כשאתה מדבר מהבטן שומעים אותך

בס"ד

די מזמן הסקתי שאת הדיונים הרציניים כאן באזור כדאי להעתיק מכנסת המינים שבירושלים והקריה שבתל אביב צפונה, למירון למשל. יושבים שם, סליחה, מכורבלים שם על הספסלים ותחת השולחנות, המצביאים האמתיים. בטחוניסטים, כלכלנים, אסטרטגים, אם רק היו אי פעם מטים להם אוזן היינו חוסכים כמה סבבי אלימות באזור ומי יודע אולי גם מאוששים ענפי כלכלה רדומים ופותרים את משבר הגז בלי להחליף משרדים ולעצבן את העם היושב בציון. הם מאיישים את העמדות בין 'חצות' ל'עלות', חנוטים בטלית שאולה או גזולה, כטוב ליבם בכוס חמין מהכנסת אורחים של ר' שרגא שניצר, יאותו לאלפך בינה ומדע. כל חללי עלמא תשאל מהם ויאמרו לך.

התפאורה מטעה, אתה שואל את עצמך מה הם כבר יודעים החברה האלה, איך הם מתעדכנים כאן על גג הגליל העליון? אנשי מירון האמתיים, המקוריים, באמת לא ידעו מאומה. החדשות האחרונות שהכירו היו אלו שנקלטו בטעות באוזניהם כשעמדו בתחנה המרכזית בדרכם הארוכה ארוכה מירושלים בואכה מירון. אחד האגדיים שבהם היה ר' שמואל צ'צ'יק, מיושבי בפתח האוהל. כשרבין נרצח נכנס למקום אורח נסער מן החוץ ובישר על התרחשויות האחרונות, ר' שמואל קימט את מצחו "רבין??" לא מכיר, "ער פלעגט דא קומען – הוא נוהג להופיע כאן?", היו ימים.

 

ההצעה דלעיל הוצגה כהלצה אבל היא לא כל כך גרועה, ההיגיון הגס של האנשים מהצד, פועל פעמים רבות טוב יותר מכל המבינים הדגולים. בעיקר בשל העובדה שהם אינם מבזבזים אנרגיות על קומבינות ושיקולים מסורבלים. מדברים מהבטן. יש בעולם חיסרון בולט במנהיגים שפועלים משם, מהאזור הפחות דיפלומטי. זה אולי כל הסיפור האומלל של המערב מול סוריה עיראק והמדינה האסלאמית. החבר'ה שם לוחמים כמו פעם, דהיינו יורים, הורגים, כובשים. המערב לוחם כמו אקדמאי; הרבה מאוד חושב, הרבה מאוד מתלבט, הרבה מדי מתנסח. זה לא עובד ככה.

האנשים הפשוטים שמדברים בגובה השפתיים וחושבים מתוך המעיים, מתגלים במקרים מסוימים כאסטרטגים לא רעים, אפילו טובים. בכביש מכבישי ארצנו השׂתרך טור מכוניות, מזדחל וכמעט לא נע. נהג שפקעה סבלנותו ירד אל השול, עקף, וזרם אל הדרור. נהג נוסף היסס קלות והצטרף אל העבריין הראשון, עד מהרה התפתח טור מרשים, עוקף פקקים. החגיגה נגמרה בצומת, שוטר תנועה ניצב שם מלקק שפתיו בהנאה השמורה לגמלאים מתנדבי משטרת התנועה. הוא כבר התקין עצמו לשאת נאומו בפני הנאשם הראשון כשדלתה של אחת המכוניות נפתחה ונהגה יצא ממנה זועם:

"תתבייש לך, גיבור על יהודים, לך תהיה גיבור על הערבים…" הנהג הפרקליט רתח מזעם, ירה צרורות, והתוצאה מדהימה, השוטר קיפל עצמו לדעת ונעלם מהר מאוד מהזירה. מאוחר יותר ניתחנו את הסצנה. טיעון אחד קביל לא הוצג שם. ועוד פרט חשוב – אילו היה זה כל אחד אחר, הוא היה מסיים בבית מעצר על סעיף הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. אבל את הבנאדם הזה אי אפשר לעצור בגין הפרעה לשוטר, הוא פשוט הוציא את השוטר והניידת גם יחד אל מחוץ לחוק, מחוץ למציאות. לא יודע חוק, לא מבין כלום, עכשיו אני צועק. צעקות, כשהן אמתיות, בוראות היגיון.

 

שחקן חדש הצטרף כעת ללחימה האינסופית בסוריה, פוטין. כשהוא סיפח לעצמו את חצי האי קרים העולם צקצק באי נחת, וכשהמשיך להיות מעורב בקרבות על מחוזות שלמים בשיפולי אוקראינה, העולם ממש לא היה מרוצה. ההבדל בין הברנש הזה לעולם שמבקר אותו, שכשהוא לא מרוצה הוא בועט, משתולל, יורק. אבל העולם הנאור לא יכול לבעוט, העולם התבגר וילדים גדולים לא משתוללים. זו הסיבה שבמלחמות הילדים, מי שהולך בסופו של מאבק הצידה סמוק-מבוכה מוכה ודומע, זה הילד הגדול. הקטן משתטח על הקרקע וכובש את הזירה בנפנופי גפיים וזעקות שבר.

זו כמובן לא ממש מחמאה. התנהלות מסוג זה מאפיינת את רוב המטורפים שזכו בניצחונות מזהירים לשעה או לדור, בסופו של דבר הבעיה של כל ילד מופרע שהוא מתבגר. גם מצביאים שכבשו מדינות ושינו את פני הגלובוס אולצו להיכנע לניצחון של עצמם. לאחר כל מלחמה באה התמסדות, ושם אי אפשר להתנהל כמו פיל בחנות חרסינה. התופעה הנ"ל נפוצה בכל כיתת לימוד, לפעמים דווקא הילד הממושמע ייענש, האנרכיסט יזכה בפריווילגיה המיועדת לסרי משמעת – בתנאי שיש לו מספיק שכל וחינניות כדי לא למשוך אליו אש. אבל זו זכות מפוקפקת, משום שבמבחן החיים הילד הקטן יידחה מהמעגל וייפלט.

 

יש לכל האמור השלכות רוחניות מעניינות. עם ישראל לדורותיו ממוקם בכיסאו של הילד הטוב, זה שדווקא משתדל להסכית ולציית, סביבו ייהום הסקנדל אבל הוא דווקא בסדר. ואז להוותו בדיוק כשהמלמד נכנס הוא קם מהכיסא וחוטף על הראש כנגד כולם. הילד הטוב מתוסכל, הוא אזוק למעמדו בשעה שחבריו הפוחזים מעוללים ככל העולה על רוחם וגם יוצאים בדימוס. גם  בתוך עם ישראל, דווקא כל הקדוש מחברו חרוב הימנו וכל המדקדק מדקדקים עימו. יש תחושה שהילד הקטן שבועט – מרוויח, הכל חלק אצלו. הוא פועל בחופשיות מתוך הבטן, מדבר כלל העולה על רוחו, עושה מה שבא לו. הצדיק שקול ורע לו. וזו בדיוק הנקודה; יש בזוהר הקדוש תיאור מאוד ציורי על השכינה הקדושה המשוטטת כביכול בעולם ומחפשת עם מי תחלוק את צרותיה. היא גולה ובניה סובלים. היא מחפשת עם מי אפשר כאן לדבר… ובכן, הרוב עסוקים בפניות קודמות, השאר טרודים בבעיותיהם שלהם. עד שהיא מוצאת את היהודי הטוב שליבו ער, היא כבר לא עוזבת אותו והוא נושא ברוחו הנדיבה את מה שהיינו אומרים לשמוע אילו הסכתנו. להיות ילד טוב זה לא תמיד משתלם, אבל אם אתה כזה אל תקנא במתהוללים, הם חופשיים מפני שאין כבר עם מי לדבר.

(ראה אור 'בקהילה')

 

 

1544 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים