"והחכמה מאין תימצא" – על ספירת החכמה ותכונותיה

"בְּרֵאשִׁית תּוֹרָתְךָ הַקְּדוּמָה

רְשׁוּמָה חָכְמָתְךָ הַסְּתוּמָה

מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְהִיא נֶעְלָמָה

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'"

החכמה, ספירה שנייה לעשר ספירות, באה לאחר הכתר. היא נחשבת ראשית התגלות והתהוות ה'יש'. הכתר הקודם לה קרוי 'אין', הוא כלול עדיין באין סוף ואין ממנו כל התגלות כלפי המקבלים. לעומתו נחשבת החכמה ליש, בבחינת 'יש מאין'. עליה נאמר "והחכמה מאין תימצא" – שהחכמה היא המחשבה היוצאת ומתפשטת מהכתר, כלומר מהרצון. עד כמה שהחכמה נחשבת 'יש' כלפי הכתר, לעומת שאר הספירות היא נעלמת ונסתרת. נאמר עליה שמעולם לא הושגה, אפילו משה רבינו ע"ה שהשיג מ"ט שערי בינה, לא השיג את שער החמישים ולא את עצם ספירת החכמה. האפשרות היחידה להשיג את החכמה היא באמצעות ספירת הבינה. משום שהחכמה משלחת את הארותיה בל"ב נתיבות חכמה, אל הבינה. משם, מתוך מדרגת 'בינה', אף החכמה מושגת. על כך נאמר "אלוקים הבין דרכה" – שם 'אלוקים' הוא שמה של ספירת הבּינה, והבּינה רק מבינה את דרכה של החכמה לאחר שיצאה מתחומה ונכנסה בגבול הבינה. אולם את מקומה ועצמותה אין הבינה משיגה. רק "והוא ידע את מקומה". 'הוא' כינויו של כתר, הנעלם והנסתר. רק הכתר יודע ומשיג את מקום החכמה המתפשטת ממנו.

חכמה, כח הביטול

מפני שהחכמה כה סמוכה אל הכתר, היא שרויה תדיר בביטול מוחלט. וכנרמז בשמה 'חכמה' כח – מה. כלומר שכוחה ועניינה של החכמה הוא 'מה', ביטול, בבחינת "ונחנו מה". בנפש האדם ספירת החכמה היא הכוח השכלי הראשוני ביותר. האופן בו מתנוצץ הרעיון בטרם התבשל לכדי הבנה וקודם שהצטמצם לאותיות, מילים ומשפטים. החכמה זו מחשבה מופשטת, נעדרת צורה. את צורתה ואופייה היא מקבלת בתחום ספירת הבינה. לפיכך הבינה נמשלת לדלי השואב ממימי באר החכמה. אחד מכינויה של החכמה הוא 'עומק', ובספר יצירה "עומק רום". העמקות כאן איננה מלשון שפלות, אדרבה זו עמקות של נשגבות, והיא מבטאת מרחק של קוצר השגה מצד המקבלים, כמו "רחוק הדבר ועמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז'). כה 'עמוקה' היא ספירת החכמה, שנמשלה לבאר מים שאי אפשר לרדת לתוכו לדלות מימיו, אלא באמצעות הדלי. ספירת הבינה שואבת מעומק הבאר ומחלקת את מימי החכמה בכלים מצומצמים, וכפי שרעיון זה מבוטא בפסוק: "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה". ספירת הבינה מקנה את כוח הביטוי וההגדרה, ההגייה, והפיכת המחשבה המופשטת למחשבה מילולית.

ישנה הקְבלה בין ספירות לעולמות. חכמה מקבילה לעולם האצילות, עליו נאמר שמפני קרבתו לאין-סוף, הוא זך בתכלית עד שנאמר אודותיו בזוהר "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון", כלומר שבספירות האצילות האור האלוקי כה זך שאי אפשר להפריד בין כלים לאורות רק הכל מאוחד לגמרי באחדותו יתברך. החכמה מכונה גם 'קודש'. קדושה היא ביטוי לנבדלות, והחכמה נבדלת מכל שאר הספירות מתוקף דבקותה באין-סוף. גם בכוחות הנפש, החכמה שהיא המחשבה המופשטת, מנותקת ונפרדת מכוחות הגוף. אנשי המחשבה בדרך כלל מתקשים לחבור לענייני הגוף הארציים. בהקשר לכך מוצאים פרט מעניין. בספר יצירה מצוינים שבעת כוכבי הלכת הממונים על שבעת ימי השבוע. כוכב שבתאי ממונה על יום ראשון. הוא גם הממונה על העוני, החולי וחסרי הדעת. הראב"ד בפירושו לספר יצירה תמה על כך. שבתאי מיוחס לספירת החכמה, ואיככה יהיה ממונה על חוסר הדעת? הוא מיישב באדרבה: דווקא מפני ששבתאי דבק במושכלות, הרי הוא זונח את העניינים הארציים, ממילא הם חרבים. הוא ממונה על חסרי הדעת מענייני עולם הזה, אך נוסף בהם כוח נבואי לעומת זה.

הזכרנו את היחס שבין שתי הספירות הראשונות, הכתר והחכמה. שזה קרוי 'אין' וזה 'יש'. ידוע שביאת עמלק למלחמה על ישראל נגרמה אודות לשאלת "היש השם בקרבנו אם אין". מה טבעה של שאלה זו, שעוררה קצף כה גדול? מובא שהשואלים ביקשו לברר איזו הנהגה שלטת עליהם, האם הנהגת הרחמים הגמורים שבכתר הקרוי 'אין', או שמא זו ספירה שיש בה תערובת דין, ויש לה י"ש כיתות מקטרגים. הם נענשו משום ששאלו שלא כהוגן, בהתרסה.

חכמה ובינה – תרין רעין

עמדנו מעט על היחס שבין הכתר לחכמה, אולם לא פחות מכך יש להדגיש את הקשר הייחודי השורר בין חכמה לבינה. נאמר עליהם שהם "תרין רעין דלא מתפרשין", החיבור ביניהם מוחלט ובלתי ניתן לפירוד והבדלה. התקשרות מעין זו מיוחדת אך ורק לחכמה ובינה, והיא מודגשת במיוחד בהשוואה לקשר שבין ספירות היסוד והמלכות. גם היסוד והמלכות קשורים זה בזה, ביחסי משפיע ומקבל. אולם שם, עלולים מעשי התחתונים לגרום חלילה לפירוד. בין החכמה והבינה בלתי ניתן להפריד.

חכמה ובינה מכונים גם 'אבא' ו'אמא'. כינויים אלו מבטאים את היותם אבות המציאות, שכל ספירות האצילות נובעות מהם, כצאצאים. על הקשר המיוחד שבין חכמה לבינה ניתן ללמוד מתוך לשונו הקדוש של ספר יצירה: "הבן בחכמה וחכם בבינה", החכמה והבינה נכללים לגמרי זה בזה. ההבנה בחכמה, והחכמה בהבנה. לא נוכל להרחיב כעת במשמעותו העמוקה של הביטוי.

כפי שלמדנו, החכמה היא הספירה הקרובה ביותר לכתר. לרצון. משום כך היא מקום הרחמים המוחלטים. העניין הזה קשור מאוד לשני הפסוקים שאנו נוהגים לומר בתחילת תפילת שמונה-עשרה ובחתימתה. "אדנ-י שפתי תפתח" בראש התפילה, משום שזהו השער בעדו נכנסים להיכל התפילה. בסיום התפילה אנו חותמים "יהיו לרצון אמרי פי". יהיו לרצון – אל המקום הזה שואפת זורחת התפילה, אל הרצון המוחלט שאין בו שום תערובת דין כלל. מפתיחת התפילה ולכל אורכה, מעפיל המתפלל מעולם לעולם ומספירה לספירה, תכלית מסעו להגיע אל הנקודה ממנה מתחדשת הבריאה בכל רגע. נקודת הרצון, הרחמים. ההגעה אל המקום הזה מסוגלת לפעול כל דבר בעז"ה, וכלשונו הטהור של השערי אורה: "כשהתפילה מגעת למקום הרצון אז כל השערים למעלה ולמטה נפתחים לפניו ואין שם מעכב ומונע על בקשתו, שהרי בעולם הרחמים הוא; ואז יפיק כל צרכיו ושאלותיו ואין דבר עומד לפניו, שהרי ממקום הרצון הוא שואב, ויכול לחדש אותות ומופתים חדשים כאילו באותה שעה נברא העולם ואין דבר עומד לפניו". והוא חותם את דבריו: "כל הזוכה להגיע תפילתו עד המקור הזה יכול להפיק צרכיו מאין גבול".

 

 

828 סך כל הצפיות 2 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים