זכות הציבור (לא) לדעת

בס"ד

רביע השעה שעשיתי לצידו של פרוספר, על כורחי עשיתיה. כשם שאין אדם בוחר בצרותיו כך אינו בורר את שכניו לספסל ההמתנה. פרוספר נחת לצידי עם כל מה שכלול בו, והרבה דברים היו כלולים בו. ראשית כל מילים, האיש לא חדל ללהג. אחר כך שאלות, ישמרנו ה' ויצילנו מכל צרות. למפרע מצאתי בו התגלמות הישראלי המעודכן שכל רכילויות ארצנו שגורות על לשונו. "או שאני תמים או שאתה באת מהגיהינום", אמרתי לשכני הזמני, "מאיפה לך כל המידע הרע הזה?!"

די מהר הגענו להצהרה הצפויה, פרוספר טען לאתיאיסטיות מוחלטת. לא מאמין בכלום וזהו. "תראה", הוא מתרכך מהר מדי ומסביר לי, "אני אדם טוב שמאמין לאנשים ואם תדבר איתי עוד רגע, אני שלך. הבעיה שרימו אותי. ראיתי יותר מדי נכלוליות, יותר מדי שקרנים. נמאס, לא מאמין לאף אחד וזהו".

אז זהו, שפרוספר חידד בקרבי הבנה מפורסמת אך דרושה עדיין להפנמה, היכן עובר קו הגבול בין מה שזכות הציבור לדעת לבין מה שזכותו שלא לדעת?

 

שאלה מעין זו, אילו הוצגה בציבור הכללי, נידונה היתה על אתר לפסילה. מי שׂמך שר ושופט עלינו?! הטיפוס המערבי רגשן ופחדן, נסער ושוחר חירות. לא מסוגל לראות תיעודי זוועה של דאע"ש, זה גומר אותו. נופל שוב ושוב במכמורת פיתויי היצר ונפשו יודעת כמה רע לו. אבל אם רק תעז להציע לו לסנן ולא במעט את הגועל נפש שמוזרם ללא הרף אל ביתו וכיסו הוא יזעם, מי אתה שתחסום את התכנים שלי. רוצה הכל פתוח. ארבע כיווני ירי לתוך הסלון. לך תבין אותו.

הטיפוס המערבי מתקשה לעכל את הרעיון שהוא, האיש החזק הבוגר והנבון, זקוק למנגנון הגנה. מה, הוא ילד?! בשביל מה יש לו שכל? מנגנון ריסון חיצוני מצטייר כמו סוג מסוים של קלון. אבל אנשים שוכחים שבמקרים רבים כל כך הם נאלצים להזדקק לשירותיהם של חסמים ומרסנים מלכותיים. אנשים שסובלים מעודפי שומן בשלב מסוים עשויים להבין שלבדם לא יצליחו לבלום, הם זקוקים את המישהו שיעשה זאת עבורם מבחוץ. כך גם במקרים חמורים של התמכרות. אלו שהגיעו לאדמה והשתטחו על הקרשים יהיו מוכנים לבקש בפה מלא תמיכה, עזרה, וחילוץ מעצמם. יש את השלב הזה שאדם מבין שהאויב המר ביותר שקם כנגדו, אפשר שהוא – הוא עצמו. הבנה זו לבדה מצדיקה תעודת בגרות. הבעיה שעל פי רוב זוכים בה רק בתחתיות. כשאין יותר לאן ליפול ולהתרסק.

בקרב המחנה דומני שהשאלה עודנה מתקבלת. ברור לכל ירא אלוקים עד כמה חשובה ביקורת פנימית ועד כמה נחוצה המסננת שתשאיר את מה שאין לנו כוח להתמודד איתו, בחוץ. יש שלב התפתחותי מסוים בו אדם מבין שאת החיים האלה צריך פשוט לעבור בשלום, ואז הוא מוכן להישיר מבט אל עצמו ולהפנים שהוא לא באמת מסוגל לשמור על שפיותו, ואילו הדבר ניתן לבחירתו הבלעדית הוא היה הורג את עצמו רוחנית וגם גשמית. נס שהקדוש ברוך הוא מצילו מידי עצמו. כדי להגיע להבנה שכזו נדרשת בראש ובראשונה ההשגה הפשוטה שיש תכלית לעולם.

 

אחד המנגנונים הבוגרים והאחראיים שאנו רשאים להתהדר בו, זו הביקורת הפנימית בעיתונות החרדית. עדיין יש דברים שלא חודרים אלינו, ולפעמים מדובר במה שהעסיק במשך שבוע שלם את האקטואליה הישראלית ואנחנו לא יודעים כלום, נו אז מה. נהג המונית יודע, פרוספר מחדר ההמתנה יודע, כל העולם יודע ורק אנחנו לא מעודכנים וזה מה שיפה אצלנו. אבל חוששתני שאנו משוחחים על  הכותל המערבי, שריד לתקופות שפויות שמי יודע מה נותר מהן. העיתונות החרדית, גם אגפיה הפחות שמרניים כביכול, עדין משמרת באדיקות את קו הגבול היפה הזה שמרשה לעצמו להותיר מחוץ לאקטואליה את כל מה שמכוער ובלתי ניתן לעיכול. אפשר בהחלט להתווכח על טוהר ההשקפה ונועם ההגשה, ועדיין אין כתב עת חרדי שיעז לחצות קווים אדומים.

אבל מה שנכון בנוגע חומר מודפס, ממש לא נכון לגבי חומרים דיגיטליים, והם אגב ממלאים מקום הרבה יותר משמעותי מכל מה שהודפס אי פעם. מחוץ ומסביב לעיתון השמרני מוצף הציבור במקורות מידע אחרים, חרדיים כביכול, על מקורות אלו לא חלים כללים ויש לכך כמה סיבות. לפחות אחת מהן היא העובדה שצנזורה מתקשרת אסוציאטיבית לחומר מודפס. רכילות דיגיטלית ומוקלטת היא הרבה פחות מכוערת.

 

במרכזן של כמה מהפרשיות שהסעירו את הציבוריות הישראלית לאחרונה, שב על עצמו אותו מעשה נורא שמוציא את בעליו מכלל ישראל. כמיטב ההרגל מתפתח לאחר מעשה מרדף האשמים, על מי ישית הציבור ההמום את האחריות. מה שצרכני התקשורת העייפים לא מצליחים להפנים, מבין כל ילד יהודי; למקרים מזעזעים אלו יש לפחות שני אחראיים משמעותיים, ושניהם חולקים קורת גג אחת ושמה, תקשורת.

לאשם הראשון קשרי משפחה ישירים עם המושג לשמו התכנסנו – 'הצנזורה', גוף שצונזר לחלוטין מהמרחב החדשותי הכללי. אין צנזורות, זכות הציבור לדעת הכל. הכלל אומר שהציבור אוכל מה שמאכילים אותו, והכלל השני אומר שאל מה שהציבור אוכל הוא מסתגל. ככל שאתה שוטף את עיני הקורא בעדכונים על מעשים איומים, הינך מקרב את הזוועה אל שׂכלו והופך אותה לאפשרות לגיטימית. האשם השני זו הרכילות. היא רוצחת בדם קר. אז נכון שהצרה הזו שייכת לאנשים מהצד השני של המדינה, ולא לנו הישרים והתמימים. אבל היא כן שייכת לנו. לא תמצאו בחוצותינו רכילות גסה אולי, אבל רכילות סתם תמצאו. עוון לשון הרע הוא חטא נושן, הצרה היא שבמהדורה תקשורתית יש לחטא הזה צליל מקצועי, אם לא ריכלת אינך עיתונאי רציני. הלו, הלכות לשון הרע ורכילות עדיין אקטואליות.

 

 

1574 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים