למרגלות הר מירון – משמעותו של ל"ג בעומר

מדי שנה בהתקרב 'יום שמחת רשב"י' בל"ג בעומר, חוזרת ומהדהדת בעולם ההבטחה הנצחית "כי לא תשכח מפי זרעו". המילים הללו שירושה הם לנו מדורות קדמונים, מקיימות בימינו תחיית המתים. ההבטחה שכרכה את ספר הזוהר יחד עם תקוות הגאולה "בהאי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא" – לובשת צורה ומקבלת פשר היום, בדור העקביים ובתקופת הירידה עדי רגליים. ל"ג בעומר הוא חג הנסתר והפנימיות, אך לא כדרך שהעולם נוטה לראות את הנסתר – כנעלם ומכוסה, כי על כן ביום זה האור הנסתר והצפון יוצא ממסגרותיו ומאיר את הנגלה. מירון היא תל שהכל פונים אליו, כשם שרבי שמעון הוא צדיק מנחם שכל שעות הדחק נסמכות עליו. בל"ג בעומר גילה רשב"י את האידרא זוטא, ההתגלות עצמה נהגתה בלשון קבלה, בדרך הסוד, אך תוצאותיה מתפשטות לכמה וכמה שבילים המתרחבים והולכים, בעקבתא דמשיחא בפרט, לנתיב של גאולת הכלל והפרט.

אם נפשך לדעת מה נורא ונפלא כל כך במקום גניזתו של רשב"י שבמרומי הר מירון שלא נמצא כן בכל קברי הקדמונים שבארץ הגליל – כלך אצל אותה הבטחה שהיא הנותנת פשר לתופעה.

מעשה תוקפו וגבורתו של רבי שמעון וסגולתו המיוחדת של ספר הזוהר, מתגלים מתוך אותו מעשה שאירע בכרם ביבנה (שבת קלח ע"ב): "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל". דור לאחר מכן התייצב רשב"י והכריז "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל" וסימנך מהכתוב "כי לא תשכח מפי זרעו".

יומא דהילולא של רשב"י היא עד-חי לתקוות הגאולה, בבחינת "עד הגל הזה". העדות הזו יוצאת דווקא ממעמקי החושך וההסתרה, כפי שספר הזוהר אף הוא יוצא מתוך אדרת של העלמה והסתרה. הפסוקים מתוכם נישאת הבטחתו של רשב"י מנבאים הסתרה וירידה עצומה (דברים ל"א): "וחרה אפי בו ביום ההוא.. ואנכי הסתר אסתיר פני.. והיה כי תמצאן אותו צרות רבות.." ותוך כדי כך "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". מאמרי הזוהר הקדוש נכתבים אמנם בימים בהירים של תנאים קדושים, אך פניהם אלינו, השרויים בעב ובענן. ההבטחה של רבי שמעון נאמרת לאחר הקדמה של 'וחרה אפי, ואנכי הסתר אסתיר', עד לשם צוללת העדות ומבטיחה, כי חרף החושך וההסתרה לא תשכח התורה. הנס הזה מתנוסס מדי שנה ממרומי הר מירון ביום שמחת רשב"י, והוא המכריז ואומר "עולו והתכנשו להילולא דבר יוחאי".

סוד השערות

הזוהר הינו אוצר הסוד ולאו דווקא בלשון קבלה. הסוד הוא סודן של נשמות ישראל, סודו של היהודי הפשוט העולה במעלה ההר ואף על פי שאינו יודע מה לו פה ומי לו פה, ואף על פי שאינו בר אוריין ויד אין לו בנסתרות ובסודות, אף על פי כן יהודי של רבי שמעון הוא. זהו גם סוד נצחיותו של העם הזה, סודה של הגאולה המבקיעה ומתנוצצת מתוך גלות. סוד הירידה שתוליד עליה. ויש בכלל כל הסודות הללו את סוד השערות.

בימי הספירה ובפרט בל"ג בעומר יש לנו כמה עיסוקים עם שערות, איסור התספורת ומנהג החלאקה לבני השלוש. על פי פשוטו איסור התספורת הוא מנהג אבלים על מות כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא. האריז"ל הקפיד להימנע מתספורת מפסח ועד עצרת ואף ביום ל"ג בעומר, והטעם המובא בכתבים הוא, שבימים אלו מאירים בעולם הרחמים העליונים שמקורם בכתר. אור הרחמים שופע ויורד באמצעות שערות של אריך אנפין המכונות 'עמר נקי', על שם לבנוניותם שהן מלאות חסד ורחמים ומבטלות כל דין. כדי שלא להחליש את אותה הארה עליונה, המנהג על פי קבלה להימנע מתספורת עד חג השבועות (עי' פע"ח שער ספירת העומר).

עוד בסוד השערות: על רבי עקיבא נאמר שהיה דורש "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כ"ב) 'קוץ' בלשון הזוהר הוא כינוי לקבוצת שערות, בבחינת 'קווצותיו תלתלים'. שורש נשמת רבי עקיבא אשר משם המשיך את גילוי תורתו, הוא מאותן קוצים ושערות עליונות. בשערות הללו גנוז הסוד הגדול של ימי הספירה ומנהגיה.

מהי שערה? שערה היא צינור דקיק, חלול מתוכו. השערות יוצאות מהגולגולת ולכן הן קרויות גם 'מותרי המוחין' כלומר, מקור יניקתם מהמוח. במשל הרוחני השערות הם האופן בו מצטמצם שכל עליון מאוד או הארה עצומה כדי לרדת ולהשקות את העולמות התחתונים. האור העליון הגנוז במוח דומה למימי האוקיאנוס, אי אפשר להרוות צימאון מתוך ים גדול. לשם כך יש להתקין צינורות-צינורות להמשיך את המים דרך צמצומים ודרכים עדי יבואו אל הברז והכלי להחיות בהם נפש כל חי. הוא הדין בקומה הרוחנית: האור העליון, אור מידת הרחמים העליונים, שרוי כביכול בראש העליון, גנוז ונעלם במוח. כדי להביא את הנסתר הזה לידי גילוי, יש להמשיך אותו בצמצום גדול. לפיכך השערות קשורות לדינים. דין הוא צמצום, וצמצום הוא האופן בו יורד אור עליון ומרווה את העולם התחתון. אמנם, מפאת יחסם של השערות למידת הדין יש להיזהר בהם שלא תתגבר באמצעותם מידת הדין. רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של לימודים, ושורש נשמתו היה משם – מהגבורות הקדושות, לפיכך תלמידיו שקיבלו את תורתו הנשגבה הזו ולא נהגו כבוד זה בזה, לא המתיקו את הצמצומים והדינים ופגעה בהם מידת הדין. בל"ג בעומר פסקה המגיפה, ביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הנותרים וביניהם רבי שמעון בר יוחאי. בזה היום זורח אורו של רשב"י, אשר רב חילו ותוקפו לצמצם אורות גדולים עבור כלים קטנים של אנשים פשוטים אפילו בדורות האחרונים, ללא דינים רק בחסדים גדולים.

השערות הם סוד אומנותם של הצדיקים המופלגים, משום כך כדאי הוא רבי שמעון להבטיח ולהעיד כי אף שיבואו ימים של חושך וירידה, בוודאי לא תשכח התורה מפי זרעו. משום שהוא, רשב"י, התעלה והשיג את רחמיו של השי"ת באופן נפלא ונשגב, ובגילויו מאמרי הזוהר הקדוש צמצם את הרחמים הללו בצינורות ושערות דקות להביא את שפע הרחמים והחמלה עד מקומו של אחרון שבאחרונים. מכאן טעם למנהג החלאקה ותספורת השערות בל"ג בעומר במירון, אצל רבי שמעון אשר השיג וגילה את סוד השערות והרחמים.

הוד שבהוד  

כפי שראינו גילויו של רבי שמעון נוגע דווקא למקומות הנמוכים שהשכחה מאיימת לפגוע בהם. מבחינת סדר הספירות, הספירה המתוקנת ביום ל"ג בעומר היא 'הוד שבהוד'. מידת הוד כנגד רגל שמאל, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית". רגל שמאל היא האבר הנמוך והחלש ביותר. כאשר הופכים את האותיות, 'הוד' נעשה 'דווה', בבחינת "כל היום דווה". נמצא שמידת ההוד מבטאת את הנמיכות והחולשה, את אחרית הדורות. 'הוד שבהוד' היא תמצית החולשה. במידה זו ודווקא בה, מנצנץ ומזריח אורו של רבי שמעון. הוא הצדיק המאיר לארץ ולארציות. הוא שצפה והביט על הדורות הדוויים, הבטיח שגם שם לא תשכח תורה מישראל. בחולשת קיומנו כל תקוותנו עליו.

573 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים