כוונות קריאת שמע – פרק ב'

בס"ד

זיהינו את מקומה של קריאת שמע בתפילה כשלב ההכנה המאפשר את הייחוד שהוא תכלית התפילה. למדנו שבקריאת שמע 'מולידים' וממשיכים את המוחין שהם התנאי לקיומו של הייחוד. כעת נתפנה לסקור הבדלים ושינויים שיש בין קריאות שמע שנקראות במשך היום. שינויים אלו המושפעים מגורמים מגוונים משמשים יסוד להבנת כללים חשובים בקבלה.

על פי דרכנו הבינונו שבקריאת שמע מובאים המוחין שיאפשרו את הייחוד. כלומר, במצווה זו אנו מושכים אלינו דעת והשגת אלוקות במידה שתאפשר לייחד עלינו את שמו הגדול, להכיר בבהירות בנוכחותו המוחלטת והיחידה, ובכך לגרום אף למידות העליונות להתמזג לטובת הנבראים ולהמשכתן של נשמות חדשות והשפעות נפלאות. מובן אם כן שבסביבתה של כל קריאת שמע תימצא בהכרח נקודת ייחוד. נסביר: את הזמן ברא הקדוש ברוך הוא כדי שישמש בסיס לכינונם של חיים ארציים בזה העולם. עשרים וארבע שעות הם פרק הזמן שהוקדש לכל מחזור שכזה. העולם מתקיים על בסיס ימים שהופכים לשבועות לחודשים ולשנים. יחידת הזמן הקרויה 'יום' מגלמת את מחזור החיים השלם בזעיר אנפין. בכתובים ובמאמרי חז"ל אנו מוצאים לכך התייחסויות רבות: "היום אם בקולו תשמעו". "בני, אני היום ילדיתיך". "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". יום הוא יקום קטן, בריאה פני עצמה. ולכן אנו מוצאים את שלוש התפילות חוזרות על עצמן מדי יום. הן לא חוזרות על עצמן – העולם הוא שחוזר על עצמו.

בכל יקום-יומי שכזה חייבות להימצא 'נקודות השקה' באמצעותן תתחבר המציאות הגשמית הנפרדת אל האחדות הפשוט של הבורא, כדי לקבל תזונה וחיות חדשה. נקודות אלו הן למעשה רגעי הייחוד, אנו נכנה אותן 'נקודות ייחוד'. לאורכו של כל יום קבועות מספר נקודות ייחוד, בדרך כלל מיוסדת סביבן תפילה, כך זה בכל אחת מג' תפילות שתיקנו אבותינו הקדושים; בשחר, בשעת המנחה ובערב. נקודת ייחוד נוספת קבועה בחצות לילה, והיא אינה כרוכה בתפילה. ישנם ייחודים נוספים אך די לנו בזה לעת עתה. קריאת שמע אמורה אם כן להימצא בסמיכות לנקודות הייחוד, אך כשנתבונן נגלה שלא בכל המקרים זה כך. בתפילת מנחה למשל, איננו קוראים את שמע, מדוע? בשחרית לעומת זאת נקראת 'שמע' פעמיים, מה טעם?

ארבע עונות היום

ארבעה פעמים ביום קוראים את שמע. פעמיים בשחרית – בקורבנות ובברכת 'יוצר אור'. פעם בערבית ופעם נוספת על המיטה. בכל הפעמים הללו עניינה של מצוות קריאת שמע זהה. גם התוצאה זהה, ובכל זאת השינויים רבים כפי שנחזה. אחראים לכך מספר גורמים.

אחד הגורמים המשפיעים על כך קשור לאיזון שבין חסד לגבורה. העולם והאדם, דורשים חז"ל, מוטלים תמיד בין חסד לדין, ובתוך אותו עולם צריך אדם לראות עצמו "חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות…" (קדושין מ:). האיזון הוא בסיס הקיום וכך גם מבחינה גשמית. קיומנו מושתת על יסוד האיזון בין הכוחות השונים. ברוחניות החסד והדין מוגדרים בסימן מ"ה וב"ן. אלו שניים מתוך ארבעה מילויי שם הוי"ה ב"ה. באמצעות שם ב"ן נברא העולם בדין, ואילו שם מ"ה מגלם את שיתוף מידות הרחמים בדין. על פי פנימיות, שם ב"ן הוא העולם החרוב של שבירת הכלים, ושם מ"ה הוא עולם התיקון. עשרים וארבע שעות היום מחלקות ביניהן ארבע מזיגות שונות של מרכיבי חסד ודין. וכך יש לנו מדי יום ארבע עונות; בוקר, אחר הצהרים, ליל, ואחר חצות לילה. בבוקר העולם שרוי בחסד מוחלט, כדכתיב "יומם יצווה ה' חסדו". ההרכבה בעונה זו היא מ"ה דמ"ה, חסד שבחסד. אחר הצהרים נמזג בחסד גוון של דין וההרכבה היא ב"ן דמ"ה, כלומר הדין שבחסד. חציו הראשון של הלילה קרוי 'ליל', וזו העונה הקשה מכולן. הרכבתה היא תמצית הדין, ב"ן דב"ן. לאחר חצות נשבר הדין כאשר מרכיב של חסד נמזג בו, והוא נחשב מ"ה דב"ן. עונות אלו הן הרקע לכל מה שיתרחש במהלכן. ברור שרקעים אלו ישפיעו על איכויות הייחודים והפעולות הרוחניות שייעשו אז.

על פי עיקרון זה מתיישבת לנו כבר תמיהה אחת –  מדוע אין במנחה קריאת שמע. שחרית ומנחה חלים אמנם בשתי עונות שונות, אולם שתיהן משתייכות למשפחה אחת, משפחת מ"ה, שאופייה חסד. בבוקר החסד מוחלט ובשעת המנחה מזוג בו דין, אבל עדיין שתי העונות שייכות לממשלת היום. בקריאת שמע של שחרית אנו מביאים מוחין לא רק עבור תפילת השחר, בהזדמנות זו מובאים כל המוחין שידרשו לנו למשך היום כולו. הם ישהו על גבי הראש, ויכנסו לפעולה לכשידרשו. לפיכך אין צורך בקריאה חוזרת של שמע, המוחין של מנחה מצויים בעולמנו עוד משחרית. תפילת ערבית קבועה בעונת הלילה, ובסוף היום מסולקים כל מוחי ממשלת היום. איננו יכולים להיסמך אם כן על מה שהושג ביום, ויש לקרוא את שמע בשנית (שעה"כ – דרושי קריאת שמע, ג).

השלמת המוחין

מלבד איכות הזמן בו מתרחש הייחוד, ישפיע על מהותו גורם נוסף – המצב שקדם לו. יתכן עיתוי מעולה מצד עצמו אך חלש מפאת נקודת ההתחלה שלו. אין להשוות עבודה הנעשית מבראשית, ללא כל בסיס, לזו הנעשית על יסודות קודמים. כך למשל עבודת השחרית קבועה בעונה המעולה ביותר, בחסד השלם (מ"ה דמ"ה), מאידך היא חלה לאחר עונת הלילה וסילוק המוחין שבסופו. כשאנו מתחילים את עבודתנו בשחר אמתחתנו מרוקנת לחלוטין. המוחין דאמש מוצו והסתלקו. מוחי היום החדש טרם נבראו. העיתוי נעלה אך נקודת ההתחלה בסיסית ביותר. לעומת זאת עונתה של תפילת ערבית קשה, בחציו הראשון של הלילה הדין תקיף (ב"ן דב"ן), לעומת זאת, זה עתה יצאנו מעונת היום והמוחין המאירים. נמצא לכל אחת מן התפילות הללו יש מעלה וכנגדה חיסרון. אך הם אינם שתווים, משום שמעלת תפילת שחרית מצד עצמה, ואילו מעלתה של ערבית קשורה לעונה שקדמה לה.

נושא זה כרוך בעיקרון נוסף המשפיע על השינויים שבין קריאות שמע, נקרא לו 'השלמת המוחין'. הדברים יסייעו לנו גם בפענוח השאלה השנייה שהזכרנו – מדוע קוראים את שמע פעמיים בשחרית. מדרגות רוחניות נרכשות בזו אחר זו, בשלבים. כדי להשיג 'מוחין' במדרגה מסוימת יש להשלים קודם לכן את רכישתן של המדרגות הקודמות לה. אי אפשר 'לדלג' לקומה גבוהה יותר בטרם הושלמה השגתה של הקומה הנמוכה. לפיכך שלב חיוני בכוונות קריאת שמע מוקדש להשלמה. לדידן הכוונה להשלמת מוחי הקטנות. צִיַּנּוּ שפעולתה של מצוות קריאת שמע זהה בכל אחת מארבע הקריאות, תמיד התוצאה היא הבאת מוחין דגדלות. אולם הדרך אל היעד והצורה בה תושג התוצאה, משתנים. כאשר אנו מעוניינים להשיג או לרכוש דבר מה, עלינו לברר כמה משאבים, הון וכדומה, יש בידינו כדי להתחיל לפעול עימם להשגת המטרה. ככל שהבסיס יימצא בנקודה גבוהה ובשלה יותר, כך תידרש פחות השלמה וממילא כוחות רבים יותר יהיו פנויים למען המטרה. ככל שהעונה של קריאת שמע בשלה יותר, כך המוחין שיושגו באמצעותה יבואו ממקום נעלה יותר, ממילא אף הייחוד שהם יאפשרו יהיה שלם יותר. עיקרון זה עומד בבסיס ההבדלים שבין קריאות שמע והתפילות השונות. לפיו נוכל להבין את הצורך בקריאת שמע של קורבנות (שם, דרוש ד).

מנהג וותיקין

זמן שחרית הוא המעולה שבזמנים, אבל נקודת ההתחלה בעת הזו היא הנמוכה ביותר. בשפת קבלה ייאמר שיש אז לזעיר אנפין מוחין דקטנות פנימיים מצד אימא בלבד (על הגדרה זו ומושגים נוספים נרחיב אי"ה בפרק בפני עצמו). כדי להגיע למקום ממנו ניתן יהיה לפעול להבאתם של מוחין דגדלות, נדרשת עבודה כפולה. אי אפשר להשלים מדרגות חסרות רבות כל כך בבת אחת. לפיכך אנו קוראים את שמע פעמיים. הקריאה שבקורבנות נועדה להקדים ולהעניק בסיס כלשהו לפעולה שתיעשה בקריאה של 'יוצר אור'. נושא זה שופך אור על מנהג וותיקין. וכך מלמד האר"י: הוותיקין שהתפללו תפילתן עם הנץ החמה, לא נהגו לקרוא את שמע בקרבנות, הם הסתפקו בקריאה של 'יוצר'. זאת משום שכל הטעם לקריאה הכפולה הוא מפני שאנו מתפללים את שחרית כאשר היום בתוקפו והלילה נמוג זה מכבר. עד לפנות בוקר עדיין מאירים המוחין שהושגו אמש, אולם בעלות השחר הם מסתלקים. וותיקין שהסמיכו תפילתם לזריחה וקראו את שמע קודם הזריחה, פעלו בעולם בו ניכרים עדיין רשימו של מוחין דאמש. הם ביססו את עבודתם על סמך המוחין שאך כעת הסתלקו, לפיכך די היה להם בקריאה אחת. אולם מי שמאחר את תפילתו, אינו יכול להסתמך על אור שנגנז זה מכבר, עליו להתחיל מבראשית. דרושות לו מדרגות מוחין רבות מכדי שניתן יהיה להביאן בפעולה אחת, ויש לעשות זאת פעמיים, בשתי פעולות. כיום גם מתפללי וותיקין יקראו את שמע פעמיים, והרח"ו מעיד על מורו האר"י שגם הוא נהג כן. הוא מנמק זאת בתנאי נוסף הדרוש כדי להסתפק בקריאה יחידה. על המתפלל להיות "חסיד גמור" שכוונתו ומחשבתו יהיו מסוגלים להחזיק את המוחין המסולקים ולהשתמש באורם. אנן יתמי דיתמי רחוקים ממעלות החסידים, דרושות לנו אפוא שתי קריאות שמע, כולא האי ולוואי נזכה (שם, דרוש ג).

מ"ה וב"ן – ישנם ארבעה אופנים שונים בהם ניתן למלא את שם הוי"ה ב"ה. הם נקראים על שם הגימטרייה שהם יוצרים; ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. באופן כללי השניים האחרונים, מ"ה וב"ן, מייצגים את מימד הזמן, ואת המיזוג של חסד ודין. מ"ה הוא החסד וב"ן הוא דין. לכל אחד מהם בעצמו שני צדדים, האחד נוטה לחסד וכנגדו הדין. כך שהחסד והדין מורכבים מחסד ודין פרטיים. שילובי מ"ה וב"ן מסמלים את כל הצורות בהן משולבות מידת החסד והדין במציאות הרוחנית והגשמית.   

2058 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים