חיי שרה – כמה זה מאה עשרים ושבע שנה?

בס"ד

מאה עשרים ושבע שנות חיים הם ממש לא הרבה, לעומת שמונה מאות חמישים שנה או יומולדת בגיל תשע מאות תשעים ותשע. ובכל זאת החיים של שרה אימנו היו משהו אחר לגמרי, והיא מורישה לנו את הזכות לתוחלת חיים אחרת.

פרשת השבוע מדברת על החיים, על המוות, ועל הזקנה. השם של הפרשה מעורר שימת לב – "חיי שרה" – החיים של שרה אימנו. לכאורה לא מדובר בתוחלת חיים כה מרשימה. לעומת שמונה מאות, תשע מאות ואלף שנים של מאריכי החיים מהפרשיות הקודמות, מה הם כבר מאה עשרים ושבע שנים? מדוע מחשיבים כל כך את שנותיה של שרה אימנו?

התשובה מסתתרת בצורה בה בחרה התורה לכתוב את מניין שנותיה של שרה – מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים. מקובל יותר לכתוב מאה עשרים ושבע כמקשה אחת. אלא ששרה אימנו ידעה איך לחיות, והיא למעשה הבנאדם הראשון שמתקן את תוחלת החיים שהתקלקלה בעקבות חטא אדה"ר.

רש"י מציין: "בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע". וכאן בעצם מתומצתת ההגדרה מה הם חיים טובים וארוכים.

אצל רוב בני אדם החיים מחולקים לתחנות של גיל; מי שהיית פעם אינך היום ומי שאתה היום לא תהיה מחר. לגילאי ילדות יש תמימות ויופי אבל אין את הבגרות של השנים המאוחרות יותר, וכשנעשים בוגרים מאבדים את התמימות, ועדיין אין את הניסיון והשלווה של הזקנה. לזקנים לעומת זאת אין את החינניות של הצעירים. ולכן כשאתה אומר על מישהו שהוא בן מאה עשרים ושבע, זה לא מדויק, כי אם הוא בן מאה הוא כבר לא בן עשרים ובוודאי שלא בן שבע. מהבחינה הזו החיים הולכים תמיד לכיוון המוות.

אבל זה לא תמיד היה כך, החיים התקלקלו בעקבות האכילה מעץ הדעת. אדם גורש מגן עדן כדי שלא יאכל גם מעץ החיים "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". האכילה מעץ הדעת, בעצם, מנעה מאדם את האכילה מעץ החיים.

לפעמים מה שאנחנו מתעקשים לדעת מונע מאיתנו את החיים הטובים.

אבל שרה שהיא גלגול ותיקון של חווה אימנו, תיקנה את תוחלת החיים, היא זכתה לא רק לחיות – גם לצבור את החיים ולשמר אותם, בבחינת בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבן שבע.

בפרשה מוזכרת גם הזקנה "ואברהם זקן בא בימים", חז"ל דורשים זקן – זה קנה חכמה. זקנה זה מה שקנית במשך החיים. בגילאים צעירים אנשים חיים על חשבון מה שהם מתכננים או חולמים להיות. בגיל שיבה אין על מה לחלום ואת מה לתכנן, הזקן חי את מה שהוא קנה והפך לחלק מעצמו.

אברהם אבינו זוכה לזקנה משום שהוא "בא בימים", הוא הגיע לגיל זקנה עם כל הימים והרגעים שהיו בדרך. עם כל הדברים הקטנים והגדולים, את הכל הוא אסף ולכן הוא זקן – זה קנה. יש לו חיים טובים.

מהבחינה הזו אברהם ושרה זוכים לתקן ולרפאות את תוחלת החיים. אדם סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם. מה זה נקרא לחיות לעולם? הכוונה להוציא את החיים שלך מהמתכונת החולפת ולשמור אותם במקום נצחי. להפוך את הרגעים הקטנים לנכס שלא יאבד לעולם, לשמור את הטוב שבכל הגילאים, ולבוא עם היופי והתמימות של גיל שבע, עם הנקיות מחטא של גיל עשרים ועם הניסיון והישוב הדעת של גיל מאה.

כל זה מתחבר עם מקום הקבורה שאברהם קונה כדי לקבור את שרה – מערת המכפלה. המערה היא מקום הקבורה של אדם וחווה, והיא נמצאת בחצרו של עפרון, בזוהר הקדוש מובא שעפרון לא ידע את ערכה של המערה שיש לו בחצר. הוא זלזל בה, מבחינתו היא לא היתה יותר מאשר מערה אפילה, אבל אברהם אבינו הריח שם את ריח גן עדן והסכים לשלם ארבע מאות שקל כסף כדי לקבל אותה. וזה הסוד הגדול: לכל אחד יש בחצר את השער לגן עדן, את החיים הטובים. הבעיה שכשאומרים 'חיים טובים' כולם נוטים להסתכל קדימה ולחפש אותם אי שם, מאחורי אתגרים גדולים וניצחונות מרשימים. זו תופעה שנשארה לנו מאכילת עץ הדעת – השאיפה להיות כאלוקים, לכבוש את העתיד ולהפסיד בינתיים את ההווה. חיים טובים הם 'מערת המכפלה'. זה מסתתר כמו מערה במעבה האדמה, למעשה יש לך כל מה שצריך כדי לחיות חיים טובים, תחפש רק איך להכפיל את זה. איך להכניס לחיים הפשוטים שלך קצת ריח מגן עדן, קח את השגרה שלך ותכפיל אותה, תוסיף לה נופך של אמונה, של שמחה, של פנימיות.

 

1414 סך כל הצפיות 5 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים