ליל הושענות יופי ודמים, ברובע היהודי

בס"ד

תשעה קבין של יופי נטלה ירושלים. מאז שחרבה נטשטש היופי תחת מעטה אפר, אך לא נמחה. עדיין הוא שם, מצפה לרוחו של משיח שתסיר את האבק ותסלק את האפר עד שתשוב ירושלים לאיתנה. אין יופייה של ירושלים יופי של עיר, לא הגינות מיפות אותה ולא פחים פוערי לוע יכערוה. אין הנוי הזה מעשה ידי גנן, אדריכל, או פרי סגנונו של אמן. היופי הזה הוא מפני שבירושלים הנשמה מתיישבת על הלב, מה שאין כן בשאר מקומות.

על אותם תשעה קבין נטלה ירושלים נזר של הוד, הוד לפנים מהוד, אלא שדרוש מאמץ כלשהו לסלק מעל חוצותיה אי אלו מסכים מבדילים, וניחוח של פנאי וריח של פיצה ואווירה של שווקים, וצליל תקתוק מצלמות של תיירים, גם דרושות אי אלו עצימות עיניים של "לא תתורו", ואז יכול אתה לזכות לגעת באותו הוד ויופי קדמוני. ההוד נשתמר בעיקר בין סמטאות הרובע היהודי, והוא נשזר בהילוך רגליהם של יהודים העושים דרכם בין הר ציון מעון קברו של דוד המלך ובין הכותל המערבי. מאז שחרבה נמלטת ירושלים אל זרועותיו של הלילה, בחסותו נוח לה. בימים כובשים אותה גדודי תיירים הבאים לחטט בחורבותיה ולהעמיק את שוממותיה, אבל הלילות של אחר שכלתה רגלי תרמודאים מחוצותיה, שלה הם. ושל בניה.

אחד מאותם לילות הוא ליל הושענא רבא. מי שטבל אי פעם את ליל ההושענות שלו באווירה של העיר העתיקה, הכותל וקבר דוד המלך, ישוב לשם עוד ועוד. לילה שכולו הושענות לולבים ותהילים, מין תמהיל של דין מזוג ברחמים. השנה נמזג שם בעיקר דין, הרחמים הסתירו פנים אף כי בוודאי היו שם. באותן שעות של חיתום דין ישובים היינו במבואה ממבואותיה של ירושלים, קוראים פרקי תהילים שמשום מה תאמו יותר מאי פעם את המציאות. קוראים בלחישה והקולות מבחוץ מתרגמים את הפסוקים; "יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי… יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה… אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵ-ל הִסְתִּיר פָּנָיו…"

בשולי הלילה, בין אוושת פרקי תהילים נלחשת לצרורות מנשק אוטומטי ויללות של רכבי בטחון וחירום, החלה להישמע רוח אחרת. בקרבתנו ישבו מספר צעירים, מפיהם ומפי התכתבותם התוודענו קמעא לאירוע דקירות וחשד לפיגוע ועדכון נוסף. הם ישבו שם נטולי עניין מיוחד, זועמים ואינם יודעים כל כך על מי אבל כן על מה, ואז נשמטו ונעלמו בזה אחר זה, כאילו הוקפצו לאיזו משימה. החבר'ה יצאו להפגין.

מול מי הפגינו – איננו יודעים, אם מול המשטרה שמשימה אזיקים על ידי חבריהם ואינה מצליחה לשים ידה על מפגעים ערביים שמגיחים שוב ושוב אל תוך הלילה וקוצרים הרוגים ופצועים. אם על ראש הממשלה שבחרו אך לפני זמן מה, אם על הפוליטיקה שנמאסה והם ממשיכים לנסות להצמיח ממנה בריה חדשה, אם על הצבא שמפגין את נוכחותו המאסיבית בעיקר אחרי פיגועים ומשתדל לטענתם בעיקר לסכל פעולות תג מחיר. הם הפגינו לא רק בלילה, גם לאחריו, גם עכשיו מפגינים עדיין.

 

כשמרביצים לך, דוגל הפתגם, ברח! אבל אם מרביצים לך בבית אנה תברח? מקרה שכזה מתואר במשל המפורסם במדרש שיר השירים על היונה הבורחת מפני הנץ, נכנסת בנקיק סלע ומוצאת שם נחש מקנן, תיכנס – יהרוג אותה הנחש, תצא – יטרוף אותה הנץ, מה תעשה? זהו הרקע לפסוק   "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". כשהמציאות מובילה אותנו למצבים שבין פטיש לסדן, טוענת האמונה, זו שעת מבחן; לאן את פונה בעת צרה? כשמרביצים לך, ברח – ברח לה'.

מצבנו תואם מזה עידן את מלכודת היונה, כל בר דעת יבין זאת, ועדיין אנו נעולים בדפוסי חשיבה מתפוררים. אחרי מכות באה התפכחות, לאחר כל מתקפת טרור מוסלמי מצפה הציבור הישראלי להתפכחות מצד המערב ועמי אירופה, אולי יבינו סוף-סוף עם מי יש לנו עסק. לאחר כל גל הקצנה בטרור הפלסטיני נושא הימין עיניים לכיוון הצד השמאלי בכיתה, אולי יפנימו שם כבר את המסר ויפסיקו לחלק שוקולדים מבעד לגדרות של מחנות הפליטים. ואחרי שגל הטרור מתעצם והממונים על הביטחון אינם מצליחים לייצר אותו עבור אזרחיהם, ולאחר שאתה רואה שוב ושוב את גרירת הרגליים של הקברניטים, מתבקשת התפכחות. אבל שוב מהדהדות המנטרות הישנות, שוב מונפים השלטים מול בית ראש הממשלה, שוב מרקדים הדגלים במעגלים, שוב קוראים בכיכרות להנהגה שלא לשבת בחיבוק ידיים, ואף אחד מהרוקדים והמפגינים לא אומר לעצמו "אולי לא משם תצמח לנו הישועה, אולי בכל זאת הביטחון לא נמסר לידיים שאינן נישאות בתפילה".

 

חג מופלא עבר עלינו, חג קדוש. והוא היה גם חג נורא, חג של קדושים, יותר מדי קדושים, יותר מדי קדישים. המילים הכי מתבקשות בעת הזו הן שתיקה, אבל המילים הרי מדברות ואינן שותקות. יש מין חלוקה מוסכמת על נושאי דיבור והבעת דעה, בתקופה שהטרור שב ומכה הלא צריכים לדבר עליו. ובכן, עיתונאים פרשנים ופובליציסטים כותבים על הפן הביטחוני, לרבנים ומרצים שומרים את זכות הדיבור על אמונה מוסר השכל וכל העניינים הדתיים. כותבים בעלי רקע אמוני יחתמו את טורם בהתייחסות כזו או אחרת לבורא עולם, זה שאליו צריכים לפנות ולהתפלל ככלות רשימה ארוכה של אישים וגופים שלטוניים שאמורים להשליט כאן סדר. גם כאן מתבקשת אולי התעוררות; מתי נזכה לחזות בהרמת ידיים קולקטיבית. מתי נחדל כולנו לשאת עיניים לגורמים 'הרלוונטיים' ונחל להתייחס ברלוונטיות יתרה לגורם הרלוונטי באמת בעת הזאת? יש ייאוש שהוא תקווה. למשל, ייאוש מביטחון מעשה ידי אדם.

(פורסם ב'בקהילה' – תשע"ו)

 

 

766 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים