חמש דקות על פרשת 'שלח'

בס"ד

חמש דקות של פנימיות על פרשת שלח – האזינו:

פרשה בחמש דקות – שלח לך

פרשת השבוע מספרת על אחת ההחמצות הכאובות ביותר בהיסטוריה היהודית והעולמית. ההשלכות מלוות אותנו עד היום.

עם ישראל נמצא כעת מרחק נגיעה מהארץ המובטחת. הם מוזמנים להיכנס סוף-סוף אל המקום הנחשק ביותר בתבל, אל הארץ הקדושה ארץ ישראל. לכאורה זו בנקודה זו אמורים הכיסופים אל הארץ להרקיע שחקים. אבל לא, דווקא כעת מתעוררות החששות. בני ישראל חוששים בנוגע לארץ החדשה. מי יודע מה מצפה להם שם. הקדוש ברוך הוא מבטיח שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, כל טוב מצפה לכם שם. אבל לעם זה לא מספיק, הם מבקשים לשלוח לפניהם מרגלים שיחפרו את הארץ ויושביה ויוודאו שהכל בסדר. משה רבינו נועץ בקדוש ברוך הוא ומקבל את המענה "שלח לך" – כלומר אם רצונך, שלח לך מרגלים.

למשימה נבחרים הבכירים ביותר, שנים עשר מרגלים, נציג מכל שבט. כולם נשיאים ומנהיגים. הם יוצאים למסע שעתיד להימשך ארבעה ימים. במהלכו הם אמורים לאסוף מידע על הארץ, על טיבה וטיב תושביה. על כלכלתה ועל כוחם הצבאי של יושבי הארץ. בתום מסע קצר שבו המרגלים מצוידים בפירות ענק – דוגמיות מיבול הארץ ובסיפורי אימה אודות תושביה הנפיליים של הארץ המוזרה. מתוך שנים עשר מרגלים, עשרה שידרו מסר ברור – לא בשבילינו הארץ. גדול עלינו! רק שניים, יהושע בין נון וכלב בן יפונה התעקשו על הגרסה המעודדת של "טובה הארץ מאוד-מאוד".

הדיווח המבעית הזה מעורר מהומות נוראות, העם פורץ בנהי ומספד ומבכה את מותו הקרוב. העונש על הוצאת הדיבה ועל מסע הנרגנות והתלונות כואב וקשה. הכניסה לארץ ישראל נדחית בארבעים שנה. את ארבעת העשורים הבאים יעשו בני דור המדבר בנדודים ממושכים במדבר, קרובים אל הארץ הנחשקת אך רחוקים ממנה. איש מהם לא יזכה להיכנס בשערי הארץ, רק בניהם יזכו לכך. המרגלים נענשים גם הם במיתה משונה במגיפה. והלילה בו בכו בכייה של חינם עתיד לקבל ברבות הימים הצדקה מצמררת, זהו ליל תשעה באב וחורבן בית המקדש.

הפרשה הזו מעוררת שאלות רבות. באיזה אופן מצליחים המרגלים להציג את הארץ המבורכת ביותר בכל העולם כמקום בלהות?! הם הרי מביאים ראיות מוחשיות לטוב הארץ. פירות ענק ושפע עצום. השגחה פרטית מלווה אותם לאורך כל המסע וגורמת לאנשי המקום המסוכנים להיות עסוקים בקבורת מתיהם. אבל המרגלים מציגים את הכל בדיוק הפוך. התשובה מרומזת במילות הפסוק "וילכו ויבואו" רש"י מפרש שיש כאן היקש בין ההליכה לביאה. מה השיבה בעצה רעה, אף ההליכה בעצה רעה. כלומר, המטרה היתה מסומנת מראש. כבר בדרך הלוך הם החליטו לסמן את הארץ באיקס. מדוע?

על פי פשט ההסבר הוא כזה: המרגלים היו בעלי תפקידים בכירים ביותר, נשיאים ומנהיגי העם. הם ידעו שכאשר ייכנסו לארץ יתבטל המוסד הנשיאותי וההנהגה תעבור למוסד המלכותי. החשש מפני איבוד התפקיד הבכיר גרם להם להחרים את הארץ מלכתחילה. זה מרומז היטב במילים "וילכו ויבואו" כבר בהליכה הם באו בחזרה. על פי פנימיות הרעיון עמוק ונפלא. המסע במדבר התנהל תחת הנהגה מרוממת מאוד, דור המדבר קרוי 'דור דעה', אלו אנשים שזכו מדי יום ביומו לאכול לחם מן השמים. לשתות מבארה של מרים. הם שייטו בתוך ענני כבוד וראו אלוקות בעיניים. ההנהגה בארץ ישראל אמורה היתה להיות נמוכה יותר. מקושר יותר ומחוברת לאדמה. המדבר הוא שממה חומרית שנושאת מטען רוחני גדול. אלו חיי התנזרות, אין כלום רק רוחניות. ארץ ישראל פורייה ומדושנת. המרגלים שהיו אנשים גדולים ורוחניים מאוד ידעו שהארץ הזו לא מתכוונת לעשות להם הנחות. הם יאלצו לרדת לעולם הזה. לחרוש ולזרוע, לבנות בתים ולנטוע כרמים. הרעיון הזה הילך עליהם אימים. כאשר אתה חושש מפני דבר מה, לא משנה מה תראה – הפרשנות שלך תטה את דעתך. אתה תראה בו רק רע. וזה מה שקרה למרגלים.

הרבה פעמים אנחנו עומדים בפני כניסה לארץ ישראל. זהו שלב רוחני שחוזר על עצמו בדרגות שונות. עד היום צעדת במדבר וכעת מעוניינים להעניק לך ארץ ישראל. אבל כאן אדם נעצר וחושב "אוי, מה אני הולך להפסיד".

לפעמים זה קורה לנו בפרנסה, או במקום מגורים חדש. בשידוכים או בהזדמנויות שנפתחות לפתע. בעיקר זה קורה ברוחניות. פותחים לך שער אבל אתה נלפת בהלה. מי יודע מה אני עומד להפסיד … ומה יש לך באמת להפסיד? את הקטנות שלך? את העניות? את הפחדים והמחסומים?

בנקודה הזו אדם עלול להפוך למרגל. מה זה מרגל? המרגל עוקב, כלומר הולך בעקבות. לפעמים אנחנו נתפסים לפולמוסים מיותרים בנוסח "אולי הייתי יכול לעשות זאת אחרת". "חבל שלא עשיתי כך וכך", "מי יודע כמה הייתי מצליח אילו הייתי בוחר לפעול באופן כזה או אחר". כבר ראית שהכל טוב, אבל אתה מפחד אולי יכול היה להיות יותר טוב. הפחד משאיר אותך בחוץ.

ברגעים הללו הקדוש ברוך הוא מצפה מהאדם להסכים להיכנס לארץ. אך לשם כך עליו לוותר על סוג מסוים של גלות. גלות הנפש או גלות הדעת. גלות הממון וגלות החברה. מדהים להיווכח כל פעם מחדש עד כמה אדם חרד לאבד את גלותו ולהיות גאול.

לחרדה הזו יש סיבה. גאולה כרוכה בדרך כלל עם התחברות אל הקרקע. בגלות אתה נאלץ לרחף ולברוח, אבל הגאולה מכריחה אותך לרדת לכאן כדי לחרוש ולזרוע. נוח לאדם להיות 'בדיעבד', לסבול ולקבל אישור לעצלותו ומיסכנותו. לא נעים אבל נוח. פחות נוח והרבה יותר ענוג, להיגאל ולהתחייב לאדמה. להסכים לרדת. להשקיע. לבנות. לחיות.

1292 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים