חדשים לבקרים – כוונות קריאת שמע (פרק חמישי)

בס"ד

לאחר שנגענו במספר נקודות הקשורות לכוונות קריאת שמע, נשוב ונרחיב דיבור אודות מיקומה של קריאת שמע ומשמעותו.

קריאת שמע נקבעה בין ברכת אהבת עולם לאמת ויציב. בשעה זו אנו מצויים בהיכל 'אהבה' שבעולם הבריאה. למיקום זה משמעות רבה. הלא הקדמנו שקריאת שמע היא הכנה לתפילת שמונה עשרה, ודווקא אז באותה הכנה אנו פועלים במקום גבוה יותר מאשר בתפילה. בתפילתנו אנו מייחדים קודשא בריך הוא ושכיתיה ואילו בקריאת שמע הייחוד הוא בבחינת אבא ואמא. וכאן יש לשים לב: הפעולה נוגעת אמנם בנקודה גבוהה יותר, אולם המקום שלנו בקריאת שמע לעומת מקומינו בתפילה, נמוך יותר. בשעת קריאת שמע אנו מצויים בהיכל אהבה של עולם הבריאה, בשמונה עשרה נשהה באצילות. מן הראוי ליתן לב להבחנה בין שתי ההגדרות – היכן אנו פועלים לעומת היכן אנו מצויים.

הסיבה לכך שדווקא את הפעולה היותר גבוהה אנו מבצעים מתוך מיקום נמוך יותר מעניינת: דווקא מפני שפעולתה של קריאת שמע גבוהה מאוד ומעבר לכוחותינו, לפיכך רק בריחוק מקום ניתן לפעול זאת, בסוד "מרחוק ה' נראה לי". זו הסיבה שקריאת שמע נאמרת במיושב ואילו שמונה עשרה במעומד. הכלל הוא שכאשר אנו פועלים בתחום עולם האצילות עלינו לעמוד, ובבריאה יש לשבת משום שזהו עולם הכיסא. בקריאת שמע אף על פי שאנו פועלים באצילות אולם אנו הרי מצויים בבריאה, לפיכך היא תאמר בישיבה.

היכל אהבה

אמרנו שבשעת קריאת שמע אנו נמצאים בהיכל אהבה שבבריאה, ראוי להבהיר מהי עבודתנו במקום זה ומדוע. רבינו האר"י מלמד שההכנה לייחוד של תפילת שמונה עשרה נעשית דווקא בהיכל אהבה של עולם הבריאה. זאת משום שאל ההיכל הזה מובאת השכינה הקדושה בשלב זה של התפילה, וכאן נעשות ההכנות לקראת עלייתה אל היכל המלך שבעולם האצילות. כהכנה לעלייה תהיינה מובאות לכאן הארות עצומות מעולם האצילות, להקביל את פני השכינה ולסייע לה בעלייתה. מושגים אלו טעונים ביאור ותרגום – ביאור העניין ותרגומו לשפת עבודת הבורא.

ידוע שבשעות הלילה יורדת השכינה בגלות ובבוקר היא שבה אל היכל המלך, כך מדי יום. משמעותה של גלות היא ירידה, וברוחניות יש גם מקום לירידות. לא רק השכינה יורדת וגולה בלילה, הירידה ניכרת גם בהנהגת זעיר אנפין, אולם יש להבחין בין שתי הירידות; אצל השכינה בשעת ירידה וקטנות נחסרות כל תשע ספירותיה שמכתר ומטה ורק אור הכתר שלה נשאר בעולם האצילות, ואילו מזעיר אנפין מסתלקים בשעת ירידה רק שלוש ספירותיו הראשונות חכמה בינה ודעת, ובאצילות נותרים שש המידות התחתונות הקרויות ששה קצוות. לפיכך בשעת ירידה השכינה קרויה "נקודה קטנה", כל מה שנותר ממנה היא נקודה קטנה של 'כתר', רצון ותו לא. תכונה זו נראית בחוש: כאשר נחלשת האמונה היא נעלמת כמעט לגמרי, כמו הלבנה בשעת מיעוטה. רק נקודה בסיסית מאוד של אמונה נשארת בלב, וממנה ניתן להצמיח מחדש את בניין האמונה. לעומת זאת, בזעיר אנפין ניכרת הירידה רק בהסתלקותם של כוחות ההשכלה, המציאות כשלעצמה נותרת על קנה. כלומר, אדם עלול לאבד את המוחין וההשגה, ולמרות זאת מציאותו נותרת על בוריה. יש לו מידות ומעשים שהוא מסוגל לבצע גם בשעת קטנות.

במאמר המוסגר ייאמר, שהנהגה זו של הסתלקות והתמעטות האור, נבראה במחשבה תחילה ובחכמה רבה. משום שאילו היתה כל המציאות הרוחנית מקשה אחת, הרי שבעקבות כל פגם הכל היה נפגע ונחרב חלילה. אולם משום שהמציאות הרוחנית נבראה באופן המאפשר לחלק מהאורות להיפרד ולהסתלק לעת מצא, אזי גם אילו יגרום החטא ותעולל הגלות הסתלקות וירידה, לא הכל ייאבד. זעיר אנפין רמוז באות ו' של שם הוי"ה על שום שמציאותו הבסיסית היא שש ספירות חג"ת נה"י, המוחין נחשבים אצלו לתוספת, ותוספות אפשר להפסיד. לעומתו מציאותה הבסיסית של האמונה היא נקודה אחת, כל השאר אצלה בגדר תוספת, ולכן בשעת ירידה כל אורותיה ייעלמו והיא תיוותר במציאותו הבסיסית בלבד, נקודה אחת קטנה (הסוגיה ערוכה בהקדמת פרי עץ חיים, דף א', עולת תמיד דף ד' ובשאר מקומות בעץ חיים).

כעת הבה נבין. קריאת שמע נאמרת מדי יום ביומו מחדש. זו הקריאה היהודית היסודית והבסיסית ביותר. היא מבטאת את אמונתנו בה'. לכאורה אמונה היא יסוד פשוט ולא "תוספת קדושה", הבסיס הראשוני ביותר עליו מושתתים החיים היהודיים עוד לפני קיום המצוות ולימוד התורה. ולמרות שיסוד זה פשוט כל כך, הוא טעון חידוש יום יומי. אנו נדרשים לומר את הדבר הפשוט והמובן מלכתחילה כביכול מדי יום בפה מלא, כאילו היום באנו עימו בברית. הרעיון הזה נסמך על הכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

היעלמות לצורך התגלות

התחדשות האמונה מדי יום קשורה להיעלמותה מדי לילה. כידוע, הסתלקות האור היא סיבה המאפשרת את התגלותו המחודשת. עניין זה משקף היטב את המציאות הרוחנית לפיה השכינה הקדושה יורדת מדי לילה לגלות, היא יוצאת ממקומה והיכלה שבעולם האצילות ונודדת אל עולמות הפירוד בריאה יצירה ועשייה. בבוקר היא נאספת מגלויותיה ועולה בחזרה למקומה. ברגעים אלה מורגשת התחדשות ממשית גם בעולם שלובש פנים חדשות מדי שחר ומקיץ מתנומת ליל, רענן מאמש. גם בליבו של כל אחד מתחדשת מדי שחר אמונה חדשה, ירידת השכינה ועלייתה מתבטאות אפוא בפרטיות בנפשו של כל יהודי.

עליית השכינה ושיבתה אל מקומה נעשית בשלבים. במהלך התפילה נאספים ניצוצותיה מכל חלקי הבריאה והדבר דומה לקיבוץ נידחים שיקדים את התגלות הגאולה. בלילה, כאשר השכינה שרויה בגלות, היא למעשה מפוזרת. אמונה חלושה היא אמונה פזורה. משום שתמיד יש אמונה, הצרה היא שאמונה זו נתונה לזרים. בשעת חולשה אנו נוטים לתת אמונתנו בהבלים, בהון און וממון. בבוקר היא נאספת מכל אותם מקומות וחוזרת למקומה ולהיכלה. בברכת המאורות השכינה עולה ואוספת נוגהותיה אל עולם הבריאה, עולה מהיכל להיכל עד ששוכנת בהיכל 'אהבה'. לכאן יש להוציא לקראתה את אורות עולם האצילות כדי לסייע בידיה לעלות מבריאה לאצילות. הדבר דומה ליציאת החתן מחופתו לקראת כלה. אורות עולם האצילות מקבילים את פני האמונה. עניין זה רמוז בכתוב "והוכן בחסד כיסא", החסד שהוא היכל 'אהבה' מכין ומתקין את הכיסא שהוא הכינוי לשכינה.

עליית השכינה בבוקר לעומת ירידתה בלילה מסמלת את המעבר בין אתערותא דלעיילא לאתערותא דלתתא. קריאת שמע קבועה בברכת המאורות, ולא בכדי. ההנהגה הזו של לילה ויום נגזרת מחילופי השלטון שבין שני המאורות, הגדול והקטן. בלילה שלטונה של הלבנה ואז גם זמן ירידת השכינה. על זמן זה נאמר "כי אשב בחושך – ה' אור לי", כלומר בשעת חשכה מושפעת עלי האמונה מצד השם יתברך, שלא על ידי. לפיכך חשכת הליל מבטאת מצב בו אדם אינו מאיר מצד עצמו, אלא סופג הארה מזולתו, דוגמת הלבנה שאין לה אור מעצמה ורק החמה מאירה עליה. היום הוא זמן התגלות האור ומשמעות הדבר שאדם מתחיל להתעורר ולפעול מצד עצמו, דוגמת השמש המאירה בעצמה.

פעמיים 'שמע' אומרים

לפיכך יש לומר קריאת שמע פעמיים ביום, בערב ובבוקר. משום שלאמונה ישנם שני ביטויים יסודיים – אמונה שמתקבלת מאתערותא דלעיילא, ואמונה הנרכשת מתוך אתערותא דלתתא. בלילה, כשאין אור, העבודה היא להכשיר את הכלים לקראת האור שיבוא ביום. אכן על פי פנימיות ידוע שכל תפילת שחרית הולכת אחר עבודת חצות לילה, ואי אפשר להפריד בין הדבקים. בלילה השכינה יורדת והעבודה היא להשתתף עימה בירידתה, לבכות את גלותה ולארוג כאייל לעלייתה. עבודת הלילה מכינה 'כלים' לעבודת היום. ויש כאן יסוד גדול בעבודת הבורא:

בנוהג שבעולם ששעות העבודה צמודות לשעות האור. בלילה לא עובדים משום שעשיית מלאכה נובעת מתוך אתערותא דלתתא, ובלילה ההנהגה היא באתערותא דלעיילא, ההתנהגות המתאימה לזמן זה היא שביתה ושינה. כאשר פועלים עבורך ובמקומך – רשאי אתה ללכת לישון. אולם ברוחניות גם בשעת מנוחה ושביתה לא נפסקת העבודה. הווי אומר: גם ביטול זו עבודה. אלא ששתי פנים לעבודת הבורא: יש עבודה של התעוררות ועשייה ויש עבודה של חוסר עשייה. איזו עבודה יש בחוסר עשייה? עבודת הגעגועים. אינך יכול להתגעגע ולכסוף לדבר המצוי בידך. ולפיכך דווקא אי היכולת לפעול בשעת לילה מעצימה את היכולת לכסוף ולהשתוקק בשעות הלילה. כאשר הלילה מוקדש לגעגועים, העבודה בשעות היום תושבח לאין ערוך.

(שעה"כ קריאת שמע – דרוש ו', ליקו"ה קר"ש ה')

נקודה קטנה

לשכינה הקדושה יש מצבים שונים של עליה וירידה, גלות וגאולה. מקומה הוא בעולם האצילות וכשהיא נודדת מקינה, הרי היא יורדת אל עולמות בריאה יצירה ועשייה. לא כל ספירותיה של השכינה יורדות אלא רק תשע הספירות שתחת הכתר, ספירת הכתר לבדה נשארת גם בשעת גלות בעולם האצילות. במצב שכזה קרויה השכינה 'נקודה קטנה' והכוונה לספירת הכתר של השכינה שהיא נקודתה השורשית שלעולם נשארת במקומה והיכלה.

1564 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים