ליל הסדר – שלב אחר שלב, על פי קבלה וחסידות

ליל הסדר מיוחד בלילות. ייחודיותו בהיותו מארח על שולחנו התגלות נדירה של אורות עליונים. זהו לילה שאין שני לו במספר המדרגות הרוחניות שנקבצו ובאו במחיצתו. בכל שבת ומועד ההתגלות הרוחנית שופעת בהדרגה, מתחילה בלילה ומתעצמת ככל שנוקפות השעות. ההתגלות של פסח מופיעה בבת אחת. כבר בלילה. הזריזות הזו המשך ישיר לגאולת מצרים. גם משם יצאנו בבהילות בעוד לילה, כאשר החיפזון ממלא תפקיד חיוני בסיכויינו לצאת משם, וכפי שמלמד האריז"ל שאילולא אותה היחפזות רוחנית שהרעיפה עלינו הארות אלוקיות הרבה מעבר למדרגותינו וחילצה אותנו משם בשלום, לעולם לא היינו יוצאים משם.

מדי שנה בליל הסדר מופיעים שוב ופוקדים את בתי ישראל גילויים עליונים, את הופעת אורות הפסח מסמלים סימני הסדר. במסגרת מצומצמת זו ננסה לצייר כמאן דמחווי במחוג, קווים כלשהם להתרחשות אלוקית זו.

קדש

הקידוש ניצב על מפתנם של הימים הטובים, השבתות והמועדים. זו מעין נקודת התחלה. כדי לבוא בסוד המשמעות עלינו להקדים ולהבהיר: מה שעושה את החג ואת תוכנו אלו המוחין שיופיעו בו. חגים מועדים ושבתות הם חלון של אלוקות שנחצב בשגרת החולין. מה שמקדש אותם הוא התוכן הפנימי היצוק בהם, ההתגלות האלוקית וההשגה שמתחדשת אז. התגלות זו מוגדרת ברמות שונות של מוחין.

'קודש' הוא כינוי לספירת חכמה. קדושה משמעה 'נבדלות'. הדבר הקדוש נבדל במהותו מכל השאר. הקידוש מבחינה זו, מבטא רעיון פלאי: מה הופך יום מסוים בשבוע לחג ומועד? מה גורם ליום זה לפשוט אדרת חולין, להתייחד מחבריו אמש ומחר, ולהתהדר בתואר חג מועד ושבת? התשובה קבועה בנוסח הקידוש "אשר בחר בנו". מה שהופך אותנו למיוחדים ונבדלים משאר גויי הארצות – העובדה שבחרו בנו – הוא שהופך את היום והזמן המסוים לנבחר, חגיגי, ומסוגל. הבחירה מייחדת ומרוממת. איש הנושא את רעייתו עושה מעשה 'קידושין'. אדם המייעד חפץ מחפציו לשימוש מיוחד, 'מקדיש' אותו. לקדש היינו לייחד, כלומר לבודד ולנתק מהסובב ובכך לרומם ולנשא. הקידוש שער לקדושת היום, שכן מה שמבדיל את היום המסוים הזה והופך אותו לחג ומועד זו ההתגלות המיוחדת שמאירה בו. בשעת הקידוש מתגלים אם כן מוחין גדולים, הכרה חדשה בנוכחות השם. התגלויות אלו עושות את היום הזה נבדל ומקודש מכל ימים.

ורחץ

המילה רחיצה מורכבת מהמילים רחץ – י"ה. האותיות יוד ו- הי רומזות לשני המוחות העיקריים, חכמה ובינה. משכנם של המוחין במוח, כאשר המוח מכיל התגלות חדשה, גדלות המוחין, הוא נעשה בן חורין. היום מטרתנו לגאול לא רק את המוח, גם את הגוף. לפיכך לאחר הקידוש והמוחין ששפעו עלינו, אנו מורידים את ההארות הללו אל הגוף פנימה, לרחוץ את פנימיותנו ולהכשיר את גופינו להכיל את אורות החירות. כדי להוריד את הארות המוח אל הגוף יש לעשות 'הכאה' כדלהלן:

המוחין מצוינים באותיות י' ה' כשהם מלאים (יוד, הי) . 'הכאה' בלשון קבלה היא הכפלה. אנחנו מכפילים את מספר הגימטרייה של יו"ד (20) בגימטרייה של ה"י (15) התוצאה היא ש' (300). גימטרייה של רח"ץ (298). שתי ספרות חסרות למניין ש', אלו הם שני השורשים של אותיות י' ה' שנותרו למעלה בעולם הבינה, כאשר המספר רח"ץ שהוא תוצאת ההכאה שלהם יורדת למטה ומטהרת את הגוף.

 

כרפס

הכרפס מבטא קטנות. מכיוון שליל הסדר מוקדש להתגלות אלוקית מלאה ושלימה, עלינו לדעת שהשגה שלימה מורכבת מקטנות וגדלות גם יחד. לא רק בגדלות יש מה ללמוד, גם לקטנות יש מה ללמדנו. הכרפס נלקח מן הירק, ירקות נחשבות מאכל נחות לעומת מזונות דוגמת בשר יין או לחם. הצבע הירוק מתאר בוסריות וחוסר בשלות. אסתר המלכה "ירקרוקת היתה" – גוון המתאר קטנות. "אלא שחוט של חסד משוך עליה"- קטנות בוסרית זו מומתקת באמצעות 'חוט של חסד' המשוך על פניה. על זה האופן אנו מטבילים את הכרפס, להמתיקו ולהכשירו לאכילה. הקטנות ממלאת תפקיד בחיינו אך עלינו להמתיקה.

יחץ

המצות כמו היין מכילות תוכן רוחני רם ונישא, אלו מוחין עליונים. שׂכל. שלוש המצות רומזות לשלושה מוחין חכמה בינה ודעת. לאורך הסדר אנו ניצור בהן שלוש צורות שיציגו בחינות שונות של גילויי אלוקות. חולקים את המצה האמצעית לשני חלקים, גדול וקטן. החלק הקטן דוגמת האות ד' ואילו הגדול כצורת האות ו'. אותיות אלו הם זכר ונקבה, שכן האות ד' היא דלה וענייה, מקבלת. האות ו' מיוחסת לזכר המשפיע.

שבירת המצה לשניים משלימה לנו למעשה את מניין המצות משלוש לארבע, כמספר הכוסות. חציית המצה לשני חלקים מבטא את המעבר החד מהסתרה להתגלות. המילה 'מצה' מלשון 'מצותא' – תרגום ארמי למילה מריבה. המחלוקות והמריבות נובעות בדרך כלל מצד שמאל, צד הלויים. אולם למחלוקת זו אין תכלית בזכות עצמה. לא נבראה המחלוקת אלא כדי לעודד את הדעת להתעורר ולהתגלות כדי ליישב את מה שנדמה כסתירה וקושיה.

שבירת המצה מזמינה את שאלת "מה נשתנה" הפותחת את סדר קריאת ההגדה. שאלות הן מבוא נפלא לגילוי דעת והבנה חדשה. מי שואל שאלות? מי ששרוי בקטנות. שאלות נובעות מקטנות המוחין, לא מגדלות. ילדים מרבים בשאלות מפני שמוחם קטן, מבוגרים מתחבטים פחות. המוח בגדלותו צופה על הכל מלמעלה ואינו נזקק לפרטים הקטנים, ממילא אינו טרוד בשאלות וקושיות. קטני המוחין נתקלים כל העת בקושיות והתלבטויות, ומאידך דווקא תכונה זו מזמינה את הדעת להשיב על התמיהות בהתגלות חדשה. בליל הסדר אנו מאפשרים לקטנות לעורר את הגדלות, כאשר שאלות מה נשתנה פותחות את קריאת ההגדה. השאלה פועלת באופן זהה לשבירת המצה – משברת את המובן מאליו וחושפת תחתיו דעת ופשר עמוק יותר.

כעת בידינו חלק אחד קטן שיצורף להלן למצה העליונה ב'מוציא-מצא', ואילו החלק הגדול מצפינים לאפיקומן. בכך אנו מורים שלעת עתה, בגלותנו, אנו מסתפקים במעט ההבנה שחודרת אלינו בעניותנו. את התשוקה להבין הכל ולהכיל הכל אנו דוחים לעתיד לבוא הצפון לעת עתה, אז תימלא הארץ דעה.

מגיד

מצוות סיפור יציאת מצרים ממלאת מקום מהותי בפסח, ושמו יעיד עליו פה-סח (ס' ושׂ מתחלפות). עיקרה של המצווה לשוחח ולספר בסיפור יציאת מצרים בפה דווקא. בשם צדיקים מובא שאופן קריאת ההגדה יהיה בהתלהבות ובקול גדול, וסוד גדול טמון כאן:

כידוע הדיבור מורכב משני חלקים היוצרים אותו יחדיו – קול ודיבור. הצליל בוקע מהגרון, בחלל הפה הוא נחתך באמצעות חמשת מוצאות הפה והופך לדיבור. הקול מופשט וגולמי, הדיבור מתבטא היטב וזה תפקידו. ניתן לראות בחוש שהדיבור אינו נתון שרירותי, אדם עשוי לטעון "אין לי מילים". אין כוונתו שנעשה אילם, יש לו מילים אבל אין לו את היכולת להפיק אותם. ניתן לחוש בדיבור אם  'חי' הוא או 'מת'. מילים מתות הן אינן אלא צירופי אותיות שהשתלבו מבלי דעת ולב לכדי משפטים סרי טעם. הדיבור הוא כוח מופלא הנתון בפה האדם, אך לא תמיד קיים. על מצב שכזה נאמר "נאלמתי דומיה החשתי מטוב". אין הכוונה לאובדן כושר הדיבור, אלא לאיבוד תוכן המילים. בדיבור יש חמימות, נכון להגדיר את הדיבור האמתי כ'דיבור חם' על דרך "חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני". למעשה הדיבור אינו מסוגל להתהוות ללא אותה חמימות. בשעה שאדם נלהב יוצאים מפיו דיבורים חמים, סוחפים, נוגעים ללב. לשם כך צריכים הקול והדיבור להתאחד. במובן הרוחני הקול מסמל את הידע, החכמה, ההכרה. הדיבור מבטא את התרגום למעשה. את החיבור הזה השתדל פרעה הרשע להכרית. שמו מעיד עליו פרע"ה אותיות הער"ף. פרעה אוחז את נשמות ישראל בנקודה בה אמור הקול, כלומר השפע הרוחני, להפוך לדיבור בעל משמעות, ומנסה למנוע מהם להתחבר. ככל שהחיבור שלם ואמיתי, הדיבור שייווצר שם יהיה חם וחי יותר. הקול הוא השפע הרוחני הבא מלמעלה, הדיבור הוא מה שאנחנו נעשה בו.

באופני ירידת השפע הרוחני מוכרות שתי דרכים, פנימי ומקיף. האור הפנימי הוא שפע רוחני היורד וחודר אל חדרי הלב, כהבנה והכרה פנימית. האור המקיף זורח ומאיר מחוץ לכותלי הגוף, בגלוי. בפסח האורות הפנימיים מתרבים כל כך, שהם בוקעים ויוצרים את חלל הפה. הדיבור פורץ אז כלבה לוהטת המבקשת את דרכה החוצה. דיבור אם כן הוא בקיעה של אור פנימי המבקש להתבטא כאור מקיף. על זאת אמר מסדר ההגדה "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים… מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". אין די בחכמה ותבונה פנימית, לפי שהגאולה תלויה ביציאה לחירות, ובכך שנשכיל לתרגם את הקול וליצור ממנו דיבור.

רחצה

בתהליך המליחה להכשרת בשר ישנן שתי הדחות במים, האחת לפני המליחה והשנייה לאחריה. צדיקים מלמדים שזהו הסדר הנכון להכשרת הנפש. נדרשות תמיד שתי רחיצות, האחת קודם הכניסה לקדושה, כהכנה. השנייה לאחר מכן כאשר הקדושה כבר שופעת ושורה בנפש, יש להדיחה שנית לתוספת קדושה.

מוציא מצה

אפשר לסכם את מהות הלילה הגדול הזה בחלוקת ענייניו בין ארבע הכוסות לשלוש המצות. שכן התוכן הרוחני העיקרי יצוק בשני הערוצים הללו – כוסות יין ומצות.

המצה היא ללא ספק המאכל הרוחני והפלאי ביותר. "עוגות שהוציאו בני ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן", והמן הוא לחם מן השמים. מאכל שמימי זה אינו אלא עיסה של דעת ומוחין עליונים. אופן הכנתה מאפשר למצה לשמר בקרבה מטען רוחני שאין דוגמתו. בדרך כלל כל מה שבא במגע עם העולם הזה מתגשם. מצה היא השפעה רוחנית שמצויה כאן בעולם, אך לא הספיקה להתגשם ולאבד את תוכנה הרוחני. זהו מאכל נקי, נטול טעמים ותוספות, אוויר העולם לא העלה בו נפיחה. המצה היא אלוקות ותו לא. דעת אמתית ללא פרשנות מיותרת. באופייה מגדירה המצה היטב את האופן הנכון בגישה לחכמה ושכל: "אין בין חמץ למצה אלא משהו", ההבחנה מתייחסת גם לקו הדק המפריד בין עיסת מצה כשרה לעיסת חמץ, וגם לפער הזעיר שבין המילים חמץ ומצה. רגעים ספורים נדרשים כדי שעיסת בצק תהפוך לחמץ. השתהות מעוטה יתר על המידה באוויר העולם, והשפע הרוחני מאבד את תוכנו ומתגשם. אות אחת מפרידה בין המילה חמץ למצה – האות ה'. חמץ נכתב באות ח' ומצה באות ה'. בין שתי האותיות הללו מבדיל קו גרפי דק, נקודה בעלמא. בחוט השערה הזה תלויה מהות שלימה. האות ה' מורכבת משתי אותיות, ד' ובתוכה י' קטנה. אותיות אלו מבטאות שילוב מיוחד במינו המאפיין את החכם האמיתי. ד' מלשון דלה וענייה. כדי לקנות חכמה על אוהב החכמה האמתי להחזיק עצמו ריק מתוכן. הריקות מאפשרת להכיל את תוכן החכמה. האות י' מבטאת את החכמה הניתנת לחכמים המחזיקים עצמם דלים ועניים. כאן מפריד חוט שערה בין חכמה לכסילות. החכם האמתי גם לאחר שקנה חכמה והאות י' שרויה בתוכו, אינו מאבד את הכרת דלותו, עדיין תוארה של האות ד' עליו. כך נראית האות ה' המשלבת דלות ומלאות יחדיו, ומצטיירת מאותיות ד' וי'. היפוכו של החכם הוא הכסיל אשר אך טעם מעט חכמה תיכף מחזיק עצמו חכם אין כמוהו, רגלה של הה' נסתמת בקרבו והופכת לח'. חכמתו סותמת את כלי הקיבול בתחושת שובע מדומה.

לאור הביאור הזה תתיישב לנו תמיהה. אמרנו שהמצה היא מאכל החכמה, לחם מן השמים. מאידך היא קרויה לחם עוני מלשון עניות ודלות? כעת יתיישב: לפי שהמצה היא דעת גבוהה כל כך, אין דרך להכילה אלא בתנאי שנרגיש עצמו דלים ועניים ופנויים לקבל חכמה עליונה.

מרור

את המרור אנו אוכלים זכר ל"וימררו את חייהם". בעיצומו של הסדר שכולו אומר חירות ופדות מקדישים מקום לביטויה של המרירות, כי אכן גם לגלות ולמרירות חלק ביצירת הגאולה. המרור זכר למרירות, והמרירות היא בעבודה קשה, בחומר ובלבנים. בזוהר הקדוש מובא שהחומר והלבנים הם "חומרתא דשמעתתא וליבונא דהלכתא" כלומר ליבון ובירור ההלכה. ובאמת המרירות מורגשת בעיקר היכן שיש ספקות וחוסר בהירות. הדרך היחידה להמתיק את מרירות הספק היא יגיעה. הלכה מבררים באמצעות לינה בעומקה – שינון ודקדוק עד להשגת בהירות. סגולה נפלאה לבטל כל מרירות היא פעולת הלעיסה. כדי לצאת ידי אכילת מרור יש ללעוס אותו בשיניים וכפי שנפסק בגמרא "בלע מרור לא יצא". אי אפשר לפטור את המרירות בבליעה, רק באמצעות לעיסה חוזרת ונשנית תתבטל המרירות.

מרור בגימטרייה מו"ת. באמצעות הלעיסה חותכים את האות ת' של מו"ת ומחלקים אותה לשניים. כעת יש בידינו שתי אותיות ר' (ת' בגימטרייה ארבע מאות, מחציתה עולה למספר מאתיים, כמניין ר'), התוצאה היא מרו"ר. הלעיסה ממצה את הטעם וכשמדובר במאכל מר הרי שהלעיסה מעצימה את המרירות אך גם מוציאה ומבטלת אותה. בהקשר לכך הנה עובדה מעניינת: הרפואה כרוכה תמיד במרירות. לתרופות טעם מר ותהליכי החלמה כרוכים בדרך כלל בהתעצמות תחושת החולי. זו הסיבה שחולים מיוסרים יעדיפו לפעמים להזניח את מצבם ולא לטפל בתחלואיהם. נוח להתעלם מהכאב, לבלוע את המרור, אך לא לטפל בו. בלעיסת המרור אנו נוטלים את תחלואי הגלות ולועסים עד תום. לרפואה.

כורך

כפי שראינו שלוש המצות מכוונות כנגד שלושה מוחין, חכמה בינה ודעת. השתיים הראשונות הרומזות לכהן ולוי הם עיקריות. השלישית הרומזת לישראל, כנגד מוח הדעת השלישי. דעת היא מוח מכריע. כאשר ישנם שני צדדים, זה פונה לימין וזה לשמאל, מתגלע וויכוח. לפנינו שני ברי פלוגתא והדרך היחידה להשרות שלום היא הכרעה, בבחינת "יבוא הכתוב השלישי ויכריע". הדעת בהשוואה לחכמה ובינה, אינה מוח בפני עצמו, תפקידה להכריע. בליל זה שכולו חירות, רצוננו להכיל ולקבל את ההכרה השלימה ביותר במציאות השם. לפיכך אנו מעלים על שולחננו את כל אופני ההבנה ההכרה וההשגה – מוחין של קטנות וגדלות. חכמה בינה ודעת. אבא ואימא. לאחר שטעמנו מהמצה הראשונה הרומזת לחכמה ומהשנייה הרומזת לבינה, הגיעה השעה להכריע ביניהם ולטעום מהדעת. מי שתיקן זאת הוא הלל הזקן שהיה כורך פסח מצה ומרור יחדיו. על פי פשוטו, אנו מקיימים 'כורך' כדי לצאת גם ידי שיטתו. על פי פנימיות תקנת הלל משלימה את כניסתו של המוח השלישי והמשלים – הדעת.

הכריכה מבטאת את אופיו של מוח הדעת המורכב מחסדים וגבורות, ימין ושמאל, חיוב ושלילה. אנו כורכים יחד מצה ומרור, חסד ודין. זו הצורה המשלימה, משום שבכל נושא ועניין יש ימין ושמאל. למעשה זו הצורה היחידה להתבונן וללמוד כל נושא. תמיד יש אפשרות להבין את הדברים כך ואחרת. בין שתי האפשרויות הללו מתגלעות מחלוקות. חכם זה לומד כך חברו חולק עליו וגורס אחרת. אם המחלוקת לשם שמים לא רק שאינה מזיקה, היא אף מעוררת את החכמה להתפשט ולהסתעף. אך לשם כך מוכחים בסופו של דבר לבוא לכלל הכרעה. כלומר, ששני הצדדים יצרו יחדיו תמונה מלאה של אלוקות. ההכרעה שייכת לצד החסד בסוד "מטה כלפי חסד". לפיכך הלל הזקן, איש החסד והענוותנות, מכריע ופוסק לכרוך יחדיו פסח מצה ומרור. להביא את המחלוקת לתכלית אחת.

שולחן עורך

על פי פשוטו האכילה בהסיבה באה לבטא במודגש את חירותנו, הסועד בן חורין הוא. הכוונה הפנימית מתנבאת באותו סגנון. תוכנה הפנימי של האכילה קודש ורזיה גנוזים בכוונות האכילה להאריז"ל. במסגרת זו לא נוכל להרחיב אודות כוונות האכילה, רק זאת נציין בקווים כלליים: האכילה כשהיא נעשית בקדושה, קוראת דרור לניצוצות הקדושה השבויים במעמקי הבריאה. הלא נודע שבכל מדרגה של דומם צומח חי ומדבר גנוזים ניצוצות קדושים. סיבת הזדקקותנו לעולם ומזונותיו היא מפני שבכך אנו מציבים סולם ארצה, רגליו באכילה ושתייה וראשו מגיע השמיימה. באמצעות סולם זה יכולים הנבראים להיכלל זה בזה ולהתקרב לשלמות. כאשר מין ממיני הנבראים ניזון מהנחות ממנו הוא מאפשר לו להזדקף ולהפוך מדומם לצומח, ומשם לחי כאשר התכלית היא התכללות במדרגת מדבר – הוא האדם היחיד מכל הנבראים המסוגל להשיב את הבריאה למקומה הנכון. עלייה זו היא חירות וגאולה. כשם שבני ישראל עולים ממצרים ושבים לכור מחצבתם וחירותם, כך באמצעות אכילה בקדושה המזון מוצא את חירותו הרוחנית בזכות הניזון.

צפון

כזכור, ב'יחץ' חילקנו את המצה האמצעית לשניים, את החצי הגדול הפקדנו למשמרת. כעת בא זמנה בסימן 'צפון', זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע. הכינוי 'אפיקומן' נושא משמעויות רבות, נסתפק באחת מהן: המילה מורכבת משני חלקים, אפיקו-מן. מן הוא נתינת טעם ומשמעות, כמו שנאמר במן שבמדבר "כי לא ידעו מה הוא", כלומר 'מן' הוא טעם ופשר. כעת אנו אומרים "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", האמירה הזו מכוונת כתשובה לשאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה השם אלוקינו אתכם". לכאורה איזו תשובה הוצעה כאן?

הבן החכם חותר בשאלתו אל הטעמים הנסתרים תחת פשטות הדברים, כתשובה לקושיות הבנים פתחנו בהגדה וקיימנו "שיחו בכל נפלאותיו". אולם גם למה שמותר לשוח יש גבול, שכן "במופלא ממך אל תדרוש". הטעמים הפנימיים הוצפנו בסוד "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". זהו הטוב הצפון לצדיקים, ואנו הורשינו לדבר רק את המעט המותר. לפיכך תשובתנו לבן החכם היא "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן", עד כאן הותר הדיבור, אולם אחר הפה שח – מעבר לגבול זה נאסר עלינו להפטיר, להפיק, ולגלות טעמים נוספים. הטוב הגנוז צפון לעתיד ואין לנו רשות לשוח בו יותר.

ברך, הלל

מתוך ארבעת הכוסות של ליל הסדר, את השתיים האחרונות אנו מסדרים ברציפות האחת לאחר חברתה. כוס שלישית בברכת המזון ורביעית בהלל. הכוסות הללו מיוחדות בכך שאסור להפסיק ביניהן בכוס אחרת – הקפדה שלא מצינו בשאר הכוסות. הטעם על פי פנימיות משום שארבעת הכוסות כנגד ארבע מוחין: כוס ראשונה ושנייה כנגד חכמה ובינה. שלישית ורביעית מייצגות את הדעת המורכבת משני הצדדים, חסדים וגבורות. לפיכך אין להפסיק ביניהם מפני שהם משלימים עניין אחד.

הכוסות מכוונות כנגד ארבעה בנים: הבן החכם כנגד כוס הקידוש. הרשע כנגד כוס שנייה. השלשית והרביעית כנגד הבן התם ושאינו יודע לשאול. על הכוס השלישית אנו מסדרים את ברכת המזון. היא מייצגת את צד החסדים שבדעת ומיוחסת לבן התם. התמימות כלי מחזיק ברכה היא, כדכתיב "על כוס יין מלא כברכת השם". תמימות זו שלימות, מלאות. כוס ברכת המזון ראויה לבן התם. הכוס הרביעית כנגד שאינו יודע לשאול. על כוס זו המייצגת את צד הגבורות שבדעת, אנו אומרים "שפוך חמתך". מכיוון שהבן הזה אינו יודע לשאול, הוא מצפין משאלות ליבו בהלל והודיה. מתוך השבחים שהוא מזמר לפני המלך מציג הוא את שאלתו ובקשתו.

נרצה

סדר מעיד על תנועה. כאשר הדברים מסודרים הם שואפים בהכרח ליעד ותכלית. שולחן הסדר שופע גילויים אלוקיים אין דוגמתם כאשר נקודת השיא זו 'הארת הרצון'. זהו הרגע בו מאירה בעומק הנפש ההכרה הבהירה שהשם יתברך רוצה בי, "כי בי חשק" – בי ממש. הרצון מבטא את הקומה הגבוהה ביותר בנפש ואת השלמות האנושית. רצון השם כולל את הבריאה המושלמת ביותר. את הגאולה והפדות. לפיכך 'נרצה' בגימטרייה 'משה'. שכן הוא הנבחר שבנבראים זכה להעפיל אל הרצון העליון, לעוררו שוב ושוב ולזכות להיות רצוי למעלה ולמטה בשלמות.

(ע"פ שער הכוונות דרושי פסח, פרע"ח פסח, מחברת הקודש, ליקו"ה הלכות פסח).

3480 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים