לנחות בשלום אל התלם (תזריע-מצורע)

האם שגרה חייבת להיות תשושה וכבידה, עייפה ויבשה. או שמא ניתן גם בחיי היומיום לחיות מעט אחרת. עם לחלוחית של קדושה וחיות תמידית

החופשה הזו היתה מיוחדת במינה. לא שבפסקי הזמן האחרים שנטל מיודענו לעצמו, חסרה גשמיותו משהו. אדרבא ואדרבא, מעולם לא התפשר. חיפש תמיד את המקום הטוב ביותר, הירוק המוריק, המנשב והצופה על הנוף המרהיב ביותר. והוא נפש, ושוב נפש היטב, כראוי לבעלי בתים חשובים כאן.

מן החופשה האחרונה שב כתמיד. אבל הוא, כלומר הוא גופו, לא חזר משם כרגיל. חש כאילו הותיר שם במרחבים האווריריים נתח מעצמו. כאילו לא הסכימה אישיותו לשוב ולהתכנס בקיטון הצר שהתקינו עבורה חיי היומיום. הוא עושה הכל כמקודם, אך ראשו תקוע שם, לא פה.

'נו טוב', אמר לעצמו. 'קשה ההסתגלות לשגרה' יָסַף ושֹיבר את אוזני עצמו.

אך לא, הנופש כאילו אינו מרפה. וההסתגלות אינה פשוטה.

 

*

 אחרי כל 'בין הזמנים' מופיע זמן. אבל הנחיתה אינה פשוטה.

חגים ומועדים הם זמני התעלות. סגולת הימים, רוממות התפילות, נשגבות המצוות, כל אלו נוטלים אותנו למקום אחר, מעין גן עדן בעולם הזה. אך אחרי ככלות גן העדן, חוזר העולם אל מסלולו כמימים ימימה. וככל שהעליה מעפילה כלפי מעלה, כך השיבה אל התלם חדה וגם כואבת יותר.

בנקודה זו, ראוי לעצור ולשאול. האם הכבדות הזו הרבוצה אורח קבע על הכתפיים, האם הדכדוך משהו המלווה את היומיום, או תשישות הרוח של ימות הקיץ, האם כל אלו חוק חקוק הם ואין מוצא הימנו. או אולי אין הכרח לחיות כך, שמא אין כל מקור לקביעה שכאילו אין מנוס מלאבד את נכסי הרוח להם זכינו בימי הקודש. יתכן וניתן להמשיך זאת הלאה, אל תוך הימים הרגילים והפשוטים שיבואו.

הבה נבדוק.

מהיכן נובעת כבידות. על איזו קרקע היא צומחת.

אנשים העסוקים בעיסוקים המספקים להם חיות ועניין, אינם סובלים מדכדוך הנפש. לא מעצבות, קל וחומר לא מעצלות. מי שמוצא עניין במעשיו, איננו נזקק לטפיחת שכם מעודדת. הרוח החייה תנשב באופניו, ליבו יישא את רגליו, וכל כולו יאמר חיות ושמחה. כבידות ועצלות הם תוצאה של ריקנות. בלב פנוי מחיות קובעת את משכנה העצבות.

לאמיתו של דבר, יהודי מעצם הווייתו, עשיר. אוצרותיו מלאים מזן אל זן, סיפוק ושמחה. מוקף הוא מכל עבריו מצוות המקשרות אותו בא-ל חי. עין של רחמים והשגחה מלווה בחמלה ואהבה כל רגע מרגעיו. אפוף  תורה, יראה, קדושה וכל טוב. יש די באפס קצה עושר נשמתו של יהודי אחד, כדי להחיות גדודים גדודים של בריות, צבאות אדם. בליבו של כל יהודי פנימה מנשבת רוח של נבואה. רוח הקודש הקושרת את נפשו ואת כל הווייתו אל חלקו הנצחי בעולם הבא ובאחדותו יתברך.

חשכות הצרעת ורפואתה

אך פעמים שבעל העושר עצמו אינו מכיר באושרו. לזאת ייקרא צרעת. המצורע סגור ומסוגר בתוך עצמו, כלוא בבור בדידות נפשו ואור נשמתו אינו מצליח להבליח ולהאיר את מרתפי עצבותו. מצורע, כתרגום אונקלוס וכדברי הזהר הוא 'סגירו דנהורא עילאה' כלומר סתימת האור העליון (עי' ליקו"מ תורה ג').

ומה קורה כאשר האור נסתם – נעשה חושך. כשהמחשבות שרויות בחשכה הן מתחילות לראות רק צלליות. את העצבות החידלון והתסכול משליך אז האדם על כל סביבותיו. 'ההוא עשה לי', 'זה גרם לי', 'הוא אינו מפרגן לי', 'והם בכלל רק מקנאים בי'. ואז נפרץ גם סכר הלשון, והדיבורים שוטפים שוצפים בקצף. לשון הרע עלול להפוך עד מהרה למצווה עוברת, ורכילות לחובת השעה.

הדיבור כח עצום לו, אך הכסיל מבזבז את רוחו דווקא באמצעות הדיבור "כל רוחו יוציא כסיל". דיבורים שאינם הגונים מביאים צרעת על נפש המדבר. כלומר, סוגרים מפניו את אור השם. מחשיכים לו. נגע הוא היפוכו של העונג, דיבור פסול ומיותר מביא על הנפש נגעים תחת עינוגים אמתיים.

אך גם למצורע יש רפואה. לא לחינם גוזרת עליו התורה להימצא מחוץ למחנה שבעה ימים. כל עוד המחשבות טרודות בגורמים סביבתיים, באנשים, בדיבורים, במי עשה לי ומי פגע בי, אין כל דרך להתרפאות מהנגע. לשם כך מוכרחים להתבודד, להתנתק מכל ההבל, ואז לחשוב באמת, מה חסר לי, מה מציק לי. כשמתבוננים כך מתוך נקיות, מגלים הפתעות.

סופרים, בודקים, ומתקנים

יצאנו לא מזמן ממצרים. ביציאת מצרים טעמנו היטב את ההבדל המופלא בין חיי עבד לחיי חירות הנפש. כעת, אחרי שטעם גאולה וחירות טעמנו, אין לנו כל רצון לשוב חלילה אל דיוטתו התחתונה של העבד. אנו מבקשים בכל דרך להישאר שם, בפסגת חירות הנפש. ומשם כך אנחנו סופרים.

ספירת העומר היא תקופת בדיקה והקשבה. האדם נעשה קשוב לנפשו. מעיין ומפשפש בפנימיותו, האם יש בי שמחה וחיות, או שמא רוח אחרת היתה עימי. אנו סופרים יום אחר יום בערנות ושימת לב. וכשמזהים קצה קצהו של עצב, דכדוך, מירמור, איננו מחפשים אשמים או סיבות חיצוניות. רק צועדים פנימה אל האור המאיר באוצרות נפשנו. אורו של פסח שבוודאי לא מש מאוהלנו, יודעים אנו ומאמינים שאורה של חירות עודנו שרוי עימנו, את הפסח ניתן למשוך גם אל ההווה, והכלי הוא הדיבור. במקום לבזבז את מאגרי הדיבור על הבלים ועל סיבות זוטות ונפסדות, אנו עושים בו שימוש קדוש וראוי. כל תיבה של קדושה משמשת כלי להמשכת רוח חיים חדשה.

1365 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים