הקומץ והארי (בעקבות נאום מנשקי המזוזות)

נאומו המתנשא-מתנתק-הוזה של יאיר גרבוז זכה ליותר מדי שימת לב עד שאם אכתוב עליו, אגזים. עליו לא אכתוב, על עקבותיו כן. נו שוב ניתנה לעם היושב בציון ההזדמנות להציץ מבעד לחלון ולמצוא את ההזויים הוותיקים הסבורים כי מעצבים הם את העם במכחולם וקולמוסם, באחת מהתפרצויותיה של מחלת האגו. הם יושבים שם, בחדרם החשוך ועל עגלתם הריקה, ובוהים בחשיכה בבואת עצמם הצפה סביבם וממלאת את כל היקום בשכפולים כפולים ומכופלים של עצמם. רק של עצמם. יאיר ויאיר ועוד יאיר, בכפולות של גרבוז. מין הפרעה שכזו. אפשר היה לשגר את מצעד היהירים הלזה ישירות לשיקום נמרץ באיתנים או גהה, הבעיה שלא הם הבעיה, אלא קצה זנבה. עוד לפניהם אנחנו זקוקים כנראה לסוג מסוים של טיפול. מדוע סבור גרבוז שהקומץ הנבער השתלט על חייו? הלא נאומו מעיד נכוחה שהקומץ שוב אינו קומץ, כי אם חלק הארי? אלא מאי, יש ליאיר על שיסמוך. כשמדברים על רוב ומיעוט תלוי באיזה מישור מעריכים את יחסי הכוחות. בכל זירה מציאותית הרוב קובע, והרוב הוא בדיוק הרוב, הווי אומר הציבור היותר גדול. העם. ההמון. אבל כאשר בתחום המוסכמות עסקינן, העובדות אינן בהכרח מכריעות. שם שולט רוב מסוג שונה.

קוראי המדור מן הסתם אינם ממש מכירים, אבל באזור השפלה של ארצנו מתקיימת אוכלוסיה בתהליכי הכחדה, מכנים אותה 'מדינת תל-אביב'. מדובר בקומץ אנשים זערורי ביחס למרחב הציבורי, המורכב ידוענים, אמנים, אנשי בוהמה, תרבות ושלל טיפוסים. לא תראו אותם כמעט בשום מקום, הם סגורים במין גטו תל-אביבי, תעתיק אנטי-תזי של מאה שערים. חיים בקבוצות סגורות ומרגישים נוי-יורק. מדי פעם אחד מהם מפריח דעה מנותקת על חלק כלשהו בעם שאינו ערב לחיכו וחושף אגב אורחא את בורותו המופלגת במדעי העם ואפילו בגיאוגרפיה של ארצו. הם אוהבים ערבים צמאי דם אף שמעולם לא פגשו בהם. שונאים חרדים, מתנחלים ומזרחיים, למרות שמימיהם לא נגעו בהם. הם תלושים כבר אמרנו, אבל באופן מתמיה העם דווקא לא כל כך מנותק מהם. ההמון קורא מדי יום את הגיגיהם מעל דפי העיתון, צופה באומנותם בבתי התרבות ומאזין ליצירותיהם. הנה לכם צורה מאוד מוכרת של קומץ שהוא רוב. הדוגמה אינה יחידה, האנושות מנהלת משחקי קומץ ורוב בכל מדינה ובכל מבנה חברתי. לא כל כך מסובך להפוך לרוב. קשה עד מאוד לזכות בו כתואר. שינויים דמוגרפיים אינם בהכרח משפיעים על המישור המקובע השוכן בחלקיה האחוריים של התודעה הקולקטיבית.

הקומץ הדעתן בארצנו רק מסמל את התופעה. מה שמעניין, שההמון הוא המזין את חוסר הצדק שנעשה עימו. בסופו של דבר מי שיקבע מיהו מה, זה הציבור. שימו לב: את מי כולם מנסים לשכנע? אל מי פונים הפוליטיקאים ולפני מי הם מתרפסים מזה שבועות? מי עושה את הסופר לדגול, ומי יוצר את הזמר למפורסם? על התחום המקצועי אמונים אנשי מקצוע, על השיווק אנשי שיווק. אבל על ביצוע הקניות אחראי אך ורק האזרח, ההמון. הוא מתפעל מהפרסום והוא גופו מקשה אחת של פרסום. בו, בישות ההמונית הזו, מתנהל משא יחסי ציבור. התפעלותו יוצרת את ההד, הערצתו מתאימה רקעים, שימת הלב שלו משלימה את האקוסטיקה. מבינים אתם? בסופו של דבר הארי משביע את הקומץ.

*

אי אפשר שלא למצוא בתופעה הזו מוסר השכל נפלא. ב'שיר נעים', לחן פלא של מוהר"ן המודפס בפתיחת הספר 'ליקוטי מוהר"ן', מופיעה הפסקה הזו: "חֲזַק וְנִתְחַזֵּק, וְאַל תִּהְיֶה כַּפִּיל הַגָּדוֹל וְכַגָּמָל אֲפִילּוּ כְּשֶׁמָּשְׁכֵהוּ בְּחָטְמוֹ הָעַכְבָּר לא יִבְעַט בּוֹ, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שְׁטוּת שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מִכּחוֹ". הפיל הגדול לא רק הולך בעקבות העכבר – הוא גם מזין אותו בשר פילים. איפה זה קורה לנו? הנה שתי דוגמאות:

דעות קדומות. שמתם ליבכם כמה מהדברים הידועים לנו זה מכבר לקחנו על עצמנו לבדוק. לבחון. לוודא? כמעט מאום. דעה קדומה קשה לעקירה במידה כמעט בלתי אפשרית. הכרתם בילדותכם מישהו בשם ראובן, אופיו נצרב בתודעתכם לטוב ולמוטב. כשתפגשו לאורך חייכם ראובנים אחרים הם יעטו על כרחם את תבנית דמותו של ראובן מכורתכם. קשה יהיה לשכנע אתכם להיפרד מהישן ולהסתגל לחדש. דעה קדומה היא קומץ נבער, כנגדה לכל אחד מאיתנו פרקים נדיבים של דעות חדשות, עובדות מוכחות וראיות מוצקות, אבל מה כל אלו שווים בשעה שדעה קדומה אחת, עייפה וענייה, נרדמת לה בקיר המזרח של התודעה?

על היצר הרע אומרים חז"ל שהוא ממוקם בליבו של אדם הרבה קודם ליצר הטוב. בתודעה שלנו, היצרים קודמים ליוזמות הטובות, להתגברויות. העצב מובן יותר מהעליצות. הדכדוך טבעי מהתרוממות הרוח. העצלות מהזריזות. בכלל, יש לרוע גושפנקא של מתבקש מאליו. כולם סבורים שהתאוות בלתי מנוצחות. מעטים ניסו באמת לפרוץ את מסך העשן ולהעיז להתחצף לחולשתם האנושית. לוותר על נפילה צפויה מראש, ולעקוף ברגע האחרון התנגשות מתוזמנת עם מחסומי נפש. מי שניסה גילה שאין רוע בלתי מנוצח ואין טוב נטול כוחות, אבל מי ניסה? הוא אשר אמרנו: הקומץ אוחז בציציות ראש ההמון.

כדי לייצר שינוי מהותי על הארי להסכים לחדול להזין את הקומץ מתשומת ליבו, וגם לצום מדעות קדומות.

(ראה אור בעיתון 'בקהילה')

943 סך כל הצפיות 1 צפיות היום
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים