חמש דקות על פרשת השבוע – 'אחרי מות' 'קדושים' (אודיו)

פרשה בחמש דקות – אחרי קדושים

השבוע מתאחדות להן שתי פרשיות – אחרי מות וקדושים, יחד הן יוצרות משמעות מיוחדת.

הציווי הראשון בפרשת אחרי מות הוא "ואל יבוא בכל עת אל הקודש". הציווי הראשון בפרשת קדושים הוא "קדושים תהיו". אם נניח את שני הציוויים זה לצד זה, הם ישלימו משפט מוזר למדיי – קדושים תהיו – משמע התנזרות, על ההר, גבוה. כביכול "עזוב את הכל ועוף לשמים". לעומת זאת "ואל יבוא בכל עת" – משדר מסר מרסן. אל תהיה שם למעלה כל הזמן.

אז איך בעצם ראוי להתנהג: להתמסר לקדושה ופרישות, או לרסן את הלהט?

כדי לענות על כך עלינו להבין את תפקידו של היהודי בעולם, נלמד עליו מציווי שמופיע בשלהי פרשת אחרי מות, "וחי בהם". חז"ל דרשו על כך את ההלכה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. בהקשר לכך כותב רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, על מהות תפקידו של האדם בעולם.

תפקיד היהודי בעולם הוא – לצייר את האור העליון. זו הגדרה של רבי נחמן מברסלב – "לצייר את האור לטובה". הווי אומר: האור האלוקי הוא עניין מופשט, נעדר תחומים וגבולות. כדי להיות ניזון ממנו, וכדי להתפרנס מאורו – חייבים לצייר את האור. הציור מושתת על צמצום. כשאתה מצייר – אתה תוחם בגבול. צורה ועוד צורה, צבע וגוון, משיכות מכחול והדגשים. הציור מצמצם, והצמצום מצייר. אדם בעולם דומה למכחול בידי השם. המצוות והמעשים נועדו לצייר על פני העולם את רצון השם. זו הסיבה שהמצוות 'מוגדרות' כל כך, לפעמים כאילו… שבלוניות. הסיבה היא מפני שרצון השם גדול כל כך, ענק ועצום ומקיף את הכל. אי אפשר להכיל אותו ואי אפשר להכיר אותו. כדי לגלות אותו, צריך לצמצם את תוכנו לאותיות ומשפטים. אנחנו משמשים קולמוסים והעולם גווילים, הסופר הוא בורא עולם.

יהודי מתהלך בעולם בין גוונים וצבעים. לפעמים הוא טובל בלבן בוהק, ולעיתים  – כדי להדגיש וליצור משחקי אור וצל – הוא שוקע מעט בשחור. יש גם כחול של געגועים, ירוק של בוסריות, צהוב מתלבט, וכתום מזדעק. ואתה האדם הטובל פה ושם, בסופו של דבר צריך להניח את עצמך על הגוויל. כלומר לעשות משהו למעשה. לעבוד עם הצבעים. לגעת בקרקע. ולהביא את כל הצבעים שמלווים אותך אל החיים הממשיים. הפעולה הזו קרויה בשפת רבי נחמן "ציור האור לטובה", תן ציור לאור האלוקי!

זה נקרא לחיות.

חטא מלשון החטאה. סילוף. החמצה. החטאים גורמים לנו לקלקל את הציור ותחתיו יוצא לנו על הנייר החלק, קשקוש.

*

בני אהרון מתו משום שהקריבו אש זרה. הם לא התאמצו מספיק כדי לחבר את האורות למציאות, וזה עולה בקנה אחד עם הפירוש של חז"ל על המילים "אש זרה" – "שלא התחתנו". הם לא הסכימו לרדת ולחבר את האש שבלב אל המציאות היומיומית, אל הבית, אל הפשטות. ולכן האש אפילו שקדושה היתה – זרה היתה.

כאן התשובה לשאלה בה פתחנו. מהי קדושה והאם יש סתירה בין הציווי להתקדש לבין הציווי על ריסון הגישה אל הקודש?

למעשה, לא רק שהציוויים אינם סותרים – הם אפילו משלימים זה את זה.

קדושה היא לגמרי לא התנזרות. קדושה היא הזמנה. כמו שאומרים תחת החופה "הרי את מקודשת לי" – מיוחדת ומזומנת לי. קדושה יכולה לחול רק לאחר שהזמינו אותה. בספרי החסידות זה נקרא "הכנה", הכנה למצווה. ההכנה מתחילה תמיד מתוך צמצום, הבלגה, ריסון. אם הקודש יהיה זמין מדי, הוא לא יהיה זמין בכלל. קדושה אמיתית קשורה לריכוז ולהתמקדות. ולכן אסור לנו לבוא בכל עת אל הקודש. אדרבה, עלינו להתגעגע אל הקודש ושוב להתגעגע, ואז להמשיך ממנו קו דק, מדויק. לצייר אותו בתוך החיים שלנו.

להתקדש זה לצייר אלוקות. לגרום לאור להפוך למציאות, להתגבש. להיות חיים, חיים מלאים וטובים.

ולכן מפרשים "קדושים תהיו" "יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני – קדושתי למעלה מקדושתכם". את המשפט הזה אפשר לקרוא בשתי צורות: קדושתי למעלה – מקדושתכם. כלומר הקדושה שלי שלמעלה נובעת מקדושתכם. אפשר גם בפשטות: "קדושתי, למעלה מקדושתכם". הירגעו, הקדושה שלי גבוהה מהקדושה שלכם. מסר אחד מעורר והשני מרסן. זה בדיוק העניין. למעלה בשמים לא חסרה קדושה, חסר רק מישהו שיטבול בה מכחול ויצייר אותה, יוריד אותה, יברא ממנה חיים, עולם, אדם.

התפקיד הזה מוטל עלינו, ולשם כך צווונו "ואל יבוא בכל עת" שלא תפסיד את הנדירות, את ההכנה,

דע לך שקדושת השם יתברך למעלה מקדושתך, אך גם דע לך שכל הקדושה שלמעלה נובעת מקדושתך שלך.

התורה מלמדת אותנו לחיות בין שתי הקצוות הללו. להשתוקק למעלה כדי לקדש את מה שלמטה.

 

1219 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים