חוקת – חמש דקות על הפרשה (אודיו)

בס"ד

תפקידה של מצוות פרה היא – להכניס את מי שבחוץ פנימה.

ולכן מוצאים בה, בכל פרטיה ודקדוקיה, היפוכים קיצוניים:

נאמר עליה שהיא "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים".

הסט שלה מורכב ממרכיבים של דבר והיפוכו "עץ ארז" לעומת "אזוב". הכי גבוה זקוף ויציב מול הכי נמוך כנוע וחסר עמוד שדרה.

אפר פרה שנשרפה באש על גבי "מים חיים". אש ומים. ובנוסף האפר הוא הדבר הכי פחות חי בעולם, כידוע אש מסוגלת לכלות דבר לגמרי משום שהשריפה מפרקת את הדבר למרכיביו הבסיסיים ביותר ומבטלת אותו ממציאותו לחלוטין, עד כדי כך שהאפר יורד בדרגה אפילו מהעפר, כי העפר עוד מסוגל להצמיח, יש בו חומרים מזינים וכוח גידול ופריון. אבל האפר אינו מסוגל להצמיח מאומה, הוא מוות.

לעומתו, המים ועוד 'מים חיים' הם מקור החיים והתזונה.

הפרה אמורה להיות "אדומה" ועם זאת "תמימה". אדמומיות מבטאת דין ותקיפות ותמימות היא ההיפך מהתקיפות. ובזוהר כתוב "אדומה – דינא קשיא" "תמימה – דינא רפיא", כי באמת הפרה אדומה אמורה להעביר את ההנהגה מדין קשה לדין רפוי, מטמא לטהור, ממת לחי.

כל מעשיה של הפרה נעשים בחוץ, ואילו מטרתה להכניס את מי שבחוץ פנימה.

לעומת זאת כל שאר הקרבנות נעשים רק בפנים.

 

ובאמת העניין של מצוות פרה אדומה הוא בבחינת "ביטולה של תורה זהו קיומה".

ההגדרה של התורה היא 'בית'. ולכן גם התור המתחילה באות ב' של בראשית. בתיקוני הזוהר ישנו צירוף של בראשית – ראש בית. 'בית' הוא תכלית העולם, כי על בריאת העולם נאמר "לא לתוהו בראה – לשבת יצרה". כלומר שהעולם יתקיים בצורה מיושבת, עם בני אדם בעלי בתים. כי המגורים בבית מבדילים את האדם מהבהמה, שהחיה והבהמה מקומם בשדה והאדם מקומו בבית.

ובכל זאת העולם הוא לא בית, אדרבה לפעמים הוא מדבר או יער או שדה. העולם הוא רשות הרבים ופיזור הנפש. והבית הוא מקום המפלט. בית הכי ביתי בעולם זו התורה. היא הבית של הנשמה. רק בתוך התורה אדם יכול לחוש באמת בן בית.

בעיה היא שכאשר יש בית, יש גם את האפשרות להיזרק ממנו חלילה. וזה מה שקורה לטמא.

מהי טומאה?

טומאה היא תוצאה של פירוד בין פנימיות לחיצוניות. כי העולם נברא מפנימיות וחיצוניות, גוף ונפש וכו' לכל דבר יש את חזותו החיצונית ואת תוכנו הפנימי. החיצוניות אינה פסולה, אדרבה היא הכרחית, כמו הקליפה העוטפת את הפרי. מצד אחד הקליפה מונעת מגישה ישירה אל הפרי ומאידך זה בדיוק מנגנון ההגנה לו זקוק הפרי. בפנים שרוי החלק העדין והחשוב ובחוץ מקיפה אותו שכבת הגנה, חומה בצורה. אבל הקליפה בגלל המגע התמידי שלה עם החוץ, נמצאת תמיד בסיכון. הקליפות יונקים ממנה והחיצוניים. ולכן החיצוניות של כל דבר מצויה תמיד בסכנת הסתאבות.

בית מורכב גם כן משני החלקים הללו. יש בו פנימיות אבל הוא בנוי מחיצוניות; קירות, חלונות, גג. החיצוניות הזו מגוננת ויוצרת מתוך ופנימה את החוויה הביתית ואת תחושת ההגנה והביטחון.

טומאה נוצרת כאשר החיצוניות נפרדת מהפנימיות. משום שכל עוד היא דבוקה בפנימיות, למרות המגע התמידי שלה עם החיצוניות היא אינה מסתאבת. פנימיות טובה מסוגלת לשמור על החיצוניות.

המצב הזה, אפשר לומר הסטטוס קוו, מתקיים בכל אחד ואחד. יש בנו חלקים חיצוניים ויש את הפנימיות. כל עוד יש באדם מספיק תוכן פנימי גם חיצוניותו שמורה. אבל אם החיצוניות מפתחת עצמאות יתר ומתנתקת מהתוכן הפנימי, מהר מאוד היא תסתאב ותיטמא. למעשה היא תהפוך אפילו למוות – עור מת. הגוף מתקיים כך, כל הזמן הוא משיר מעליו שכבות דקות של תאים מתים, פושט את עורו. זוהי חיצוניות שאיבדה את הקשר עם החיות הפנימית.

זו למעשה משמעותה של טומאת מת.

מוות הוא אירוע מטלטל, כמו האנטי תזה שלו – הלידה. בשני המקרים הללו מתרחש מאורע לא שגרתי בעולם שלנו. או שבא דבר חדש לעולם, ואז יש את ההזדמנות לחוות את החיבור המופלא הזה שבין גוף לנשמה. איך לפתע מופיעים בביתנו ובסביבתנו חיים חדשים, יש מאין. או המאורע ההפוך לא עלינו, כאשר אדם מת סביבתו הקרובה נתקפת הלם. איך הלכו להם החיים לפתע פתאום. איך התפרדה החבילה.

המגע עם המוות ללא ספק מזעזע בצורה כלשהי את הנוגע. אי אפשר להתעלם מזה. ולכן, משהו אצל הנוגע במת נפרד. כאשר אתה נתקל במקרה של מוות, משהו בחיבור שבין חיצוניותך לפנימיותך נסדק. זה מה שגורם לנוגע במת להיטמא בטומאה כה חמורה. ברגע זה נפלט הטמא מהמושג 'בית'. שכן כל החוויה הביתית וכל מהותו של בית הוא חיבור ואחדות בין חיצוניות לפנימיות. הטמא מוצא את עצמו מחוץ לבית.

כאשר רוצים לטהר את המת מעוניינים בעצם להכניס אותו מהחוץ אל הפנים. ולצורך כך מוכרחים אפוא לבטל את הפירוד שהתרחש אצלו בין החוץ לפנים. אבל מישהו צריך לצורך כך לצאת החוצה, ולהביא אותו פנימה. עושה זאת במסירות נפש הכהן שנבחר לעסוק באפר הפרה ועליו נאמר שהפרה "מטהרת טמאים ומטמאת טהורים" משום שהכהן הזה עתיד להיטמא עד הערב.

זה כלל גדול בעבודת השם וביהדות בכלל:

"ביטולה של תורה זהו קיומה". האסון הרוחני הגדול ביותר זהו פירוד בין חיצוניות לפנימיות. כשהחיצוניות מתנתקת חלילה מהתוכן הפנימי המשמעות היא – מוות. וכדי להחיות מתים וכדי להחזיר את עצמינו פנימה, וכדי לבטל את התחושה של 'עור מת'. חייבים לפעמים לצאת החוצה. כל מעשיה של פרה אדומה בחוץ – מחוץ לבית המקדש. משום שמצווה זו נועדה להחזיר את החוץ פנימה. כאשר רוצים לחזק את בדק הבית; לאטום את הגג מפני חדירת גשמים, לתקן פגם בקירות הבית ולשפצו מוכרחים לצאת החוצה, ולעבוד משם. המקום הטבעי שלנו הוא הבית, התורה, וכל מה שקורה מהבית של בראשית והלאה. אבל, כאשר נתקלים בטומאה ובניתוק ומוות רוחני, מוכרחים לעיתים לצאת החוצה. לרדת אל החלקים השרופים שבנפש, אל האפר של הפרה, אל תוקף הדין, ומשם לחזור ולחבר את האפר המת עם המים החיים. כל זאת חייב להיעשות בתמימות "פרה אדומה, תמימה".

….

1163 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים