חנוכה על פי סוד – נרות מעתיד לבוא

בס"ד

ניצוצי אורה ונתיבי כוונה בסודם של נרות החנוכה

חנוכה מיוחד מכל ימים טובים, לא בשל עליותיו הנשגבות, אדרבה אין לחנוכה עליות על פני שבת ויום טוב והוא נטוע על אדמות ימי החולין. בכל שמונת ימי החנוכה מלאכה מותרת, ורק לעת ערב עולים השלהבות בנרות ומתקדש חג. ייסדוהו חכמים ומכל הימים טובים הוא ופורים לבדם לא יתבטלו לעתיד לבוא. נשתדל במסגרת זו להאיר קמעא כמה מפינותיו של חג רווי אורות וחידושים זה.

*

אחד המושגים הבולטים בכוונות חנוכה ומייחדים אותו על פני אחיו זו העובדה שהוא משקף מציאות שתיתכן רק לעתיד לבוא, אז יהיה אור הלבנה כאור החמה. בחנוכה מחד גיסא הכל נעשה בתחום ימי החול, מאידך דווקא על הרקע החוּלי הזה מופיעה בבואה מחזון העתיד – המאורות משתווים. כשאנו אומרים 'מאורות' הכוונה למשפיע והמקבל ובסוגיה דנן אלו פרצופי 'יעקב ורחל'. אנו מציגים בזאת מושג קבלי מובהק ולהלן עם מבוא דרך הדרוש, יופשטו המושגים ויתקרבו אי"ה אל השכל. בכתבים, אחת ההבחנות שמייחדות את חנוכה זו העבודה שבעוד ובימי חול קיימא לן 'איהו בנצח ואיהי בהוד' הרי שבחנוכה שניהם במידת ההוד, וכפועל יוצא מכך היא איננה נצרכת לו ומקבלת את השפע בזכות עצמה[1]. עד כאן לשון סתומה, הבה נבאר:

בימי החול הפרצוף המשפיע (יעקב) נשען על מידת הנצח ואילו המקבל (השכינה) נשען על ההוד. שתי המידות הללו, הנצח וההוד, הם הרגלין של הרוחניות. אך בעוד רגל ימין באיתנה, רגל שמאל תשושה ופגומה. מציאות זו מחייבת שהשכינה הנשענת על מידת ההוד תהיה תלויה בבחינת יעקב הנאחז בנצח – הוא מקבל את השפע עבורו ועבורה ומעביר אליה את חלקה. זו תלות, והיא משתקפת בבחינות רבות, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מהשמש, וכך גם בבחינות רבות אחרות המיוחסות למידת מלכות שהן טפלות וחסרות עצמאות, דוגמת האמונה והתפילה שבני אדם מזלזלים בה.

ימי הלל והודיה

חנוכה מביא חידוש לעולם, והחידושיות הזו משלבת שתי עובדות יוצאות דופן: א'. ניתנת עצמאות למידת מלכות והיא אינה תלויה במישהו אלא מקבלת את השפעותיה לבדה ב'. מבלי לעלות או להכין איזו הכנה, מקבלת השכינה את כל האורות העליונים במקומה, למטה. בחנוכה אין עליות, הקטן נשאר במקומו והגדול יורד אליו ומגשים במקומו הנמוך את כל ההתרחשויות העליונות[2]. שתי ההבחנות הללו יבוארו להלן ושתיהן יחד גלומות במהות המייחדת את חג החנוכה – הלל והודיה. ימי החנוכה נתקנו כדי להודות ולהלל[3], להלן נראה עד כמה חידושית ועתידנית היא עבודת ההודיה. כדי להיכנס בעוביים של דברים שוב נשוב אל העובדות הפשוטות, סיפור נס חנוכה.

ניסי חנוכה מתרחשים בשלהי תקופת בית שני. בשונה משאר גאולות, דוגמת גאולת מצרים ואפילו נס פורים, ניסי חנוכה לא פדו אותנו ממוות לחיים ובעצם רישומם לכאורה כבר אינו ניכר היום. היוונים ביקשו להשמיד רוחניות. שלא כהמן שנתן עיניו בגופים וביקש למנוע את בניית בית שני, בימי מלכות יוון הרשעה עמד בית המקדש על תילו אלא שהיה מחולל, היו יהודים אלא שרבים מתייוונים. הנס התלבש בפך שמן זית זך חתום בחותמו של כהן גדול שדלק שמונה ימים. גם אלמלא הנס כעבור שמונה ימים ניתן היה להפיק שמן זית בטהרה. ובכל זאת חנוכה נחוג גם היום וזכרו לא יסוף גם לעתיד לבוא. ואכן כל סגנונו של נס פך השמן מבטא כוונה עמוקה יותר המתייחסת לעתיד לבוא יותר מאשר נס לשעתו. בעיצומם של ימי בית שני מופסקת העבודה והמקדש מחולל, ואז מתחוללים ניסים והעבודה מתחדשת רק כדי להיפסק שוב כעבור כמה דורות בחורבן בית שני.

אכן נס פך השמן הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה. הנס הזה אמור ללוות את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות שלאחר בית שני, עד שיתכן לומר שכל ההפרעה הזו של מלכות יוון הרשעה, לא באה אלא כדי להצדיק את הופעת אותו פך שמן שנושא בחובו בשורה – שפה מחודשת בעבודת הבורא. הצרות של תקופת מלכות יוון הן רקע להתגלות אור חדש, המצב הזה הוא שמאפשר לאור הגנוז לחדור מזמן עתיד לבוא ולהבליח בתוך תקופת ההווה. ומהו אותו אור גנוז ונפלא? עבודת ההודיה.

'הודי נהפך עלי'

כדי להבין זאת עלינו לשוב אחורנית, אל הרגע בו נפגמה מידת ההוד באותו ליל נורא שעושה יעקב אבינו במעבר יבוק בהיאבקו עם שרו של עשיו. ידוע לנו שהמאבק הניטש קשור לא רק ליעקב אבינו, בעיקר לגורל צאצאיו ולגלויות העתידות לבוא. בסוף הלילה משכשלו ניסיונותיו לנצח את יעקב נוגע המלאך בכף ירכו "ותקע כף ירך יעקב". הפגיעה בכף הירך מכוונת אל הדורות האחרונים[4] הירודים. שרו של עשיו מבקש לפגוע ביעקב ונוכח כי בו עצמו לא יוכל לפגוע מפני שנצח ישראל לא ישקר, מידתו של יעקב 'אמת', ואי אפשר להסיט ממנה מלא הנימה. ובכן הוא מפנה את נשקו לעבר צאצאיו כשהוא מבקש לנתק את 'יוצאי ירכו' מגופו הקדוש, למנוע ממנו את ההמשכיות ואת היכולת להעתיק את עניינו לדורות הבאים. כף הירך הפגועה מבטאת את החלשתה של רגל שמאל[5] – מידת הוד, והיא הופכת פניה ותחת היותה 'הוד' הרי היא 'דווה' בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" כנאמר "כל היום דווה". הפגיעה בכף הירך מתנכלת בעצם לכל תחום החינוך והיכולת להאציל את המשכיות כלל ישראל מדור לדור, ובפרט לדורות העקבתא, ועוד נשוב לזאת.

אולם יש לשים לב למילותיו של המלאך המנוצח "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשיו ותוכל". כעת קונה יעקב אבינו מדרגה נשגבה יותר ועולה מבחינת 'יעקב' המיוחסת אל הרגליים והעקביים לבחינת 'ישראל' – לי ראש. בשמו החדש מוצפן גם הכוח בעזרתו ניצח יעקב אבינו את שרו של עשיו. אחד מצירופיה של התיבה 'ישראל' על פי כוונות[6] הוא שר-אלי. כוח ההודיה והשירה לא-ל חיי, הוא הכוח באמצעותו מתעצם יעקב כנגד המלאך. מידה זו מאפיינת את יעקב המקטין עצמו ושמח בחלקו ומודה ואומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". הכוח הזה אף יעמוד לעזרת צאצאיו כאשר יידרשו לאחוז הלאה בקשרי המלחמה עם עשיו, כי 'מיניה וביה אבא ליזל ביה נרגא', באותו מידה בה ביקש המלאך לפגוע, מידת ההוד, בה גופא טמון כוחו של יעקב לנצח את עשיו – על ידי הלל והודיה.

מידת ההוד נותרה בחולשתה משך שנים ודורות עד לתקופת מתתיהו כהן גדול שנחלץ לתיקונה, כדלהלן. במה מתבטאת חולשתה של מידת ההוד? הפגיעה ברגל שמאל יוצרת תלות, שמאל נסמכת בימין ואין לה קיום בפני עצמה. מצב זה משפיע גם על רגל ימין על דרך 'בהדי הוצא לקי כרבא' – הכרוב, שכנו של הקוץ, לוקה יחד עימו. תלותה של מידת ההוד בנצח משקפת את כלל המציאות של שית אלפי שנין כאשר הלבנה טפלה לחמה והשכינה בבחינת 'סוכת דוד הנופלת' שצריכים לסומכה – "סמכוני בעשישות רפדוני בתפוחים". תלות זו, אם נשׂוח בשפת עבודה, מתבטאת בעובדה שאין לה להודיה קיום בזכות עצמה. ההודיה נגררת אחר הניצוח. כשיש ניצחון, הצלחה, הרווחה – באה הודיה. אבל אין לך אדם המסוגל לערוך הלל והודיה לשם הודיה, ולא על מנת לצאת ידי חובת תודה או כדי להשיג את מבוקשו להבא. ההודיה נשענת אפוא על שאר חלקי התפילה שעיקרם, כאמור לעיל, בקשה למילוי חסרונות וכדומה. מצב זה משתקף בבואה בתוך בבואה בבחינות שונות המאפיינות את זמן ההווה לעומת העתיד לבוא.

עבודת יהודה המכבי

כאן אנו שבים אל אחד משני המושגים שהוזכרו בפתח דברנו – 'הוא בנצח והיא בהוד'. הזכרנו את היסוד שבימות החול פרצוף 'יעקב' עומד במידת נצח ומלכות מצויה במידת ההוד. למעשה כאן המקום גורם והעובדה שהשכינה ניצבת במידת ההוד, היא הנותנת שאין לה למידת מלכות עצמאות והיא נצרכת לקבל את אורותיה מפרצוף 'יעקב' העומד בנצח ומקבל שם את אורותיו ואורותיה. בחנוכה מתרחש עניין נפלא – ניתנת למידת מלכות עצמאות ובמקום לקבל את השפעותיה דרך מידת הנצח, היא תקבלם במקומה, במידת ההוד. מצב זה מתאפשר בזכות פעולתם הרוממה של החשמונאים הקדושים. מתתיהו ובניו תיקנו את מידת ההוד ובכך אפשרו לה להיחלץ מצליעתה ולקנות עצמאות. מתתיהו ויהודה המכב"י אחריו נקטו בדרך ההודיה, הם נאחזו במידת ההוד[7] שהיא ענף מספירת הגבורה ועניינה התגברות במלחמה בעזוז (גבורה) הנובע מתוך הכרת והודאה באפסיות כוחי (הוד) והודיה לה'. אל קרבותיו וניצחונותיו הבלתי אפשריים יוצא יהודה כשבפיו צעקת 'מי כמוך באלים ה", הודיה על לשונו וחרב פיפיות בידיו. ההנהגה הזו מרפאת את מידת ההוד הצולעת על ירכה ומעניקה להודיה כוח עצמי, בלתי תלוי בניצחון וכדומה, רק הודיה לשם הודיה. במידה זו, למעשה, התאזרו כל הנצחנים המופלאים דוגמת דוד המלך שייסד ספר תהילים ואכן היה אחוז במידת ההוד[8], ובמלחמותיו השיג אחור אויבים רבים למעלה מכוח אנושי. ולכן היו כל הגאולות והפדיות עד השתא באמצעות מידת ההוד[9].

על פי כל הנאמר עד כה, מקבל חג החנוכה מימד של עתיד לבא. הימים הללו, שמונה במספר, אינם מצליחים להיתחם בגבולי זמן עולם הזה המושתת על הספרה שבע, והם בולטים יוצאים אל העתיד לבוא. אנו חוגגים את נס פך השמן לא על שם הישועה שאירעה בימי חשמונאי בלבד, בעיקר בשל הבשורה שהיא נושאת לגבי העתיד. חנוכה מאיר את האור הגנוז, והכוונה שהוא מבשר את הגאולה העתידית, את התגשמות השוואת אור הלבנה לאור החמה, ואת שאר הבשורות המסתעפות מכך. לפיכך שפתו של חנוכה שונה, זו שפת עתיד לבוא. אז נמיר לשוננו מעיסוק בחסרונות ומילוי מאווים – לשפת הלל ותודה לשם הלל ותודה. ההודיה היא שפת הנצח, שפה שאינה תלויה בדבר, זו השפה שתסגל האנושות לעתיד, והיום אנו מתרגלים בה מדין חינוך. וכאן משתלבת משמעותו החינוכית של חנוכה.

השם 'חנוכה' מתייחס לחנוכת המזבח, ובספרים הקדושים נידון רבות ההקשר לעניין חינוך. מצוות חינוך מוטלת על האב כלפי בנו שהגיע לגיל חינוך. כלומר, הילד עודנו פטור מן המצוות אולם האב כבר מחויב לחנכו, דהיינו להוריד אליו, אל גילו הבלתי מחויב, מציאות מגילאי חיוב. המתחנך מקדים את המאוחר ונוהג מנהג גדול חרף היותו קטן ופטור. ניתן להתייחס לכל תקופת הגלות כאל 'מקום פטור', אין לנו בית מקדש והמצב הוא 'קטנות המוחין', מדין המציאות אנו מופקעים מכל מושגי העתיד לבוא, בוודאי ששפת ההלל והתודה רחוקה מאיתנו. והנה באו ימי החנוכה וכל עיקרם לא בא אלא להרגיל אותנו בהלל ותודה, ללמד את לשוננו שפת עתיד לבוא. אמת, מדין המציאות קטנים אנו ורחוקים מתודעת תודה והודיה, אולם אנו עושים זאת מדין חינוך. חובת חינוך חלה על הגדולים להזהיר את הקטנים. לפיכך זו תקנת חכמים, חג מדרבנן. צדיקים מדמים את חנוכה למצוות ביקור חולים[10], חולה זוכה למבקרים רמי דרג. יורדים אליו ומאירים לו פנים אף על פי שכל עצמו אינו אלא חולה דווי ובלתי כשיר. כן אנחנו לעת הזאת חולים בחולי הגלות וחכמים מורידים אלינו הארות גדולות מעתיד לבוא, הארות של שפת התודה וההודיה.

חג מדין חינוך

ביטוי למצוות חינוך המאפיינת את חג החנוכה ומצוותיו אנו מוצאים בצורת סידור המנורה בפתח. הסדר הוא שכאשר אדם נכנס בפתח תהיה המזוזה מימינו והמנורה משמאלו. את הפתח מחלקים לשלושה חלקים  – מזוזה קבועה בשליש עליון והחנוכייה בשליש התחתון, למטה מעשרה טפחים ולא פחות משלושה, והרמזים נפלאים: קומת אדם, כידוע, נחלקת לשלושה חלקים, כל חלק כנגד ג' טפחים, יחדיו הם תשעה טפחים כנגד תשע ספירות (מלבד כתר או מלכות). ג' טפחים עליונים הם שלושת המוחין – שם קבועה המזוזה, יש בה פרשיות והיא מייצגת את המוח והדעת, את עולמו הרוחני של האיש הנכנס לביתו. גופו ניצב בתווך, בין שני השלישים. ואילו למטה, ממראה מותניו וכלפי רגליו, מקיפים את האדם צאצאיו, הדורות הבאים 'יוצאי ירכו', שם מתחילה מצוות חינוך. עליו להאציל מדעתו אל ילדיו, להוריד אליהם את האור. לפיכך שם מונחת המנורה, למטה מעשרה טפחים, באזור המייצג את הקטנות ואת מקומו של החניך. המחנך צריך להשפיל את ידו ולהוריד באמצעות נר השמש את האורות העליונים עד למטה, להדליק את המנורה ולהאיר אל קטנות הדעת ואל אזורי הגלות אור מעתיד לבוא. בכוונות האריז"ל מוזכרת גם השפלת היד בדרך להעלאת השלהבת בנרות שיש לכוון אז 'להוריד' אורות עליונים אל החנוכייה. בפעולה זו מיתקנת כף הירך הפגועה. שרו של עשיו מנסה לנתק את הירך מהגוף, לגרום לענפים לנשור מהאילן, לפגום ביוצאי הירך ולנתק את החניכים מהמחנכים. להפריד את תקופת הגלות מהאור דלעתיד. בהשפלת היד אנו הופכים למחנכים, יורדים אל עולמו של המתחנך ומורידים אליו מציאות מעולם התיקון. אור הגנוז.

כל הרעיון הזה מתגלם בעבודת ההודיה, ומכאן אמירה לתחום החינוך בימינו. מכת הדור היא החינוך, תופעות הנשירה וניתוק הילדים ממסורת ההורים. פעמים רבות ההורה כשלעצמו מואר ומאיר, אבל בניו ליבם בל עימו. יש לזכור ששרו של עשיו מניח ליעקב, הוא מתמקד בכף הירך, באי היכולת להעביר את נקודת האמת שבליבך אל הדורות הבאים. הדרך היחידה לחבר בין הירך לגוף, בין הצאצאים להורים, זו עבודת ההודיה. אם ההוד נוטה להיות דווי, עלינו לאמץ את דרכי החשמונאים מרפאי מידת ההוד. להרגיל ולחנך לתודה והודיה. ככל שננחיל יותר גישה של הודיה על פני שפת חסרונות ותלונות, נזכה בעז"ה לחבר את יוצאי הירך אל הגוף הקדוש.

לפיכך ההודיה תלויה בכריעה, "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים", ומי שאינו כורע במודים שדרתו נהפכת לנחש לאחר שבע שנים[11]. הכריעה משפילה את הראש לכיוון הרגלים, מחברת את המחנך (הראש והמוחין) אל החניך שבכף הירך. בתנועת הכריעה אנו ממשיכים את תקופת עתיד לבוא אל מחשכי הגלות, מורידים אורות של שבת אל ימי החולין.

 

——————————-המושג ועומקו———————————

'חנוכה בהוד'

החגים מיוחסים לספירות, כל חג לספירה מסוימת שהוא מייצג אותה, וענייניו כלולים באותה בחינה; פסח בחסד ושבועות בתפארת, ראש השנה במידת גבורה, סוכות ביסוד ושמיני עצרת במלכות, חנוכה ופורים – נצח והוד[12].

בנוגע לחנוכה גופו ישנן שמועות מהופכות, לפעמים הוא מיוחס להוד ופעמים שהוא בנצח. בעיקר ידוע ייחוסו להוד[13]. לפיכך שמונה ימים בחנוכה כנגד הוד שהיא מידה שמינית.

לעצם ייחוס מועדים לספירות ההסבר הוא שהרוחניות פועלת על פי עשר הנהגות כלליות הנחשבות 'לבושים' כלומר אמצעים בהם מתלבש אור האינסוף ב"ה כדי להנהיג את עולמו. הספירות משולות לגוונים, או נוכל לומר אופנים שונים של הנהגה שכולם מונהגים על ידי אחד ויחיד יתברך שמו.

ייחוסם של חנוכה ופורים לנצח והוד מתאים לתקופה בה הופיעו על יריעת דברי הימים, שני חגים אלו מתקנת חכמים ונקבעו לרגל מאורעות שאירעו לנו בדורות של גלות כאשר כנסת ישראל שרויה ברגלי הקדושה.

לכן ניתן גם להבין מדוע הייחוסים מתחלפים בין נצח להוד ולהיפך. ספירות נצח והוד לעומת חסד וגבורה, נכללים זה בזה. וכפי שניתן ללמוד מלשון פתיחת אליהו; הזרועות מפורטות כל אחת לעצמה, יד ימין חסד ויד שמאל גבורה. אולם הרגליים כלולות בלשון אחת 'נצח והוד תרין שוקין'. הידיים מסוגלות לפעול כל אחת לעצמה, חסד לבדו וגבורה לבדה. יש להן גם פעולה משותפת והתכללות לכשירצו. אולם הרגליים תלויות זו בזו, אי אפשר לבצע את פעולת הרגליים – הליכה, בלעדי שימוש בשתיהן יחדיו. לפיכך אף חנוכה ופורים יצעדו יחדיו, ועניין משותף להן, להודות ולהלל.

ולגופו של בירור – האם חנוכה בנצח או בהוד. מעניינת הגדרתו של הרמח"ל[14]: חנוכה בנצח והתיקון בהוד. כלומר עלינו להבדיל בין המידה ממנה יונק חנוכה את סגולותיו לבין הפעולה שנעשתה בחנוכה והמידה שתוקנה בו.

ייחוסו של חנוכה לנצח משתקף מכל זוויותיו, הנס כולו מתגלגל באמצעות פך של שמן, שמן מייצג את ספירת חכמה שהנצח הוא ענף שלה. ניסי החנוכה הם הניצחונות במלחמה, לפיכך הוא תלוי בספירת הנצח. אמנם מה שתוקן בחנוכה הוא ההוד, בזכות עבודתם הרוממה של החשמונאים ובראשם מתתיהו כהן גדול ויהודה המכבי אחריו, תוקנה מידת ההוד מפגימותה ולפיכך הימים נחגגים בשימת דגש על הלל והודיה.

 

 

[1] שעה"כ, חנוכה. פרע"ח דרושי חנוכה.

[2] שם.

[3] כנוסח 'על הניסים'.

[4] מדרש רבה, וישלח – פרשה ע"ז. ובספה"ק בכ"מ.

[5] רמ"ק, פרדס רימונים ש' י"ז פרק א'.

[6] שעה"כ – קריאת שמע.

[7] עמק המלך שער י"ז, פרק י"ז. מחברת הקודש – שער חנוכה.

[8] דו"ד בגימטרייה הו"ד עם המילה, ראה: פרדס רימונים ש' י"ז פרק ד'.

[9] 'מחברת הקודש', שם.

[10] ליקו"ה, או"ח – השכמת הבוקר ד'.

[11] בב"ק ט"ז.

[12] שעה"כ דרושי יו"ט, ופרדס ש' כ"א, פ' ח'.

[13] ראה, של"ה תורה אור פרק מגילה בשם כנפי יונה

[14] 'קיצור הכוונות'.

760 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים