לימוד קבלה, למי ולמה?

במאמר זה נשתדל להבין באופן פנימי את מקומה של תורת הסוד מול לימודי הנגלה; מה תועלת יש בה, והאם לימוד זה הכרחי כל כך. אוזניים שאינן רגילות במושגים של רוחניות, עלולות להתייחס לעיסוק בתורת הקבלה כאל עניין נשגב ורחוק מן העין. ויש דברים בגו. אך האמת כמעט הפוכה בתכלית: חכמת הפנימיות לא רק שאיננה מצויה מן האדם והלאה – היא ורק היא צוללת אל נבכי חומריותו שלמטה. כל מגמת הקבלה, לגלות את הפנימיות החבויה בעולם.

סוד, מה הוא?

מן הסתם דבר המוצפן. היכן? במה שנדמה כנגלה. הסוד הצפון ביותר הוא זה שמעמיד פני 'שום דבר'. 'עולם' מלשון העלם, הסתרה. ואכן כל מהותו של העולם היא פריסת פרגוד ויצירת העלמה סביב מציאות השם. למען הבחירה, המבחן, והשכר.

בכתבי הקודש מופיע בהקשרים רבים הביטוי המפורסם מספר איוב: "מבשרי אחזה אלוק'". הדימוי מפליא. אלוקות היא עניין נשגב, רוחני, וזך. ומהיכן תוכל להשקיף עליו בבהירות הגבוהה ביותר? מבשרך! דהיינו, מהחומריות המקיפה אותך. הרעיון מופיע כבר בפרשת בראשית (א, כ"ו): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", דפוס בריאתו של אדם בצלמם ובדמותם של דרי מעלה. חשוב להבין עד כמה תופס העיקרון הזה מקום נכבד בהבנת הרוחניות: האדם יציר כפיו של בורא עולם. ומתוקף מעמדו זה, הרי הוא אספקלריא להכיר באמצעותו את אלוקיו. אם רצונך לדעת את השם, הבט נא על נבראיו. אך ישנו עניין נוסף.

לאדם תפקיד בעולם – לקשר עליונים ותחתונים, משום כך גם קומתו שלו מורכבת רוח וחומר. מתוקף מהותו הייחודית והידמותו לעליונים הרי הוא נבדל משאר הנבראים. במחזה יחזקאל מתואר: "ועל הכסא דמות כמראה אדם" (יחזקאל א, כו). במקום העליון ביותר, מעל הרקיע והקרח הנורא, על גבי החיות והכסא, מצטיירת דמות כמראה אדם. לומר לך שהצורה האנושית היא הדימוי השלם המקושר ביותר למציאותו של השם. הנבדלות הזו היא גם המחייבת את האדם לעסוק בלימוד הפנימיות (שקל הקודש).

קומת אדם משמשת אם כן אספקלריא להשגת אלוקות – מחד. מאידך, הכלל היסודי ביותר להנחלת המושגים הרוחניים הוא, שאין לו יתברך גוף ואין לו דמות הגוף. רבי משה די ליאון מלמד זאת בקל וחומר מהנשמה השוכנת בגוף: "אם את הנפש הזאת אשר היא דרה תמיד עם בני אדם אין מי שיוכל לדמות אותה לשום דמות וצורה, כל שכן וכל שכן הוא יתברך אשר עשה את הנפש הזאת שהוא נבדל מכל דמות וצורה… ואמרו בפסוק: "מבשרי אחזה אלוה" –  מבשרי מעניין הסתום בבשרי יש לי לדעת ולהכיר עניין מעלתו והדרו יתברך" (שם).

מדוע חשוב ללמוד פנימיות?

האדם הוא הרכבה של גוף ונשמה. על פלא זה אנו מברכים "ומפליא לעשות" – שהפליא להשכין נשמה רוחנית בגוף גשמי (שו"ע אור"ח ו', א' בהגה). לפיכך עיסוק בפנימיות אינו רק 'תחום התעניינות', זו קביעת עיקר מול טפל. פנימיות וחיצוניות הם שני המרכיבים היסודיים ביותר בבריאה: באדם – גוף ונשמה, מעשה ומחשבה תחילה. ובעולם – רוחניות וגשמיות.  לפיכך מתאר הזוהר הקדוש (תק"ז תי' ס"ט)  את הגישה אל פנימיות התורה כהכשרת המזון לאכילת אדם. כפי שהחיטה העטופה במוץ ותבן מציבה ברירה: להיות ניזון כבהמה, ללא מאמץ ולהסתפק במוץ ותבן. או להתייגע, לקלף את החיצוניות ולחתור אל הפנימיות. כך גם בתורה. תבן זו הבנה פשטנית. מוץ הוא לבוש חיצוני יותר של דקדוק מילים ותיבות. ואף שהכל דברי אלוקים חיים, הרי שיש להתאמץ להיות ניזון מפנימיות.

לעיסוק בפנימיות יש גם השפעה מהותית על הגישה בעבודת הבורא. וכך דורש הזוהר הקדוש על הפסוק (ישעיה מ' ו'): "קול אומר קרא, מה אקרא. כל הבשר חציר…". אלו כביכול טענותיה של השכינה הקדושה: "וְהִיא אָמְרַת: מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר. וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִי…" כי כל זמן שאין האדם ער להבחין במציאות הרוחנית הקיימת בו ובתוכו, הרי בהכרח הוא מעלים עין מהעיסוק בהקמת השכינה, וממילא אף בשעה שהוא מקיים מצוות אין מעייניו נתונים לשם שמים אלא לעצמו, כלומר לישותו השבויה בתפיסת עולם חומרית.

כותב על כך הרה"ק מזידיטושב: "והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה וכו' אחר שעושה המצווה בלי טעם רק מצוות אנשים מלומדה. ודמיין לבהמות האוכלים חציר שאין בו טעם אכילת אדם". אי לכך הוא מעורר ואומר: "ואפילו בעל עסקים גדול במשא ומתן לא יפטור עצמו מעסק חכמה זאת". (ספר 'סור מרע ועשה טוב', עי"ש).

527 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים