ויחי – כאן בונים שמחה

בס"ד

אין אדם שאינו מאחל לעצמו להימצא בשמחה, אם אפשר – תמיד. ובכל זאת עדיין השמחה נדירה, חמקמקה. הבעיה נעוצה בגישה שלנו לנושא השמחה.

בכל העולם יודעים לצטט את אמירותיו המפורסמות של רבינו הקדוש בדבר השמחה. מעלתה, סגולותיה, והחיוב להיות בשמחה תמיד. שימת לב פחותה מוקדשת ללימוד נוסף, חשוב מאין כמותו, שהנחיל לנו רבינו. הוא לימד אותנו שאת השמחה יש לבנות – ההפך המוחלט מהתפיסה המקובלת. העולם תופסים את השמחה כאווירה, הווי אומר: מציאות קיימת שכדאי ומומלץ להימצא בה. חובבי השמחה או חרדי הדיכאון יבקשו לשהות במחיצת אנשים שמחים ובמקומות חגיגיים.

הרבי מלמד שיש כאן סוג מסוים של השליה: "כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה וייסורים נסתלקין מן הצד… כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד". כשאתה שמח ידידי, המקומות הלא שמחים דואגים להימלט מהשטח. מה הבעיה?

שמחה מסוג זה היא סוג מסוים של בריחה. רוב העולם מנסה לברוח. להימלט מהדאגות, לברוח מחרדות, לנוס מפני הדיכאונות. לכל אחד דרך מילוט משל עצמו. כל עוד אנחנו מסתמכים על מצב שמח ועל אווירה, עדיין לא טעמנו באמת טעמה של שמחה. אנשים מבלבלים בטעות בין שמחה למצב שמח. מה ההבדל בעצם? העניין הוא כזה. מצב שמח הוא מקום בו שרויה שמחה. אבל כדי להשיג את השמחה בעצמה, יש להימצא  במקום בו מייצרים שמחה, והוא לא נראה תמיד שמח ומבדח כל כך. כשאתה שמח זה נפלא, אומר רבינו, "אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדֹּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם – כֵּן בְּתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה. שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִֹּמְחָה, שֶׁאָז מִגֹּדֶל הַשִֹּמְחָה וְהַחֶדְווָה מְהַפֵּךְ כָּל הַדְּאָגוֹת וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה שֶׁלּוֹ לְשִׂמְחָה".

אומרים לנו דבר כזה: המקום השמח והאווירה הם רק חצי שמחה. החצי השני והמשלים, איננו כאן. היכן הוא? במקום האחרון שתעלה על דעתך. נכון, בפינות האפלות הללו. אלו שהוסתרו כעת היטב תחת החיוך והצחוק, בצל הרעש והריקודים. הפינות הקודרות שהינך יודע היטב אימתי בדעתם לצוץ שוב – ברגע שתשוב הביתה, אל השקט נטול היסח הדעת, הן יופיעו. הדאגות, האכזבות, העצבויות. החצי החסר מהשמחה שרוי שם. לפיכך מלמדים אותנו שאת השמחה האמיתית עלינו לבנות. שמחה לעולם אינה יכולה לבוא מן המוכן. היא חייבת להיבראות כל יום מחדש. לפי שהיא מתפזרת בגלות כל פעם מחדש. השמחה היא יצירה אישית לגמרי של כל נפש לפי עניינה. אתר הבנייה מצוי היכן שמסתתרים הפחדים הגדולים שלנו, העצב והדאגה.

רבינו הוא רבי שתובע מאיתנו לחיות, תמיד לחיות, כלומר לעבוד. כשהוא מצווה להיות תמיד בשמחה, כוונתו שעלינו לחפש איך להמיר ולהפוך כל רגע וכל פרט בחיינו לשמחה. אין מקום על פני תבל בו שוררת שמחה תמידית. אין אווירה כזו ואין מזג אוויר שכזה. השמחה התמידית מורכבת מאינספור מצבי רוח שונים ומשונים. מעליות וירידות. מגלויות וגאולות. מהתחלות חדשות ומעידות ישנות. מאנשים שמפריעים ומאלו שעוזרים. מאכזבות דאגות ותקוות. כל החומרים הללו נערמים יחדיו במקום הקרוי 'היכלי התמורות'. בתחתית ההוויה שם שרויים הבלבול והטשטוש. ההיפוך והמבוכה. זה המקום שמצליח בכל פעם מחדש לתעתע בנו ולבלבל את ישוב הדעת שכבר השגנו. זה המקום שממיר טוב ברע, עיקר בטפל, מתוק במר. היעוד הנשגב ביותר של כל יהודי הוא – לברר את המקום הזה. לחלץ ממנו את יהדותו וקדושתו, את שמחתו.

כעת כבר לא יקשה מדוע דווקא במצרים נאמר על יעקב אבינו 'ויחי'. קיים הבדל יסודי מאוד בינינו לבין הצדיקים. אנחנו מחבבים מקומות שמחים. מעדיפים אווירה נאותה. צדיקים מחפשים מקומות חשוכים כדי להאיר אותם. הם מחפשים לתקן עולם, ולא לקבל אותו מן המוכן. במצרים, כותב הזוהר הקדוש, חי יעקב אבינו את עיקר חייו. היו אלו שבע עשרה שנות שמחה ונחת. הפליאה כמובן עצומה: דווקא במצרים הטמאה והמשוקצת ימצא הצדיק מנוחה ושמחה? והתמיה מתרחבת עוד יותר כשמתבוננים על דרכי ההשגחה השוזרות את האירועים בשרשרת, ומובילות בזה אחר זה את יוסף הצדיק ובעקבותיו אחד עשר אחיו הקדושים ובראשם יעקב אבינו לקבוע את דירתם במצרים.

לכאורה, מרכז העניינים הרוחניים מצוי בארץ ישראל. שם המקום, שם הקדושה, שם הכל. והנה מגוללות אותנו הפרשות האחרונות צעד אחר צעד עד תחתית תבל, מצרים. במקום הזה אנו עתידים לבלות בשבועות הקרובים, בגלות ובשעבוד. רבי נתן מסביר את עומק הרעיון:

הירידה למצרים היא צעידה לקראת גאולה. כלומר? הגאולה קיימת אמנם אך לעת עתה היא מפוזרת אי שם בהיכלי התמורות. בעקבות חטא אדם הראשון ושאר קלקולי הדורות הפסדנו את שלוות הנפש, את גאולת הנפש. הכל מעורב בטוב ורע, מהופך בהיכלי התמורות. התוצאה היא עצבות. כדי להיגאל יש לברר את התמורות והבירור הזה נעשה באמצעות שמחה.

עצבות היא גלות, וגלות זה המקום בו מייצרים גאולה. מאי משמע 'מייצרים'? הכוונה פשוטה – גאולה נוצרת כאשר הופכים רע וחושפים מאחוריו טוב שהתהפך.

כולנו מתמודדים עם עצב ודכדוך, קטנות המוחין ושאר כינויים. זו האווירה. אם נחפש אווירה אחרת אולי נמצא, אולי לא. אבל שמחה לא מחפשים באווירה, לנקודת השמחה יש לגשת כמו אל חיפוש הגאולה. כמו לתיקון העולם. כמו לגאולת הנפש. רק לכשנתרצה להיגאל, ונסכים לחפש את גאולתנו בתוך ההיפוכים והבלבולים העוברים עלינו, תפקחנה עינינו ונראה שהיא כאן, זה מכבר. הגאולה.

 

 

 

3004 סך כל הצפיות 3 צפיות היום
1 תגובה

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים