כל מה שמיותר – בחוץ

החיים הם מסע, והמילים הללו לא אמורות להפתיע את מי שעשה בהם כברת דרך. במסע כמו במסע הנופים משתנים, תווי השטח אף הוא אינו אחיד. פעם זו עליה תלולה, ופעם ירידה, ויש בהחלט גם מישור. הנופים כאמור משתנים, אך הנוסע גופו עשוי להישאר אותו הדבר בדיוק כפי שהתחיל את מסעו. להשתנות זו בחירה, ומי שמעניק את ההזדמנות לכך הם הנופים הנצפים על אם הדרך. נופים שנותרים רק מחוץ לזגוגית החלון, אינם מחוללים כל תמורה בנפש הנוסע פנימה. שינוי יכול להתרחש רק באמצעות חוויות ונופים החוצים את סף הזגוגית ומטביעים רישומם על הנפש. והשינוי יכול להיות לטוב וגם למוטב כמובן.

סיפר לי פעם יהודי שעשה את הדרך הארוכה מעולם החולין לעולמה של תשובה על המפגש הראשון שלו עם סוף העולם, ועל הגילוי המפעים שהכה בו דווקא שם, במקום הכי רחוק אליו הצליח להשליך את עצמו. הרבה לפני שהמזרח הרחוק הפך תחנת מעבר לכל צעיר מבולבל, עשה מיודענו את דרכו לשם, כבחור צעיר שביקש לברוח מהכל. לשכוח, לנטוש, להתרחק, לפרק לגורמים כל מוסכמה, ובקיצור לצאת מעצמו. אתם יודעים מה היתה המחשבה הראשונה שהכתה בו בשעה שנחת סוף כל סוף בסופו של עולם – פסגת חלומותיו. הוא עמד שם על צרור מיטלטליו, הביט סביבו משתומם, וחשב 'היי, אני שוב כאן, בדיוק אותו אחד שעזב לפני שלושים שעות טיסה את הארץ והבית, אותו אחד בדיוק…'

הגילוי הזה מפחיד, אולי אין פירוש חי ממנו למילותיו של נעים זמירות ישראל "ממך אליך אברח". בלתי אפשרי לברוח מהשם, וגם מהַעַצְמִי אי אפשר להימלט. אדם  יכול לעלות על מטוס ולהיזרק לנקודה הרחוקה ביותר על פני הגלובוס. להחליף אווירה, לשנות תלבושות, שפה, סביבה וכל מה ששייך להעלות על הדעת. אך פרט אחד ימשיך ללוות אותו, הוא עצמו. והצרה הצרורה היא, שכל אותן בעיות מהן ניסה הבורח להתחמק מצויות בדיוק שם, בצרור האישיות המתעקשת ללוות אותו. שינוי ניתן לחולל רק בפנים, החוץ הוא רק תפאורה.

למאי נפקא מינה

אם החיים הם מסע, הרי שהוא מתנהל באמצעות רכבת. אנו מביטים בתחנות החיים השונות אך לא בהכרח מעורים בהן. הנופים והמקומות השונים יכולים לשמש רק תמונת רקע מרשימה, אם לא נכניס אותם פנימה הם יישארו בחוץ. ואת הדרך הזו מן החוץ לפנים עושים צמד מילים 'נפקא מינה'. והנה דוגמה פשוטה. דיווח תנועה שגרתי: "מוקד התנועה מדווח על עומס תנועה בכביש מספר 85 בין צומד קדרים לעמיעד". מידע סתמי לגמרי, עד לרגע בו החלטנו נניח, על נסיעה דחופה לראש פינה. כעת, המידע הזה כבר מאוד נוגע לנו. מצאנו 'נפקא מינה'.

אין לדעת כמה יחידות מידע שכאלו חולפות לנו על סף האוזניים בכל יום, אך ללא ספק מדובר בהמון. העולם מלא במידע והמידע הזה מהדהד בחוצותיו ללא הרף. תשעים ותשע אחוזים ויותר, חולפים סמוך אלינו, על פי רוב כלל איננו חשים בהם, וטוב שכך – כל עוד אין זה נוגע לנו!

הבעיה היא שביחד עם הררי המידע הלא רלוונטי, נזנחים להם פריטים רבים שדווקא מאוד נוגעים לנו. חולפים על – יד, סמוך, קרוב, אך אינם נוגעים, אינם חודרים פנימה, וזה חבל מאוד. משום שהמידע הזה עשוי לפתוח בפנינו את הדלת אל הצעדים הבאים שאנו אמורים לעשות כאן בעולם. בנבואת התוכחה של ישעיהו נאמר "שמעו שמוע ואל-תבינו, וראו ראה ואל-תדעו. השמן לב-העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע…" האוזניים שומעות אך הלב שבפנים אינו מבין, העיניים צופות אך הדעת איננה קולטת את המראות. העולם מלא ברמזים, הקב"ה משגר בכל רגע רמזים ואותות כדי לכוון אותנו אליו, אך החושים כהים, וזו הסיבה לריחוק ולהסתרה.

מאידך, חומר מיותר דווקא מוצא את דרכו אל התודעה. תופס את הראש, מעמיס על הלב, רובץ על הכתפיים. אדם מסוגל ללקט בחציית רחוב בודד, מידע בכמויות שעלולות למוטט גם נפש חסונה. בחנות הוא שמע מה אירע בצפון אפגניסטן, בתחנת האוטובוס התוודע לפרשיה שהתפוצצה עם שחר בקהילה פלונית. כמה מטרים משם הוא נעשה שותף לדיון סוער בסוגיית שידוכיו של בן השכן, ובבית ממתין לו מידע טרי שנלקט על הספסל בגינת המשחקים. המידע הזה תופס מקום, אין ספק. כעת לך תכניס אל מחסן המחשבות הזה עוד רמזים של אמונה ובטחון….

הפריט שחסר לנו הוא כמובן, מסננת.

מח אנושי זקוק לפילטר, כזה שישאיר בחוץ את מה שאמור להישאר שם, ויכניס פנימה רק את מה שנוגע לנו באמת. ואם כך הדבר פשוט, על מפתן המח אמורה להתייצב שאלה אחת, נוקבת וכנה: 'למאי נפקא מינה' ובנוסח פחות תלמודי 'מה זה נוגע אלי'.

שאלה שכזו יכולה לחסוך לנו המון מידע מיותר, ובאותה מידה לעזור לנו לזהות בהררי המידע החיצוני את הפרטים החשובים לנו באמת.  מאורע שעלול היה להיזרק אל סל האשפה מירכתי התודעה, עשוי להתגלות לפתע כנוגע ביותר לחיינו האישיים. והגילויים הללו הם שיעשירו את האמונה שלנו, יעמיקו את הביטחון ואת ההרגשה בנוכחות השם.

להיות מעל 

אבל לפילטר הזה שמור תפקיד נוסף, לא פחות חשוב. להציב אותנו מעבר לאירועים, מעליהם. אדם עובר בחייו תחנות שונות ומשונות. לעיתים שגרתיות, לפעמים מפתיעות, נוחות יותר ונסבלות פחות, אם כל אחת מן התחנות הללו תשפיע על נפשו פנימה, הוא עשוי בשלב כלשהו למאוס במסע, או גרוע מכך, להשתגע.

להיות מעורב ונוכח זה הכרחי וחשוב, אך להיות מעורב יותר מדי, זה אסון. אדם מעורב מדי איננו מסוגל לשפוט את המציאות באור נכון. צילו של עצמו המוטל על תמונת המצב, מאפיל ומסתיר ממנו את המראה המדויק והנכון. על כך נאמר "אין חבוש מתיר עצמו" מי ששבוי יחד עם המציאות באותו הבור, איננו מסוגל לטפל במצב, הוא שקוע בו עד צוואר – מושפע וממילא לא משפיע.

רופא המעורב יתר על המידה בתחושתיו של המטופל, לא יוכל לטפל כראוי. הוא יזדהה כל כך עם הכאב, שלא יהיה מסוגל להתעלות ממנו ולטפל באופן מפוכח. באותה מידה אדם המזוהה יותר מדי עם כאביו והרגשותיו, אינו מסוגל לפעול מתוך שיקול הדעת, המעורבות משחדת, ובעיקר בכל מה שנוגע לעצמינו. מה לעשות.

התורה הקדושה היא שמעניקה לאדם את היכולת המופלאה להיות מעורב אך באותה מידה בלתי משועבד – למצבו האישי כמו גם למציאות בה הוא חי. המבט התורני מציב את האדם במיקום של שופט. המציאות נתונה בכל רגע לשיפוטו, אין הוא עיסה אחת עם המאורעות, מעורב בבליל של רגשות ותחושות, רק שופט.

משקפי השופט

אירע פעם ומרן החזון איש הזדמן לזירה של כמעט אסון. על חלון בקומה גבוהה במיוחד עמד זאטוט קטן בתנוחה מבהילה. הילד טיפס על הסורגים הנמוכים והתכופף כלפי מטה כשבכל רגע מאיים גופו הקטן לאבד שיווי משקל. בתמונה המבעיתה הזו הבחין בן לווייתו של החזון איש, הוא קפא על מקומו באימה, בוהה בילד ובמוחו טסות להן תמונות של אסון קרב ובא. החזון איש בשלוות נפש ובצלילות הדעת השיב אותו בין רגע אל המציאות ואל שיקול הדעת הנבון. הוא אמר לו בפשטות בהירה 'מה יש כבר בידינו לעשות. עלה איפה אל הקומה הנכונה, הקש על הדלת ודווח להורים על המצב…'

אין זה נכון להגדיר את הפעולה הזו כקור רוח. לא ולא! פעולה שכזו היא יישוב הדעת. מבט שכזה נרכש רק מתוך חיבור פנימי לנשמת התורה. התורה מציבה את לומדה במקום נפרד מעיסת ההתרחשויות. "זאת התורה, אדם", האדם באספקלריית התורה, הוא מרכז העולם ולא רק מרכיב הכלול במחירו הגלובלי של הגלובוס. אדם שכזה מסוגל להיות נוכח במציאות מבלי להיות מעורב בה.

 

אם נתבונן נגלה, שהמאורעות וההתמודדויות לא הם שמתישים אותנו, הפירוש שאנו מעניקים לכל אלו, הוא שעושה זאת לנו. פירוש יכול לקחת מאורע חיצוני פנימה, או להותירו בחוץ. ופרשנות היא מקצועו השני של כל בן אנוש. טלפון ממנהל הבנק מודיע לנו על מינוס חמור בחשבון וש'קים בסכנת החזרה – דיווח לא נעים לפי כל קנה מידה. אך המידע הזה עשוי להישאר במקומו הטבעי, מידע שיש לטפל בו, לא יותר! אך הוא עלול גם להפוך לפרשנות כלפי עצמינו, לחולל בנו פנימה שינוי. למשל לגרום לנו לחוש נחותי דרגה. לנטרל לנו את מצב הרוח. לזאת ייקרא, לקחת את הדברים פנימה. להיות מעורבים. במקרה הזה כמו במקרים רבים, מעורבות יתרה רק תקשה עלינו לפעול. כאן נדרשת גישה של שופט. אנו מוכרחים להציב כאן מחיצה ברורה, בין העַצְמִי, לבין אירועים הפוקדים אותו. והמחיצה הזו היא שוב, השאלה: 'האם זה נוגע לנו'.

האמונה מלמדת אותנו, ששום מאורע לא ממש נוגע אלינו. האירועים כולם, הנעימים ואלו שפחות, אמורים רק ללטש אותנו. כשמתפטרים מהמעורבות המיותרת, הרבה יותר כל להתמודד.

 

 

 

635 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים