי בשל כביכול. ככל שהיום מתבהר, כך מתגבש אור השכל והופך למציאות מוצקה. לאחר שלוש שעות השמש מאירה בעוז והעצמים כילו ללבוש צורה. כעת אי אפשר להשפיע על צורת ההשגה, ההכרה מגובשת וממשית. ולקורא קריאת שמע אין שכר אלא "כקורא בתורה" – כלומר קורא מתוך דבר כתוב, מכיר מתוך מה שהוכתב זה מכבר, ולא כמחדש הכרה חדשה.

(עפ"י שער הכוונות, דרושי קריאת שמע, ג-ד. ליקו"ה הלכות קריאת שמע ד)

אור – המשל המקובל ביותר לתיאורה של הרוחניות. האור הוא המהות החומרית היותר קרובה לרוחניות. הוא ניתן לחישה אך משולל כמעט לחלוטין מחומריות. גם בטבעו, בצורת התפשטותו ובאופן השפעתו על סביבתו, האור ממשיל במדויק את ההשפעה הרוחנית. המוחין – שפע החיות הרוחנית, משפיעים בצורת הארה. הם מאירים את המוח ומבהירים את המציאות כשם שהאור עושה זאת בגשמיות.

1157 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים