חושך קודם לאור – הרקע הקבלי של סיפור המגילה

גם בשפה הפשטנית מורגל הביטוי 'פנים בפנים', מה הוא אומר? קשר נעלה בין כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא. הסמל המפורסם הם הכרובים הניצבים איש לקראת רעהו פנים בפנים בשעה שישראל עושים רצונו של מקום.

דברי ימי ישראל רצופים עליות ומורדות. אולם אלו ביטויי חיצוניים בלבד למציאות האמיתית המסתתרת בשפריר חביון – מצבה של כנסת ישראל וייחודה בקודשא-בריך-הוא. או ייחוד 'זעיר אנפין ונוקביה' (להלן זו"ן) בשפת הזוהר הקדוש. מה משמעותה של הגדרה זו?

בקצירת האומר: 'זעיר אנפין ונוקביה' הם שתי ההנהגות העליונות ('פרצופים') המשפיעות בעיקר על מציאותנו. הייחוד בין שני הפרצופים מבטא את מצבה של המציאות ברוחניות ובגשמיות. כמעלת החיבור, כך מתרבה השפע בעולמות ומתעלה מעמדם של ישראל הקרויים "בנים אתם להוי"ה אלוקיכם". הוי"ה– פרצוף 'זעיר', 'אלוקים' – השכינה הקדושה.

יש למצבי הייחוד הללו רמזים וביטויים שונים: למשל, אור השמש ביטוי להנהגת 'זעיר אנפין' (להלן ז"א), הירח סמלה של השכינה, ספירת המלכות והאמונה. וכשם שאין לה ללבנה אור עצמי אלא אור חוזר מהשמש. כך השכינה מציאותה תוצאה של עמידה "נוכח פני השם", כמראה המשקפת אור. בנפש האדם ההנהגות הללו מקבילות לזכר ונקבה, דעת ואמונה ועוד.

שבעה מצבים

האריז"ל מלמד על שבעה מצבים שונים בהתקשרות זו"ן. המתחלקים לשני מצבים כללים: 'אחור' ו'פנים'. במדרגות ה'אחור' השכינה מקושרת עם קוב"ה, מקבלת ממנו ומושפעת מהארתו אך ללא הארת פנים, כמי שניזון ללא יחס של גדר 'ייחוד'. מצבי ה'פנים' נעלים ומבטאים דרגות שונות בייחוד. שבעת המצבים משתנים לאורך ההיסטוריה ומאפיינים תקופות שונות: ביום רביעי לבריאה היו העולמות במדרגה השלישית (במשמעותה לא נוכל להרחיב כעת). ביום זה נתלו ברקיע המאורות. אז קטרגה הלבנה 'אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד', ונאמר לה 'לכי ומעטי עצמך'. לאחר מכן המשיכו העליות והמורדות, בחטא עץ הדעת ביום השישי, בשבת בראשית, בירידה למצרים, ביציאה משם. אגב אורחא – לאורך כל הימים והזמנים, תמיד היו ימי השבת במדרגה שישית. אחת לפני השביעית והמושלמת שלא תתאפשר אלא בבית המקדש השלישי.

בימי שלמה, בבניין בית המקדש הראשון, זכה עם ישראל לשנים כמותן לא היו עוד מעולם. מצבם הרוחני של ימות החול זהה היה למצב השבתי, תמיד עמדו זו"ן במדרגת הייחוד השישית. על כך מפורסמת בזוהר הקדוש הלשון: "ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר הירח היא השכינה הקדושה, היתה בשלמותה. משום שאז עמדו השכינה וקדושא בריך הוא בייחוד השלם, עד שהאירה הלבנה במילואה. ביטוי לשלמות זו ניכר גם בשגרת החיים הארצית, כאשר ירושלים הפכה לבירת העולם, מלכי ורוזני ארץ נהגו לשגר אליה את בניהם ומילאו חוצותיה באוצרותיהם. ניכר אז בחוש שהייחוד השלם המאיר בבית המקדש, שואב אליו את כל חבלי ארץ ויושביה. היה שלמה מאותם מלכים שמשלו בכיפה, ועוד העפיל עליהם בהיותו מולך בעליונים ותחתונים. שלטון זה לא הושג ביכולת אנושית, מדרגתו הרוחנית וחכמת אלוקים שבקרבו -היא שקיימה בכל רגע את הייחוד השלם בעולם, ורוממה את הבריאה כולה למציאות שכזו.

חורבן הבית וגלות שבעים השנים של נבוכדנצר, גדעו את תור הזהב. אז נפל המעמד הרוחני למדרגה הראשונה ומיד התייצב על מדרגה השלישית, מקביל למצב של שנות המדבר, ועל כך מקוננת הקינה של חצות "המדבר הייתי לישראל…". מאוחר יותר שבו העולמות והתעלו בבניית בית שני אך לא כבימי בית ראשון. אחר כך באו ימי הגלות שאנו בעיצומם.

בתקופת מרדכי ואסתר אנו עסוקים באותם שבעים שנה המפרידות בין הבתים, הראשון והשני. בסוף תקופת שבעים השנים, בשנת שלושת אלפים ש"צ שנים לבריאת העולם, אירעו אירועי המגילה. כדי להבין מעט את תוכן האירועים יש להבהיר רעיון נוסף –סוד התגברות החושך לפני האור.

אורות מאופל

לפני עלות השחר מתעבה החשיכה. זהו משל מפורסם לעובדה המובהקת שקודם התגלות אור או הפצעת גאולה, מתעצמת החשיכה וההסתרה. גאולת פסח כמו ניסי חנוכה ופורים, מבקיעים אלינו מבין חשרת עבים של צרות גזירות והסתר פנים. האור שזורח מיד לאחר מכן קשור בהחלט לחושך שקדם לו. מדוע?

על פי פנימיות זהו סוד ה'דורמיטא' (תרדמה) – מצב הכרחי לאפשרות המעבר בין הנהגת 'אחור' להנהגה של 'פנים'. המושג נלקח מאותה תרדמה שהפיל השי"ת על אדם הראשון, ואין כאן המקום להאריך. רבינו האר"י מלמד שדווקא קודם שמביאים את ההנהגה לחיבור של 'פנים בפנים', מוכרח ליפול בעולם חושך והסתרה. בזמן הזה מסולקים המוחין מהנהגת 'זעיר אנפין' שביטויה הוא דעת, שכל, אור ובהירות. ובשעה שהשמש חשכה, איככה תאיר הלבנה שאין לה אור מעצמה? הדורמיטא מצטיירת כאן בעולם בדמות התגברות הסתר פנים, קושי וקטנות. אך מציאות זו היא השלב הקרוב ביותר להפצעת גאולה.

בסיפור המגילה, אנו מדברים על השנים האחרונות ממש שבשבעים שנות גלות בבל. במשך כל אותן שנים החזיקו הגולים במגילות ששימרו את דברי הנביא ירמיהו המבשרות את קץ הגלות "לפי מלאות שבעים שנה לבבל" (ירמיהו כ"ט). למעשה, עיניים רבות עקבו בדריכות אחר התגשמות הנבואה, מי מתוך ייחול להתגשמותה, ומי מתוך חרדה מפניה. בלשצר שטעה בחישוב שבעים השנים – השתמש בכלי הקודש, ובו בלילה נפלה מלכותו בידי דריוש. המן הרשע ובנו שמשי הסופר שחישבו את הקץ וידעו היטב בחכמת הכישוף על מעמדו הגורלי של עם ישראל, ביקשו לנצל שעה זו, על מנת לבטל חלילה לעד את אפשרות בניין הבית. כאן פותח סיפור המגילה.

מעשי המגילה מתרחשים אפוא בנקודת המעבר שבין 'אחור' ל'פנים'. בין הסתרה לגילוי. מעבר שכזה מתרחש בעולם מדי יום, באופן פרטי יותר, מחצות לילה ועד רגעי ההארה המופלאים של תפילת שחרית. בכל נפש משתקפת המציאות הרוחנית המצויה בתחילת הליל בחושך וגלות, נופלת לתרדמת 'דורמיטא', ושבה עם שחר ובאמצעות התפילה לדרגת הייחוד של 'פנים בפנים'. הסוגיה הגורלית ביותר היא – איך עוברים מאחור לפנים דרך דורמיטא, מבלי להיפגע. להארת מרדכי היהודי פתרונים, ועל כך במאמר 'גדולת מרדכי – ההארה הבלתי אפשרית'.

694 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים